ההזדמנות האחרונה של טורקיה להציל את החילוניות שלה

בהתקרב יום הולדתה המאה, הרפובליקה הטורקית עומדת להתחרט על אחד משני עניינים: על עצם הקמתה, או על הניסיון בן 20 השנה להפקיע ממנה את חילוניותה. המאורע הממשמש ובא עומד לספק דרמה היסטורית עצומת ממדים ועתירת משמעויות.

ביום א', 14 במאי, יהיו בטורקיה בחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט. אם שום מועמד לנשיאות לא יקבל יותר מ־50%, סיבוב שני יתקיים שבועיים אחר כך. עד סוף מאי נדע אפוא מה יהיה על הרפובליקה. כונן אותה קצין צבא בן 42 ב־29 באוקטובר 1923. שמו היה מוסטפא כמאל. לימים, לאחר שהכריח את הטורקים לאמץ שמות משפחה בסגנון המערב, הוא בחר את השם 'אטאטורק', 'אבי הטורקים'.

יריבו העיקרי של ארדואן בבחירות בטורקיה הוא 'איש קטן ושמן' אשר מת לפני 85 שנה

הנה מה שכתבתי על התחרות ביניהם ביוני 2013, בזמן של הפגנות גדולות לטובת חילוֹניוּת ברחובות איסטנבול

להלן גם מראה עיתון טורקי מ-2017 אשר ציין את יום הולדתו של הקטן והשמן, אטאטורקhttps://t.co/HuWgepYneL pic.twitter.com/b4UIx1oihy

- יואב קרני (@KavHamashve) May 11, 2023

כאשר הקים את הרפובליקה, ונבחר מייד לנשיאה הראשון, כמאל פאשה עשה מעשה של לוליינות פוליטית: הוא אמנם הביא את הקץ על הסולטנות העות'מאנית בת 700 השנה, אבל השאיר על כנה את הח'ליפות. כמאל כונן את ממשלתו בעיר אנאטולית קטנה, ששמה היה אנקרה (אנגורה). ראש השושלת העות'מאנית, עבדול מג'יד השני, הורשה להוסיף ולהחזיק בתואר 'ח'ליף כל המאמינים' באיסטנבול, הבירה האימפריאלית.

כמאל שינה את דעתו עד מהרה. במרץ 1924 הוא גירש את הח'ליף מארמונו בהתראה של שעות אחדות. לאחר שהחתים אותו על הכרזת ויתור, הוא שילח אותו ברכבת לשווייץ, עם דמי כיס של 2,000 לירות שטרלינג. כל הנסיכים והנסיכות של בית עות'מאן גורשו איתו. הם לא הורשו לחזור ולדרוך על אדמת טורקיה אלא 50 שנה אחר כך.

זה היה מאורע טראומטי, לא בטורקיה בלבד, אלא בכל רחבי העולם המוסלמי. היה קשר ישיר בינו לבין הופעת האחים המוסלמים במצרים ארבע שנים אחר כך. הם לא סלחו לכמאל את הדחת הח'ליף. הוא היה ועודנו שנוא נפשם, סוכן האנגלים והיהודים. חידוש הח'ליפות היה מאז עניין מרכזי על סדר יומם.

"בורים ועלובי יום"

כמאל לא היה אנטי-מוסלמי. הוא היה פטריוט טורקי ברגע נואש במיוחד, כאשר התעורר הרושם, לאחר תבוסת העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, שהטורקים של אנאטוליה עומדים להפוך לנתיניהן של ארצות זרות: בריטניה, צרפת, איטליה ויוון. ביום הכרזת הרפובליקה הוא אמר לעיתונאי צרפתי, כי הטורקים הם אוסף של "בורים ועלובי־יום", ומשימתו הייתה להציל אותם מאמונותיהם הטפלות. "האם אפשר לנקוב בשמה של אומה אחת, שלא פנתה מערבה בחיפוש אחר ציוויליזציה?", הוא שאל.

כרזה מפארת את 'יום הניצחון', 30 באוגוסט 1922, שבו #אתאטורק (במרכז) השלים את הניצחון על היוונים במלחמת העצמאות הטורקית. הוא לא נטה להרפתקאות, וציווה על הטורקים 'שלום מבית ושלום מחוץ'.#ארדואן מעלה מס שפתיים לציווי הזה, אבל 20 שנות שלטונו עומדות בסימן נסיונו להרוס את הסטאטוס-קוו pic.twitter.com/e2jNODMe0l

- יואב קרני (@KavHamashve) May 12, 2023

המדינה העות'מאנית לא הייתה טורקית בתור שכזאת ולא קראה לעצמה "טורקיה". מוצא האליטה שלה, מן הסולטן ומטה, היה אירופי או קווקזי. אסלאם היה המכנה המשותף הרחב ביותר. טורקיה של אטאטורק לא נועדה אפוא להיות המשך של קודמתה. היא שאפה לכונן מדינה פוסט־עות'מאנית מודרנית, חופשית מאזיקי העבר. מופת השראתה היה הרפובליקה השלישית של צרפת, מינוס הדמוקרטיה.

במשך 80 שנה, הדוקטרינה הכמאליסטית נתנה את הטון בחיי טורקיה. המפלגה שהקים אטאטורק לא תמיד עשתה חיל, אבל הגנרלים שהתחנכו בהשראתו השגיחו על הרפובליקה שלו בשבע עיניים, וחוללו מפעם לפעם הפיכות כדי להחזיר אותה למוטב.

לאחר הפיכתם האחרונה, ב־1980, הם כתבו חוקה שנועדה להבטיח את הרפובליקה מפני קיצונים דתיים ולאומנים. הם יצרו משוכה של עשרה אחוזי חסימה לצורך ייצוג בפרלמנט. הם הניחו שהדתיים לעולם לא יעברו אותה. למרבה הפרדוקס, 80 שנה לאחר כינון הרפובליקה, אחוז החסימה הגבוה להחריד השאיר את רוב המפלגות החילוניות מחוץ לפרלמנט, והעניק רוב עצום של המושבים למפלגה אסלאמיסטית אף כי קיבלה רק קצת יותר משליש הקולות.

איך הליברלים החמיצו

זה 20 שנה שהמפלגה הזו שולטת, בהנהגת איש הבז לתרבות המערב ולדמוקרטיה המערבית, רג'פ טאייפ ארדואן. הוא לא פירק את הרפובליקה, עדיין, אבל הוא דילל מאוד את התרכיז של האב המייסד. אסלאם חזר והוצב במרכז חייה של טורקיה. חינוך דתי חזר אל בתי הספר. ההגבלות על לבוש דתי הוסרו. אסלאם חדר אל הצבא. הגבלות הוטלו על פעילות פוליטית ועל חופש הדיבור. חזרה ואומצה מדיניות חוץ אגרסיבית עם אלמנטים הרפתקניים. אטאטורק הזהיר מפניה, הואיל וראה את תוצאותיה הטראגיות במלחמת העולם הראשונה.

מדהים לעמוד על המידה שבה האגף הליברלי־חילוני של טורקיה לא הבחין בתחייה האסלאמית הממשמשת ובאה. עשר שנים לפני עליית ארדואן, הליברלים של הערים הגדולות חשבו שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה נובעת מצד ה'כמאליזם', זאת אומרת מורשת אטאטורק. הם שנאו את האב המייסד, סיפרו עליו בדיחות, ותקפו את הממסד שיצר. באותה השעה האסלאמיסטים הניחו את התשתית הארגונית להסתערות האלקטורלית שהעלתה אותם לשלטון בסוף 2002.

ספק אם 20 השנה האחרונות של הדתת טורקיה יוכלו להימחות, גם אם המועמד החילוני לנשיאות ינצח. אין כנראה דרך חזרה אל 2002. אבל טורקיה אינה זקוקה לרוורסיה מלאה, אלא לנירמול הפוליטיקה שלה. היא זקוקה לממשלה שתחדל לפלג, להסית ולקטב.

ֿארדואן, לעומת זאת, עלול לפרש ניצחון כמנדט להעמיק את ההתרחקות מן המודל החילוני של אטאטורק ולזרז את מהלכו. הוא היה רוצה להוסיף ולהרוס את הרפובליקה. הוא היה רוצה לקלף את דיוקנו של אטאטורק מכל קיר בכל משרד ממשלתי. אפשר שהוא אפילו היה רוצה לחזור ולהושיב ח'ליף בארמון דולמאבאצ'ה, על שפת המים באיסטנבול; אולי אפילו את עצמו.

אין זה מן הנמנע שהרפובליקה הטורקית מקבלת את ההזדמנות האחרונה להינצל מפני ארדואן.

ב-20 השנה האחרונות חזרתי ונסיתי לנחש את מצב דעתו של ארדואן. התחלתי בינואר 2003, מייד עם עליית מפלגתו לשלטון. טענתי שהוא נושא את עיניו לפירוק הרפובליקה החילונית של אתאטורק ולשינוי רדיקלי במדיניות חוץ (קישור). זו היתה דעת מיעוט מבוטל. היא התאמתה במידה רבה https://t.co/MNH1p7IG55 pic.twitter.com/P8KpAAb7og

- יואב קרני (@KavHamashve) May 12, 2023

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.