מי הזיז את המנכ"ל שלי

1. "השביתה נפסקת לאלתר, והעובדים ישובו מחר לעבודה סדירה" - כך נאמר שלשום (א') בהודעה המשותפת של פלאפון וההסתדרות. המשפט הזה ודאי הכה בתדהמה את עורכי העיתונים. מזה חודש ימים הם מקבלים מבול של שיחות טלפון מגורמים שונים בהנהלת החברה שטוענים בתוקף כי אין שום שביתה בפלאפון, רק הצגה לתקשורת.

הודעות דואר אלקטרוני נשלחו בצירוף תמונות של מוקדים שונים בחברה, רק כדי להמחיש שהעסקים כרגיל. בחלק מהמקרים עובדים צולמו בפוזות של דוגמנים, מחזיקים נייר עם הכיתוב "אנחנו לא שובתים".

החברה עובדת כסדרה, השירות לא נפגע, הכול דופק - זה המסר שחזר על עצמו. עכשיו מתברר מעל לכל ספק כי ההצגה היחידה לתקשורת הייתה מצד ההנהלה. או אם להיות בוטים יותר: מי דפק את מי.

2. שאול אלוביץ', מספרים גורמים שמעורים במאבק, הוא מסוג הבעלים שנמצא תמיד בתמונה אבל נותן מספיק מרחב למנהלים שלו. כך היה גם במקרה הזה: מהרגע הראשון הוא הרגיש שהמנכ"ל גיל שרון מתנהל בכוחנות מדי, אבל הוא נזהר שלא להביך אותו, לא לפגוע בסמכותיות שלו מול העובדים.

חודשים שהוא עוקב מקרוב אבל בשקט, רואה איך העובדים מתחזקים ככל שהולמים בהם יותר. הוא אפילו חווה את זה על בשרו: אחרי 7 ימים רצופים שהעובדים ערכו לכבודו השכמה בכל בוקר מול ביתו, אלוביץ' הביא למקום גדוד של עובדי יורוקום, בבעלותו כמובן, שהתקינו מצלמות בכל פינה. אבל הנודניקים מפלאפון המשיכו להגיע, יום אחרי יום. חלק מהשכנים כבר שתו איתם קפה לפני ריצת הבוקר. אז עוד היה חם בחוץ.

שתי נקודות מפנה הביאו את אלוביץ' לדבר עם עופר עיני מספר פעמים בשבועות האחרונים, כחלק מהירידה האיטית מהעץ. הראשונה: ההחלטה של גיל שרון לגרור את רכביהם של חברי הוועד בשעת לילה. השנייה: ההצטרפות של עובדי בזק למאבק, אחרי שעיני "שטף" את יו"ר הוועד, שלמה כפיר, שהעדיף מסיבותיו, עד לאותה עת, לשמור על שקט תעשייתי.

בעוד שהנקודה הראשונה נגעה לתדמית של אלוביץ', השנייה כבר נגעה לו בכיס. חימום יחסי העבודה בבזק, חברה בורסאית, זה הדבר האחרון שהוא צריך.

ואז גם הגיעה הפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, שקבעה באופן תקדימי כי מעסיק אינו רשאי להתנגד להתאגדות של עובדיו. במובנים רבים, הפסיקה הזו נתפסה ככתב אישום חמור נגד אותה מדיניות שאלוביץ' בעצמו הרגיש לא בנוח איתה.

בנקודה הזאת גם גיל שרון הבין שהפסיד. אלוביץ' לקח אליו את המושכות, סיכם עם עיני שגומרים את הסיפור בתחילת השבוע והשאיר לשרון לסכם את הפרטים במהלך השבת.

3. ספירת טופסי ההצטרפות של העובדים להסתדרות הייתה כטקס פורמלי. כמה שעות לפני כן, גורמים בהנהלה כבר החלו לסכם. לדבר בשלוות-נפש על החברה בעידן של הסכם קיבוצי. פתאום כבר לא מדובר באסון גדול. הרי עד לפני שבוע התעקשו בחברה שהטפסים לא נחתמו כדין, שלא ניתן להיות חבר הסתדרות בלי לשלם דמי חבר, שחתימה מקוונת באינטרנט אינה כשרה, או שרק בית הדין רשאי להכריע.

והנה, שוב התברר שהחברה בילפה. לאורך כל הדרך היה ברור שמדובר בהתאגדות אותנטית ואחת החזקות שהיו כאן בשנים האחרונות, אבל כל זמן שזה התאפשר לה - החברה ניסתה לשבור אותה בכל הכוח ולהיתלות בתירוצים ופורמליסטיקה.

4. בשלב מסוים היה נדמה כי אלוביץ' ושרון חד הם. זה קרה כשיו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', הפצירה באלוביץ' לפטר את שרון. בתוך פחות משעתיים הגיב אלוביץ' באמצעות איגרת לעובדים ובעיקר לתקשורת והעניק לשרון גיבוי מלא.

בשלב הזה היה מי שחשב כי אלוביץ' הכריז מלחמה ושיש להשיב עליה במלחמה. "ללכת על הראש שלו". אבל אז יצאה הנחיה מפורשת של עיני: לא לגעת באלוביץ', עדיין לא.

ההחלטה האסטרטגית הזו נבעה לא רק מהרצון לשמור על ערוץ פתוח להידברות, אלא גם מתוך אמונה באחד מהעקרונות המוכרים מעולם הכדורגל: כשהבעלים של קבוצה טורח להעניק גיבוי פומבי למאמן, בדרך-כלל זו העונה האחרונה שלו בקבוצה.