השוק הכי מפתיע שתבקרו בו נמצא פחות מחצי שעה מתל אביב

מבנה מתקופת המנדט שנשרף ושופץ באופן מופתי, קפה אתיופי ועמבה אסלית אמיתית, אמן מקומי שיצירותיו מוצגות בעולם והמסבחה הטובה בתבל • רמלה, נעים להכיר • חגית אברון תופרת יום 

שוק רמלה / צילום: הדס בן גל אפרתי
שוק רמלה / צילום: הדס בן גל אפרתי

חשוב לי להדגיש שהפעם לא מדובר בהמלצה מהסוג השגרתי. רמלה, צריך להודות, היא עיר מורכבת למה שהמדור מורגל בו. אין בה רחובות מלוקקים, בתי קפה מפונפנים ופינות חמד מצויצות שבאות להסתיר את האמת שלה. מההזנחה של חלקים ממנה קשה להתעלם. אלא שבעצם היותה רב־תרבותית, בשנים האחרונות היא מתהדרת בתדמית של "עיר עולם", ומשקיעה מאמצי שיווק ופיתוח במוקדי התיירות המובילים שלה - בריכת הקשתות שעברה שיפוץ נרחב, השוק ועוד עוגני תיירות מרשימים בפני עצמם. הניסיון להחזיר עטרה ליושנה נוסך בנו אופטימיות. רמלה היא חלק בלתי נפרד מהאמת של ישראל, וגם את האמת הזאת חייבים לפגוש מדי פעם.

המסעדן הירושלמי שמגיש אוכל אסלי בפוד טראק בעמק יזרעאל
בבית קטן ביישוב הצופה לים יש שף שמגדל, מלקט ומבשל ארוחות מופלאות 
מזקקת ויסקי במרתף נסתר וגבינות שאין בשום מקום אחר: העיר הצפונית ששווה נסיעה מיוחדת
חציל בסקורדליה וביצים עלומות טורקיות: ארוחת הבוקר הירושלמית המושלמת
ביישוב דרוזי בכרמל מסתתרת אמנית שמעוררת עניין אצל סלבריטאי הוליווד

10:00 | פח שהשתמר 80 שנה

את הסיור בפינות הפחות מוכרות של העיר ערכתי בחברת הדס שמואלי, יזמת חברתית, חוקרת תרבויות ובעלת מיזם הסיורים NICE2MEET. הוא נפתח בגינה הציבורית, מול תחנת הרכבת של העיר, שם מפנה הדס את תשומת ליבנו לריבוע קטן ועליו מוטבעת המילה "היגיינה". מדובר בפח מקורי של משפחה שהתגוררה בבניין המתפורר, אי שם בשנות הארבעים, שהשתמר בצורתו המקורית וגודלו זערורי, בטח ביחס לכמות האשפה שמייצרת משפחה ממוצעת כיום. ואולי בעצם ההתלהבות מהפח גלום הסיפור של רמלה כולה, עיר שתדמיתה רצוצה, אך מגיחים ממנה לא פחות מפלאות, עתיקות ומאורעות היסטוריים - שבכל מקום אחר בעולם היו הופכים אותה לאתר שוקק ונחשק.

פח שהשתמר 80 שנה / צילום: הדס בן גל אפרתי
 פח שהשתמר 80 שנה / צילום: הדס בן גל אפרתי

אנחנו חוצות את הכביש ומתרשמות מחזותו של בניין קמפוס וואהל. הדס, שמעידה על עצמה כמתעדת כפייתית של בניינים מכוערים, מציגה בפנינו דווקא את אחד המבנים היפים בעיר, שעבר תהליך מוקפד של שימור. זהו מבנה מתקופת המנדט הבריטי ששימש כבית ספר, והוסב לטובת מחלקת הגבייה של העיר עד שתושב זועם העלה אותו באש. בין כתליו פועלת עמותת תפוח, הפועלת לצמצום הפערים הטכנולוגים בפריפריה, ששיפצה אותו באופן מופתי.
Nice2Meet (סיור ברמלה יתקיים ב-28 ביולי), קמפוס וואהל

11:00 | שוק שמגלם קשת עדתית

בשעת צהריים מוקדמת מפעפע העורק הראשי של השוק מהתרחשות של מקומיים הבאים לערוך את קניותיהם. והוא מגלם את כל הטוב שבפסיפס הקולינרי שיוצר המגוון האנושי בעיר. לאורכו ולרוחבו פזורים דוכנים וחנויות המציעים שלל טרי ומגוון של הקשת העדתית שהעיר בורכה בה. אנחנו לוגמות לימונדה מתובלת בערק, והדס מצביעה על חנות תבלינים שבה רוכשים בני העדה האתיופית את הקפה המיוחד לטקס הבונה המסורתי שלהם. בצדה השני של הסמטה חנות התבלינים הריחנית של גרייסי וג'וני, שם אנחנו לומדות פרק בהלכות עמבה אמיתית. לחנות צמודה מעין דאבה קטנה, גם כן שלהם, שבה אנו טועמות סמוסה לוהטת ופריכה, שמעיפה אותנו באחת לסמטאות דלהי.
גרייסי וג'וני, חנות תבלינים ומסעדה

12:00 | ציור על מטליות ואמנות בגטו

במרכז לאמנות עכשווית התפעלנו מאחת התערוכות הנוקבות והמרתקות שראינו, שבה נאהד אבו אל־היגא חמזה מציירת ורושמת על בדים, מטפחות ומטליות רצפה את סיפורה האישי. המשכנו לשכונה המכונה "הגטו של רמלה" כדי לבקר בביתו של האמן המקומי המפורסם ניהאד דביט, בעל התקרות הגבוהות והרצפות המצוירות. את המפתחות לביתו קיבלה הדס בטבעיות של מי שהשתלבה במרקם החיים הרמלאי, מה שהביא אותנו לחשוב על נחיצותו של שיח והיכרות, פשוטים ומקרבים, בימים טרופים שכאלה. שוטטנו בין החדרים, מציצות לחללי העבודה, מתפעלות מפסלי עצי זית מנחושת וברזל שיוצר דביט, המסמלים שלום ואחווה. אחד מפסליו אף מוצג בכיכר וינגייט בירושלים, ואילו שאר עבודותיו מפוזרות ומוצגות בגלריות ובתערוכות בארץ ובעולם.

המרכז לאמנות עכשווית / צילום: הדס בן גל אפרתי
 המרכז לאמנות עכשווית / צילום: הדס בן גל אפרתי

המרכז לאמנות עכשווית

14:00 | המוסדות הוותיקים של העיר

רגע לפני ההתניה המתבקשת לחומוס רמלאי עצרנו אצל אדונית התבלינים. ניחוחות עזים של קפה טחון מהולים בארומות מתובלות של חליטות ותבלינים הכו בעוז בארובות האף. מכונות הקפה בה לא היו מביישות שום מוזיאון. "הן נבנו על ידי הסבא והסבתא במו ידיהם", מספרת איריס יולזרי, רמלאית מבטן ובעלת המקום, שירשה את החנות מסבתה מטילדה. היא מספרת עליה שהייתה רסר"ית חדר אוכל קצינים בפאתי רמלה, שהרהיבה עוז וביקשה מבן גוריון באחד מביקוריו בעיר שיאפשר לה לרכוש חנות קפה.

רגע לפני שעזבנו נבלענו במסעדת סמיר, מוסד רמלאי ותיק. אנחנו מנגבות מסבחה חמימה זרועת גרגרים, מתובלת ברגישות, ולקינוח שומעות את הסיפור המשפחתי של המסעדה הוותיקה, אותו מספר ברהיטות והומור הנכד ג'ליל סמיר. ברקע מאשרת במנוד ראש חייכני את הגרסה המפולפלת אמו סועד.
אדונית התבלינים, מסעדת סמיר