ההוקי הישראלי כבר מזמן אינו נחלתם הבלעדית של יוצאי בריה"מ וצפון אמריקה. ניסן בוטבול, מהנדס תעשייה וניהול מנס ציונה, הגיע לספורט במקרה: בילדותו נהג לשחות בקאנטרי בבת ים, שהיה בו גם היכל קרח. "כשהבריכה הייתה סגורה, ניסינו החלקה, וכשחוג ההחלקה לא התקיים כי נבחרת ההוקי התאמנה על המשטח, נתנו לנו מחליקיים ודיסקית, וכך התחלתי לשחק בגיל 14", הוא נזכר. "ממש נהניתי, קניתי ציוד יד שנייה ושיחקתי בנבחרת הנוער – אני והחברים היינו ממשיכים ישר מבית הספר אל הקרח, ומתאמנים עד אחת בלילה. ב-1998 סגרו את המגרש בבת ים, ואנחנו היינו באטרף – עד כדי כך, ששכרנו יחד דירה במטולה, ועברנו יחד ללמוד בתיכון בקריית שמונה". לפני הצבא המשיך בוטבול לשחק בנבחרת קולג' בקנדה, חזר לשרת בחיל האוויר ומאז הוא משחק כמגן ימני במועדון בת ים, אלופת המדינה, כבר 15 שנה. "זה הבית שלי", הוא אומר. את האימון השבועי הוא מסיים אחרי חצות, ולמחרת קם לעבודה, אבל מבחינתו – זו לא הקרַבה, אלא אהבה: "לשמוע את התקווה במעמד בינלאומי זה שווה הרבה מאוד, למרות שכשאתה מגיע לארץ, אתה מגלה שכאן בקושי שמעו על זה".

הוקי קרח / צילום: עדי בראון
עקב כך, קשה שלא להבין את התרפקות אנשי ההוקי הישראלים על זיכרונות עבר מעבר לים. "ב-2006 שיחקנו מול גרמניה", מספר רבינוביץ'. "לגרמנים יש את האוהדים הכי חזקים בעולם, שעוברים עם הקבוצה ממקום למקום, ממלאים חצי אולם ועושים המון רעש. חמישה אנשים עומדים באופן קבוע עם הגב אל המשטח ומלהיבים את הקהל. משחק של ישראל נגד גרמניה הוא משחק שיש מאחוריו מטען. שמענו צעקות וקריאות בוז, אבל בסוף המשחק, אוהדי נבחרת גרמניה עמדו ומחאו כפיים לנבחרת ישראל, וביתר המשחקים הגיעו לעודד אותנו".
לגבי הייצוג התקשורתי של הספורט בישראל – המפתח להתרוממות של קהילה תומכת, בניית קהל אוהדים נאמן וקבלה אל המיינסטרים הספורטיבי המקומי - רבינוביץ' ואיכילוב שומרים על אופטימיות ונזכרים בערגה בכך שב-2014 שודרו משחקי הפלייאוף של הליגה הישראלית בטלוויזיה. "בערוצי הספורט התחילו לשדר משחקי הוקי מהאולימפיאדות, ובאולפני תוכניות הספורט כבר מדברים על הענף", אומר רבינוביץ'.
לראשי ההתאחדות יש שאיפות גדולות לשנים הקרובות. "עם התפתחות המתקנים, נגיע ליותר מ-2,400 ספורטאים. כיום עדיין חסרות לנו 40 שעות קרח שבועיות", אומר איכילוב. רבינוביץ' גם מתחייב ללוחות זמנים קונקרטיים: "בעוד חמש שנים אני רואה את ההוקי קרח כענף מועדף, בין עשרת ענפי הספורט המועדפים במדינת ישראל. ישראל מדורגת כיום במקום ה-32 מתוך 72 מדינות. כבר היינו במקום ה-24. אנחנו שואפים להיות בין 16-24".
- זה ריאלי?
"אני רואה את זה קורה. מתוך הכמות, תגיע האיכות. כשאפשר לבחור מתוך אלפיים שחקנים ולא מתוך מאה – אפשר לבחור את הטובים ביותר. אני רואה ילדים שמתאמנים כיום ויוצאים לבד להשתלמויות בחו"ל כדי להשתפר, וזה מתבטא ברמה. יש לנו מאמנים שמאתרים כישרונות בענף. אם משרד הקליטה ייתן מלגות גם לספורטאים בענפי החורף, ולא רק בענפי הקיץ – מהלך שמדברים עליו – יהיו לנו שחקנים שמתאמנים יותר".
נשים על הקרח
על אף שארבע נשים משחקות בליגה הלאומית, ו-18 נוספות משחקות בליגת הנערות, נשים לא משחקות בליגת העל הישראלית להוקי קרח. הסיבה, אליבא דאיכילוב, היא שהן אינן בנויות למגע הפיזי הקשה שנוצר בתיקולים האימתניים המותרים בליגה זו. עם זאת, הוא אומר, "אם תהיה אישה שעומדת ברמה ורוצה לשחק בליגת העל – לא נסרב לה".
לוטם ארמוזה, בת 18 מגבעתיים, מספקת הצצה לקשיי הנשים בספורט הקשוח. היא משחקת במועדון נס ציונה דראגונס מאז הייתה תלמידת כיתה א', מעידה על עצמה שהיא אוהבת את הספורט מאוד, אבל נאבקת בהרהורי פרישה. "זה ספורט מאוד אגרסיבי, חטפתי לא מעט מכות ופציעות, אבל חיפשתי ספורט מאתגר, כי אני אוהבת אקסטרים ולחימה – ומצאתי. כיום אני הבת היחידה בקבוצה. אני משקיעה ונהנית. ההוקי משחרר אותי, מרגיע ומשפר את הכושר, אבל לפעמים זה די משפיל להיות אישה יחידה - זה ספורט שוביניסטי, מתייחסים אלייך כאל אישה חלשה שלא יכולה לקבל צ'ק (פגיעת גוף, ג' א' ד') ולא יכולה לעמוד בציפיות. לא רואים בי שחקנית עם כושר לחימה. אני משחקת כבר 12 שנה, השתתפתי בתחרויות בעולם, זכיתי במדליות ובגביע אישי, מה לא עשיתי? זה אכזרי. לא פרשתי עד היום כי אני רוצה להילחם ולא לוותר".
ארמוזה, שוויתרה בילדותה על משחק בקבוצה קנדית שביקשה לטפח אותה, מאמינה שייקח שנים עד שהיחס לנשים בהוקי הישראלי ישתנה. "כאן מקללים ומעליבים, והשחקנים מהקבוצה היריבה תמיד יפגעו בך על בסיס היותך אישה", היא אומרת.
עם זאת, ועל אף הרגשות המעורבים, היא מקווה בעתיד לראות נשים נוספות בענף: "בארץ אומרים לבנות 'זה ספורט אלים, אל תיכנסי אליו'. הם רוצים שבנות ילכו לרקוד ולשיר, אבל אני לא מצטערת שבחרתי בספורט הזה. זה החלום של כל ילד - משחק במהירות מטורפת, תחרויות, גביעים. זה עושה חשק לעוד ועוד. נשים יכולות לשפר את הענף הזה, זה הרי הכוח שלנו, לשנות".