אויב אסטרטגי

ארדואן מצא אויבת חדשה, צרפת, והוא מראה לה עם מי יש לה עסק. אתם "טינופת ודם", הוא אומר. יהירות וגסות הן תכונות הפוליטיקה שלו

רג'פ טאייפ ארדואן פרש בשבוע שעבר מגילת קלף לעיני המצלמות, ובאולם הוועידות באנקרה היה אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. מאחר שהיסטוריה הייתה הנושא - לא סתם היסטוריה, אלא היסטוריה בשירות הפוליטיקה - ראש ממשלת טורקיה הושיט את ידו אל השליט הטורקי היחיד הראוי להשתוות אליו: סוליימאן המפואר, הרבע השני של המאה ה-16, ימי הזוהר של הקיסרות העות'מאנית.

ב-1526 הגיע מכתב בהול אל סוליימאן. השולח היה פרנסואה הראשון מלך צרפת. הוא ביקש עזרה במלחמתו נגד אחיו לאמונה הנוצרית, הקיסר הרומי הקדוש קארל החמישי. הבקשה שעשעה את סוליימאן. בתשובתו הוא הזכיר לפרנסואה, שהוא, הצרפתי, "רק מלך", בעוד סוליימאן הוא לא רק קיסר, אלא ח'ליף כל המאמינים.

ראש ממשלת טורקיה הורה להכין העתק של המכתב. הוא הגיש אותו כמתנה לנשיא צרפת ניקולא סרקוזי, באחת מפגישותיהם. "אני חושב שהוא לא קרא את המכתב", קרץ ארדואן. הוא לא היה צריך להסביר למה נועדה האנקדוטה הזו. טורקיה חוזרת ומתקרבת אל תור הזהב שלה, וצרפת חוזרת ושוקעת אל חולשתה ההיסטורית.

מעשה מגילת הקלף היה קשור בהתקוטטות הקולנית האחרונה של ארדואן עם העולם החיצון. הפרלמנט הצרפתי החליט החודש להפליל כל הכחשה של השמדת עם, כולל השמדת העם הארמני ב-1915. ארדואן היה יכול למשוך בכתפיו, כפי שאמנם יעצו שורה של אינטלקטואלים ודיפלומטים בטורקיה. הוא היה יכול לייחס את ההחלטה לשיקולי בחירות. זה מתקבל על הדעת. "הקול הארמני" בצרפת עשוי להיות הפרש הניצחון או התבוסה בבחירות הממשמשות ובאות לנשיאות, בחודש מאי.

אבל ראש ממשלת טורקיה גילה בשנים האחרונות את היתרונות הפנימיים הצומחים לו מריב ומדון בשם גאווה לאומית פצועה. ישראל הייתה מעבדת הניסויים שלו. זה התחיל בינואר 2009, כאשר ארדואן התעקש לסתור את הנשיא שמעון פרס בוועידת דאבוס, אף כי זמנו אזל. one minute, הוא אמר, וחזר ואמר באנגלית רצוצה. שתי המלים ההן נעשו מטבע עובר לבוחר בטורקיה והנחילו לו פופולריות עצומה.

כמה שהוא גאה

אחר כך באה "מרמרה הכחולה". היא אמנם הוגשה לו על מגש של כסף על-ידי ממשלה ישראלית מגושמת, כבדת-שמיעה ולא-מתודרכת כהלכה. אבל גם אלמלא הוגשה לו, הוא היה מוצא הזדמנות אחרת, אם לא מרמרה כחולה, אז ירוקה, או צהובה. שר החוץ שלו ויועצו האסטרטגי, אהמט דאבוטואולו, פיזר כל ספק, כאשר דיבר ב-15 בדצמבר. צירי פרלמנט של האופוזיציה ביקרו את מדיניות החוץ של ממשלתו. "אני יכול להגיד זאת", השיב השר, "אני גאה שאנחנו הורדנו את ישראל על ברכיה".

בתודעה הטורקית של השנים האחרונות, צרפת התחרתה בישראל בחוסר פופולריות. הנשיא סרקוזי מתנגד חד-משמעית להצטרפות טורקיה אל הקהילה האירופית. בשביל ארדואן, הרצון הדחוף להצטרף היה מלכתחילה טאקטי. הוא השתמש בעלה התאנה של אירופה נגד הפיקוד העליון של הצבא. הוא הניח כי הקצינים הכמאליסטיים, מגיני הרפובליקה החילונית, לא יעזו להדיח אותו כל זמן שהוא מפגין אירופיות. סוף-סוף, זה היה רצונו הגדול של מוסטפא כמאל, "אטאטורק", מייסד הרפובליקה.

עכשיו, מי צריך בכלל את אירופה. טורקיה נהנית משגשוג כלכלי מדהים בשעה שאירופה מתחננת על נפשה. עם 8.5% צמיחה בשנה, רק סין מהירה מטורקיה. מותר לה בהחלט לפתח ביטחון עצמי, אבל ארדואן ואנשיו אינם מסוגלים לאיפוק של מבוגרים. הם חוזרים ומזכירים בקול רם עד כמה העתיד שייך להם. סגנו של ארדואן הטיח את ההתרברבות הזו בפניו של סגן נשיא ארצות הברית, ג'וזף באיידן. זה האחרון הוא איש חם-מזג בעצמו. הוא לא נשאר חייב. "גם בים מלא כרישים", הוא הזכיר לטורקים, "ארצות הברית היא עדיין הלווייתן".

ואז בא חוק האנטי-ג'נוסאייד באסיפה הלאומית בפריז, והעניק לארדואן הזדמנות פז לחזור ולהתענג על הערצתו של הציבור הטורקי. הוא יראה לצרפתים. מיהם בכלל. ההיסטוריה שלהם מלאה "דם וטינופת", הוא אמר. והם מדברים על השמדת עם? הלוא הם השמידו "15% מאוכלוסיית אלג'יריה".

ולהלן באה יריעת הקלף עם מכתב סוליימאן לפרנסואה הראשון.

הוא רצה "אפס בעיות"

בשביל מה הוא צריך את זה? יש לו רוב מסיבי בפרלמנט, מפלגתו עתה זה ניצחה בבחירות בפעם השלישית ברציפות, הקצונה הצבאית מעולם לא הייתה פסיבית יותר ומבוהלת יותר (הוא השליך לכלא גנרלים ועיתונאים שהוא מאשים בקשר נגד ממשלתו); הוא עומד לשנות את החוקה, כדי לכונן משטר נשיאותי, תפור על מידותיו; הוא יהיה בשלטון עוד שנים ארוכות באין לו חלופה של ממש. מדוע הוא עושה כל-כך הרבה רעש? מדוע הוא נהנה כל-כך להתקוטט ולהעליב?

יש לו חשבון. כן, בהחלט. לטורקים יש חשבון ארוך עם אירופה. אגב, גם לאירופה יש חשבון ארוך עם הטורקים. ממשלות טורקיות טבחו המוני נוצרים לא רק ב-1915, אלא עוד בתחילת המאה ה-19 (סרבים), ובשנות ה-60 שלה (בסוריה ובלבנון), ובשנות ה-70 (בולגרים), וב-1896 (ארמנים, הקדמה עקובה מדם ל-1915). מאה השנים האחרונות בחייה של הקיסרות העות'מנית היו זמן של שקיעה ושל ניוון, של כיבוש ושל ניצול, של השפלה ושל הרג. אטאטורק רצה להתפרק מן המטען הזה, לפתוח דף חדש. אבל ארדואן, הואיל והוא רוצה להתפרק ממורשת אטאטורק, חוזר ומאמץ את המאות העות'מניות.

האיש אשר הכריז בעלותו לשלטון כי הוא רוצה "אפס בעיות" עם העולם החיצון, אוסף עכשיו בעיות מכל הבא ליד. האם הוא מסתנוור מכוחו שלו? האם הוא נכשל בפיתוי האוטוריטרי, זה הגובה עכשיו מחיר כל-כך כבד מוולדימיר פוטין?

מסוכן הוא מר ארדואן. הרפתקן ושרלטן. הנסיבות עשויות לחזור ולהעלות את חנו בעיני ישראל, בייחוד אם תתפתח יריבות פעילה בין טורקיה ובין איראן, בעיראק ובסוריה. לפעמים אין מנוס מלכרות ברית עם השטן. אבל מוטב לזכור כי ראש ממשלת טורקיה הוא האויב האסטרטגי הגדול. הבה נקווה שכל דמיון בינו ובין סוליימאן המפואר מקרי בהחלט.