אני אוכל בשקט, גומר רק חצי מנה כדי שיהיה לי מקום לתחנה הבאה, משלם והולך. לא לפני שאני מתפקע מצחוק, בלב, מתשובתו של המוכר לאיש שמבקש לשלם - "מי לא אוהב כסף?", הוא עונה ומשחק לידיים של הדעות. אבל אלו הולכות ונמוגות בדרך ממוכן ומזומן לשטיסל (נשבע לכם שזה השם), כי בדרך אני מבין סופית שאני לא מעניין כאן אף אחד. לא כשאני מצלם, לא כשאני בוהה. כי מתחת לבגדים, הו איזו תגלית מרעישה, כולנו בני אדם, ואת כולנו מטרידים המשכנתה, הקניות, הבישולים, הבריאות, ולא רק פסיקתו האחרונה של ה"רבה" או הפרק האחרון של מאסטר שף, שזה אותו דבר בחילונית.

מנת צ`ולנט / צילום:מיכל רביבו
אני מטייל, נדהם מאינספור קופות הצדקה המפוזרות בכל פינה בשלל עיצובים מרהיבים ומבטיחות לעוברים ולשבים שהן אכן כאלה; מתוספות הבנייה היצירתיות - סוכות שנשארות עד חנוכה, מרחפות באוויר מחוץ לדירות; מהפשקעווילים המוזרים, הפוסטרים המיוחדים של קוקה קולה, קופת חולים ואפילו אוטו זבל, כולם בגרסה מיועדת לחרדים; וכמובן, הפרצופים היהודיים כל-כך ושובי הלב כל-כך, אם יורשה לי. אני לא מתחסד וזוכר מה סיפרו לא מזמן ב"המקור" על חסידות גור, שברחוב הנקרא על שם האדמו"ר שלה אני חונה לגמרי במקרה, וגם משועשע כהוגן מהעובדה שבחיפושיי אחר שטיסל אני קורא שהיא נמצאת ברחוב הרצל רק כדי לגלות שרק מחציתו הצרה יותר והחשוכה של הרחוב נקראת עדיין על שמו של חוזה מדינת היהודים כשהחצי המואר והגדול נקרא כבר על שם* הרב שך! והנה לכם כל הסיפור על רגל אחת.
הצ'ולנט (פרווה) של שטיסל מתגלה, סליחה ומחילה, כלא אכיל כמעט. לא שהוא לא טעים. הוא לא כלום. והוא גם מעמיד במבחן את התיאוריה שלי בדבר חוסר העניין בטעם כשזה מגיע לצ'ולנט. אני מנחם את עצמי בריבוע קטן של קוגל מתוק שמזכיר לי מאוד את זה של אימי, רק בלי הצימוקים, נקרע מצחוק מטופסי ברכת המזון המנוילנים שמחולקים למחלקות, נוסח ספרד ואשכנזים ונוסח ספרדים ועדות המזרח. ספרדים אמיתיים נהנים פעמיים בבני ברק, כך מתברר.

צ'ולנט / צילום:מיכל רביבו