נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מתייחס לאחרונה בהרחבה למתקן האסטרטגי האיראני שמכונה "הר המכוש", וכבר הצהיר כי יטפל בו. אולם, זו עשויה להיות המשימה הקשה ביותר שנטלה עליה וושינגטון בשנה האחרונה, ועבורה גם עשויה להידרש להפעלת כוחות יבשתיים בהיקפים גדולים. אז מהו הר המכוש? מהן יכולות התקיפה האמריקאיות? ועד כמה הרפובליקה האסלאמית קרובה לפצצת גרעין? גלובס עושה סדר.
● עסקת הענק הביטחונית החדשה של ארה"ב עם סעודיה
● לא סעודיה: זאת המדינה שקובעת את מחירי הנפט
מהו הר המכוש ועד כמה קשה לפגוע בו?
הר המכוש זהו השם שניתן במדינות המערב למתחם איראני תת־קרקעי מבוצר היטב, שממוקם דרומית למתקן העשרת האורניום בנתנז. לפי הערכות, זהו מתקן בעל תשתית מהמתקדמות ביותר של הרפובליקה האסלאמית, שבאופן מכוון יצרו את רשת המנהרות כה עמוק בסלע - עד שמיטב האמל"ח בעולם לא יכול להשמיד את המתקן. ממידע מודיעיני מערבי שמבוסס על צילומי לוויינים עולה, כי ערימות פסולת מחפירות ובנייה משקפים רשת מנהרות מגוונת.
במשטר האייתוללות טוענים, כי זהו מפעל הרכבת צנטריפוגות חלופי, אף שדיווחים אחרונים בארה"ב מתריעים שמבצע שאגת הארי הביא את האיראנים להסיט לשם צנטריפוגות ממתקנים שנפגעו. רשת המנהרות כה עמוקה עד שיש ציפייה סבירה שמשטר האייתוללות אף עשוי להסיט או כבר הסיט חומר מועשר אסטרטגי. בשורה התחתונה, נראה כי הדרך היחידה שבה ניתן להשמיד את מתקן הר המכוש, היא באופן קרקעי - ולא מהאוויר.
אם כך, מהן יכולות התקיפה האמריקאיות?
לפצצות חודרות בונקרים יש מורשת ארוכה, שהחלה במלחמת העולם השנייה. עם זאת, לאורך השנים הן עברו התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בהיבטים רבים, בהם הרכב החומרים, חומר הנפץ ומנגנוני ההפעלה. לא פחות חשוב מכך, נעשתה התקדמות משמעותית ביכולות הניווט, שמונעת מהטייס התעסקות בהכוונתם, או לחילופין חשש משיבושים מן הצד המגן.
מי שלקחה את הטכנולוגיה הזו לרמה אחרת זו בואינג , יצרנית ה־GBU-57, הפצצה הקונבנציונלית החזקה ביותר בתבל שמכונה "אם כל הפצצות". היחידה בעולם שיכולה לפגוע קשות במתקן בפורדו, שנחפר כ־80 מטר בעומק האדמה. את הפצצה הענקית שמשקלה כ־13.6 טונות, אורכה 6 מטרים והיא כוללת חומר נפץ במשקל 2.4 טונות, החלו לפתח בארה"ב בתחילת שנות ה־2000 מתוך ההבנה כי יידרשו למענה מול תוכנית הגרעין האיראנית החפורה היטב. ואכן, 25 שנה מאוחר יותר, הוטלו על פורדו לא פחות מ־14 פצצות GBU-57.
מה מצב האורניום המועשר של איראן?
במבצע "פטיש חצות" שביצעו האמריקאים ביוני אשתקד, היעד העיקרי היה אותם 450 ק"ג אורניום מועשרים ל־60%, כמות שמציבה את הרפובליקה האסלאמית במרחק נגיעה מיכולת צבאית. מומחי גרעין מדגישים כי המעבר מהעשרה של 60% לשיעור של 90% אינו מהווה משוכה מדעית מורכבת. בהתחשב בכך שלייצור פצצה נדרשים כ־42 ק"ג של אורניום מועשר ברמה גבוהה, הרי שהמלאי שצברה איראן, לו יושלם תהליך העשרתו, יכול להספיק לייצורן של כעשר פצצות גרעין. בצל חשיבות האורניום המועשר, לא מן הנמנע כי אותם 450 ק"ג הועברו להר המכוש.
עד כמה משמעותי אורניום מועשר ל־60%?
העשרת אורניום היא פעולה שבה לוקחים את האורניום, ומגבירים בו באופן משמעותי את שיעור האיזוטופ הבקיע, אורניום־235, שמהווה שבע אלפיות בלבד. לתחנת כוח גרעינית אזרחית שגרתית, נדרשת העשרה לשיעור 3%-5% - משמעותית פחות מכ־90%, שמשמשים לנשק גרעיני ולצוללות. בתווך עוד יש 20% לכורים מהירים, אך ל־60% באופן ספציפי אין שום שימוש, להוציא בדרך להעשרה ל־90%.
האם האורניום המועשר הוא ההיבט היחיד בדרך לפצצה גרעינית איראנית?
לא. מעבר לאורניום, הפער של איראן מפצצת גרעין טמון ב"קבוצת הנשק", הרכיב בנשק הגרעיני שמביא לתגובת שרשרת ופיצוץ. לאורך השנים יוחסו לישראל חיסולים של שורת מדענים איראנים שעסקו בסוגיה הספציפית הזו, בראשם מוחסן פח'ריזאדה. במבצע עם כלביא, למשל, חוסל פרידון עבאסי, מומחה להנדסה גרעינית, שהיווה גורם מפתח בפיתוח קבוצת הנשק. מדענים נוספים מהתחום חוסלו גם בשאגת הארי.
