השטייטעל שמעבר לאיילון

כתבנו יצא לדגום שתיים מהמסעדות המזרח אירופיות של בני ברק, הוטרד בענייני עם הנצח, ואף העמיד את תדמיתו בעיני עצמו ואת דעותיו הקדומות באתגרים לא פשוטים

הדמות הראשונה שאני נתקל בה כשאני נכנס למסעדת "מוכן ומזומן", או בשמה המלא "מוכן ומזומן ברסלר קורניק", היא דמותו של נער חרדי בלי כף יד - או ליתר דיוק, בעל כף יד שלא התפתחה דיה. זה לא מפריע לו להסתדר נהדר עם האוכל שלו, אבל זה זורק אותי מיד לכל מיני דעות קדומות על נישואי קרובים ושאר שטויות שחילוני כמוני מדמיין על בני ברק. פתאום אני כבר לא בתל אביב, ואפילו לא בישראל שאני מכיר, אלא בסצנה ההיא מהסרט "גברים במלכודת", הלוא היא קרב הבנג'ו המפורסם בין אחד מתיירי הפנים שהגיעו מהעיר הגדולה לבין ההילבילי המוזר.

נסיעה לבני ברק משולה, כך מתברר לי די מהר, למבחן האולטימטיבי שאדם כמוני יכול להעמיד בו את עצמו, ובעיקר את הנאורות (הלא קיימת?) שלו. שהרי לא מדובר בביקור בכפר ערבי ציורי, הבון-טון של שמאלנים ממושקפים כמוני, אלא בגטו היהודי החשוך השוכן מרחק עשר דקות מביתי, ושלמרות זאת מעולם לא ביקרתי בו. כמעט. הייתי במוכן ומזומן, כך אני מזהה מיד, לפני עשור בערך, כשכתבתי את ספר טיולי האוכל שלי. האם יפתיע אתכם לגלות שמוכן ומזומן נשארה מחוץ לספר? אולי בגלל שהצ'ולנט לא היה לי טעים.

מוכן ומזומן. חזון אי"ש 17, בני ברק. טל' 03-6188526. א'-ה' 12:00-23:00. ו' 9:00-13:30. כשר למהדרין.

כבר כתבתי כאן פעם, ואחזור על זה שוב: צ'ולנט לא אמור להיות טעים. בדיוק כמו גפילטע. כלומר, הוא יכול להיות טעים, ואפילו נהדר, וזה כמובן נחמד מאוד. בתור בונוס. כי העיקר בצ'ולנט הוא לא הטעם אלא הרעיון. הרעיון המוזר של לסחוב את משא העם היהודי כולו על כתפיך תמורת 14 שקלים למנה בינונית בצלחת חד פעמית במסעדה קטנה בבני ברק. עכשיו לך תתעסק עם טעים או לא טעים. תתעסק, אם זה מה שמטריד אותך. אותי זה לא מטריד. מטריד אותי העם היהודי.

בני ברק / צילום: מיכל רביבו
בני ברק / צילום: מיכל רביבו

ולכן אני מצטרף אליו, בקומה השנייה, והממוזגת (כך כתוב). קומה זה קצת מוגזם. קיטון קטן עם ארבעה שולחנות בערך, שניים מהם תפוסים עכשיו על-ידי שני צמדי בחורי ישיבה. האחד משוחח, איך לא, ביידיש, והשני בעברית שאם הייתי עוצם עיניים לרגע (אני לחוץ מדי כמובן), הייתי יכול בקלות לטעות בה ולחשוב שהיא של זוג היפסטרים או ערסים במרכז תל אביב. ככה זה עם דעות קדומות. קשה להשתחרר מהן. לאורך כל הביקור הקצר שלי, שכלל לא מעט שוטטות ברחובות הכרך החרדי, שמעתי מעט מאוד יידיש והמון עברית עדכנית בנושאי חולין. וגם היידיש, התערבבה בה לפעמים והייתה שובת לב - "הילדה צריכה להיות שאבעס מאמע בגן, את יודעת*".

אז איך הצ'ולנט?, אתם שואלים בכל זאת. ובכן, הצ'ולנט של מוכן ומזומן ממש לא רע, במיוחד אם לוקחים בחשבון שמדובר ב"צ'ולנט גרונות עוף". כך בפירוש אמר לי האיש בטלפון כששאלתי אם יש. יש תמיד, אבל רק בסוף שבוע הוא בשרי. אחר כך הוא גם התאמץ לדוג לי אחד. גרון. זה היה מבהיל, אבל טעים. תפוחי אדמה, שעועית וגרון עוף. הכול שחה ברוטב אדום והוגש סטייל בית תמחוי.

בני ברק של צ`ולנט / צילום:מיכל רביבו
בני ברק של צ`ולנט / צילום:מיכל רביבו

מתנחם בריבוע קטן של קוגל

אני אוכל בשקט, גומר רק חצי מנה כדי שיהיה לי מקום לתחנה הבאה, משלם והולך. לא לפני שאני מתפקע מצחוק, בלב, מתשובתו של המוכר לאיש שמבקש לשלם - "מי לא אוהב כסף?", הוא עונה ומשחק לידיים של הדעות. אבל אלו הולכות ונמוגות בדרך ממוכן ומזומן לשטיסל (נשבע לכם שזה השם), כי בדרך אני מבין סופית שאני לא מעניין כאן אף אחד. לא כשאני מצלם, לא כשאני בוהה. כי מתחת לבגדים, הו איזו תגלית מרעישה, כולנו בני אדם, ואת כולנו מטרידים המשכנתה, הקניות, הבישולים, הבריאות, ולא רק פסיקתו האחרונה של ה"רבה" או הפרק האחרון של מאסטר שף, שזה אותו דבר בחילונית.

מנת צ`ולנט / צילום:מיכל רביבו
מנת צ`ולנט / צילום:מיכל רביבו

אני מטייל, נדהם מאינספור קופות הצדקה המפוזרות בכל פינה בשלל עיצובים מרהיבים ומבטיחות לעוברים ולשבים שהן אכן כאלה; מתוספות הבנייה היצירתיות - סוכות שנשארות עד חנוכה, מרחפות באוויר מחוץ לדירות; מהפשקעווילים המוזרים, הפוסטרים המיוחדים של קוקה קולה, קופת חולים ואפילו אוטו זבל, כולם בגרסה מיועדת לחרדים; וכמובן, הפרצופים היהודיים כל-כך ושובי הלב כל-כך, אם יורשה לי. אני לא מתחסד וזוכר מה סיפרו לא מזמן ב"המקור" על חסידות גור, שברחוב הנקרא על שם האדמו"ר שלה אני חונה לגמרי במקרה, וגם משועשע כהוגן מהעובדה שבחיפושיי אחר שטיסל אני קורא שהיא נמצאת ברחוב הרצל רק כדי לגלות שרק מחציתו הצרה יותר והחשוכה של הרחוב נקראת עדיין על שמו של חוזה מדינת היהודים כשהחצי המואר והגדול נקרא כבר על שם* הרב שך! והנה לכם כל הסיפור על רגל אחת.

הצ'ולנט (פרווה) של שטיסל מתגלה, סליחה ומחילה, כלא אכיל כמעט. לא שהוא לא טעים. הוא לא כלום. והוא גם מעמיד במבחן את התיאוריה שלי בדבר חוסר העניין בטעם כשזה מגיע לצ'ולנט. אני מנחם את עצמי בריבוע קטן של קוגל מתוק שמזכיר לי מאוד את זה של אימי, רק בלי הצימוקים, נקרע מצחוק מטופסי ברכת המזון המנוילנים שמחולקים למחלקות, נוסח ספרד ואשכנזים ונוסח ספרדים ועדות המזרח. ספרדים אמיתיים נהנים פעמיים בבני ברק, כך מתברר.

צ'ולנט / צילום:מיכל רביבו
צ'ולנט / צילום:מיכל רביבו

כל הקלאסיקות האשכנזיות

גם בשטיסל וגם במוכן ומזומן אפשר למצוא כמובן את כל הקלאסיקות האשכנזיות המתבקשות - מרגל קרושה ועד גפילטע עם כל מה שבדרך. אבל בשטיסל יש גם טורטיות! אשכרה.

בני ברק / צילום: מיכל רביבו
בני ברק / צילום: מיכל רביבו

בדרך הארוכה חזרה למכונית אני קונה קצת בננות ותפוזים במחירים המצחיקים של בני ברק ושוקל לבוא לכאן פעם בשבוע ולא רק בגללם. ליד הקופה יש דף הוראות כיצד יש לנהוג בתות שדה (לקלף את הקליפה האדומה). מאחד מבתי המדרש מגיח אברך משי על סגווי וחותך אותי בפראות בפתח המעבדה העירונית לבדיקת שעטנז.

נדמה לי שעוד אחזור לכאן הרבה בעתיד. אבל אולי אני סתם מתלהב, התלהבות ראשונית של אורח לרגע שמספר לעצמו שזה לא אקזוטי בעיניו, אבל זה בדיוק מה שזה, ולא יעזור כמה הוא מנסה לשכנע את עצמו שלא.

אבל בני ברק באמת אינה נמצאת על כוכב אחר והיא אינה יקום מקביל כפי שמפתה לכתוב. היא כאן והיא מקום מלא קסם והומור, עצב ואוכל. בקיצור, היא מקום מהחיים. מפתה לכתוב שהיא חיה הרבה יותר מהשכונה הצפון תל אביבית שאני גר בה, אבל גם זו כמובן תהיה קלישאה נוראית. היא פשוט חיה, לא יותר ולא פחות מכל מקום אחר. לכו לבדוק בעצמכם. יש חניה.

שטיסל. הרב שך (לשעבר הרצל) 14, בני ברק. טל' 03-5706005. א'-ה' 12:30-23:00. ו' 9:30-13:30. כשר למהדרין

מסעדת שטיסל / צילום: מיכל רביבו
מסעדת שטיסל / צילום: מיכל רביבו
שתפו כתבה