הרומן עם ארדואן

אהבותיו ושנאותיו של טאייפ ארדואן הלוא הן רשומות על ספר דברי הימים והקפריזות של אנטוליה רבה. הוא היה ידיד ישראל לפני שהפך למבקר חריף, לפני שהפך לשונא מושבע, לפני שנעשה אויב מוצהר. הוא פלירטט עם אהוד אולמרט, לפני שלא סלח לו את מלחמת עזה הראשונה ("מבלי להודיע לו"), ולפני שהעליב את שמעון פרס בדאבוס ("אתם יודעים טובים מאוד להרוג"). הוא ניהל רומן סוער עם בשאר אל אסד, והארדואנים והאסדים אפילו יצאו לחופשה משותפת, לפני שהודיע לבשאר שדמו בראשו. הוא הקניט את אירופה ואת אמריקה, והתכחש לכל סולידריות "צפון אטלנטית" (מבית נאט"ו), כדי להתחבק עם ולדימיר פוטין על גווייתה של אוקראינה (אף על פי שהיא קרובה יותר אל טורקיה מעזה, ואף על פי שמאות אלפי טטרים מוסלמים דוברי טורקית שילמו מחיר כבד על כיבוש חצי האי קרים בידי רוסיה).

היהפוך סולטן עורו וזאב אנאטולי מלתעותיו? לא, חוץ מאשר לפעמים. הלוליין הפוליטי, שהצליח במשך שנים להוליך שולל את כל מי שהיה צריך - הצבא הטורקי, האינטליגנציה החילונית, מנהיגי אירופה, מנהיגי אמריקה, מי לא - איבד את מגע הקסמים שלו. הצלחתו והתעצמות כוחו נסכו בו תחושה כוזבת של אל-פגע. האיש שהבטיח ידידות עם כל שכניו, הצליח להסתכסך כמעט עם כולם, כמעט עד כדי מלחמה.

חום המזג שלו הנחיל לו הישגים בחזית ישראל, בייחוד מפני שהאיבה לישראל היא רבת שנים בחלקים ניכרים של דעת הקהל הטורקית; ומפני שההתרחקות מישראל התיישבה יפה עם דחיקת הממסד הצבאי הטורקי אל השוליים; ומפני שהמזרח התיכון כולו היה מוכן להריע ל"גבר" מאנאטוליה. אבל כשמפילים מטוס רוסי צריך לדעת את התוצאות. ארדואן עשה לרוסים במידה רבה מה שעשה בנימין נתניהו למשט הטורקי אלי-עזה. הוא לא הביא בחשבון את ההקשר ההיסטורי והתרבותי.

לא חוכמה שלאחר מעשה כאן. היה קל עד גיחוך לחזות את תוצאות ההתקפה על המשט. היא הגישה את ישראל על מגש של כסף לאויביה בטורקיה. איש לא היה יכול למנוע את ארדואן מלהתעטף בדגל הלאומי, ולהפוך את מרמרה הכחולה לעלבון בלתי נסבל ובלתי נסלח לאומה הטורקית. אבל ראש הממשלה ויועציו נטפו שביעות רצון מעמידתם על עקרונות.

כיוצא בזה ארדואן ומטוס הסוחוי הרוסי. נו, אז הפר קצת את מרחב האוויר המקודש של המולדת, אז מה. כל טורקי עם קצת רקע היסטורי - וארדואן אינו חדל מלטעון לרקע כזה - יודע את הפוטנציאל הכמעט לא מוגבל של טורקופוביה, או שנאת טורקיה, ברוסיה.

שונאים, שונאים

בין הרבע השלישי של המאה ה-16 לרבע הראשון של המאה ה-20, רוסיה וטורקיה אסרו מלחמה זו על זו 12 פעמים, עם תוצאות עצומות-ממדים לכל אחת מהן ולגיאופוליטיקה של זמנן. חיסול מלא או חלקי של טורקיה היה יעד פעיל של מדיניות החוץ הרוסית כמעט עד זמננו. עמים דוברי טורקית נרדפו עד צוואר בברית המועצות, בייחוד בזמן סטאלין.

שנאת טורקים לא הייתה רק עניין של ריאל-פוליטיק, אלא של איבה תרבותית ואתנית. טורקיה עמדה בגרונה של רוסיה. היא שיבשה את הייעוד ההיסטורי. רוסיה הייתה צריכה להתפשט לכל עבר, ואף אמנם התפשטה, עד שהשתרעה לרוחב 14 אזורי זמן. אבל התפשטותה דרומה נבלמה במורדות הקווקז.

היא רצתה לשכשך את רגליה במי האוקיאנוס ההודי, היא תכננה לשחרר את המקומות הקדושים לנצרות בירושלים; היא ערגה אל המיצוי המלא של שליחותה, איסטנבול, הלוא היא קונסטנטינופול, הלוא היא רומא השלישית.

בשעה שתיאוריות על אלמותיותו של פוטין קונות שביתה ברוסיה (צילומים מראים שהוא היה טייס צעיר בחיל האוויר הסובייטי בזמן מלחמת העולם השנייה), טורקיה הגישה לו רישיון לחידוש המנדט הרומאי. קיטלוג של טורקיה ברשימת אויבי המולדת הוא נכס השמור לבעליו, עוד תזכורת שפוטין הוא היורש הלגיטימי של כל הקיסרים, סטאלין ואלכסנדר השני וניקולאי הראשון וקתרינה הגדולה ופטר הגדול.

זמניותה ורפיפותה

בוקר אחד התחוור לכול, שטאייפ ארדואן, הפוליטיקאי הממולח ביותר של זמננו (מחמאה שנחלקה לו בטור הזה יותר מפעם אחת), הוא לאמתו של דבר די טיפש, לפחות במדיניות חוץ. במדיניות פנים עדיין אין לו מתחרים.

אז הוא חוזר עכשיו אל המשבצת הישראלית. ישראל וטורקיה מכינות את התפייסותן. הניאו-אסלאמיסטים השולטים בטורקיה עושים כן ללא חמדה. ישראל תעזור להם להתדפק על דלתו של הנשיא הבא של ארצות הברית, מפני שזה מה שישראל עושה: מחכירה שירותים דיפלומטיים לידידים קבועים או זמניים. ישראל גם תציע גז, ותעזור לסגור עסקה עם היוונים של קפריסין, שותפיה האסטרטגיים החדשים. ישראל היא גם שותפת בכוח במאמץ להאט את בניית הגשר היבשתי מטהרן לביירות.

מה ישראל צריכה לחשוב על ההתפייסות הזו? בעיקר מוטב שתזכור את זמניותה ואת רפיפותה. טורקיה הניאו-אסלאמיסטית אינה יותר משותפת של נוחיות. אם היא נאלצת לקחת פסק זמן מהזיותיה העות'מניות, אין זאת אומרת שהיא מוותרת עליהן. אבל כל קואליציה אנטי-איראנית במזרח התיכון היא נכס לישראל.

עכשיו ברור למדי שישראל שגתה בהנחות הפתיחה שלה על מלחמת האזרחים הסורית. היא טעתה להניח שהיא תוכל להישאר מחוץ לקלחת מבלי להינזק. הנייטרליות שלה פתחה את השערים בפני איראן והחיזבאללה, והעניקה לפוטין את הדרך לחזור ולכונן תפקיד רוסי במזרח התיכון. לא ברור כלל באיזו מידה ישראל תוכל להגביל את נזק מדיניותה. אבל אין לה ברירה אלא לנסות. ללא הזיות.

טורקיה הניאו-אסלאמיסטית אינה יותר משותפה של נוחיות. אם היא נאלצת לקחת פסק זמן מהזיותיה העות'מניות, אין זאת אומרת שהיא מוותרת עליהן. אבל כל קואליציה אנטי-איראנית במזרח התיכון היא נכס לישראל