חילופי העונות

בני המאיה היו שבויים בחידתו של הזמן החולף. הם תלו עיניהם בתנועת גרמי השמיים בניסיון לפענח את סודם. מיטב המוחות התייגעו במציאת שיטות: מיינו, כימתו, הוסיפו והחסירו, עד שארגנו את הזמן בלוחות שנה מחזוריים, שחלקם אף מסונכרנים זה עם זה. היו להם כ-20 לוחות שונים שעקבו אחר תנועות השמש, הירח, ונוס ועוד.

המציאות, לא פעם נשגבת מבינתם, עוררה בהם השתאות ותחושת קדושה. זו רוממה אותם מן החולין אל החגיגי והעניקה למתרחש סביבם פשר ומשמעות. הם חשו יראה מול כוחות הטבע המופלאים ומול גחמות האלים. עולמם היה מאוכלס ביישויות רבות, חלקן טובות, חלקן רעות ואת יד הגורל ששלט בחייהם רק הכוהנים ידעו לכוון. מקום מיוחד היה שמור לאל קוקולקן, "נחש הנוצות". לאמונתם, הוא היה בורא האנושות, וכיאה לשמו, הופיע בדמות נחש מעוטר במעוינים, כשל נחש הפעמונים המצוי באזור. הוא מעוטר בנוצות תכולות-ירקרקות כשל ציפור הקצאל ובפיו שיני יגואר חזקות, בוהקות בלובנן. הוא ברא את בני האדם, ומשנוצרו, המשיך לדאוג למחסורם והעניק להם את התירס בתור מזונם העיקרי.

 עד היום, גם כשערי המאיה הקדומות כבר חרבו מזמן והתרוקנו מתושביהן המקוריים, ניתן לחוש בהן בנוכחותו של "נחש הנוצות", בייחוד בעיר צי'צ'ן איצה (Chichen Itza) אשר בחצי האי יוקטן (Yucatan), שבדרום-מזרח מקסיקו. במקדש הנושא את שמו ניתן לראותו פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב, בימי השוויון בין הקיץ והחורף, שבהם השמש והירח מגיעים לאיזון מלא בחלוקת היממה ביניהם.

יום שוויון אחד חל ב-21 במארס, והוא נחשב כיומו הראשון של האביב, סוף עונת היובש ומועד הכנת הקרקע לזריעה. יום השוויון השני חל ב-21 בספטמבר, והוא מסמל את בוא הסתיו ומבשר על איסוף התירס. בימים אלה נאספים המונים, כ-20-30 אלף איש, לחזות בהפקה משולבת של הטבע והמדע, לראות כיצד נחש של אור באורך של כ-34 מטר חולף על דופן מדרגות הפירמידה הנושאת את שמו. בני המאיה האמינו שהנחש הזה הוא האל היורד להפרות את האדמה. את זמן ההתגלות ניצלו המאמינים כדי להיטען באנרגיה קוסמית של שפע. גם כיום יש להם יורשים, ונגיע אליהם עוד מעט.

פי הבאר של מכשפי המים

הפירמידה בלילה / צילום: shutterstock

השם "צ'י-צ'ן איצה" נשמע לי כמו לחש קסמים. בשפת המאיה פירושו: צ'י - פה , צ'ן - באר, איץ - מכשפים, ה - מים. וביחד: "פי הבאר של בני האיצה מכשפי המים". ואני, שמאמינה בקוסמים ובמכשפים, ראיתי בכך רמז מעודד. ידעתי שאם רק אבקש בכוונה מלאה, ימצא הקוסמוס את הדרך למלא את משאלתי - וכך היה.

כמדריכת טיולים באזור, אני מכירה היטב את חלקיו השונים של האתר. לא אחת פסעתי ב"דרכים הלבנות" המחברות בין מבני המתחם השונים: מקדש הלוחמים, הקרקול, הסנוטה המקודש, מגרש המשחקים בכדור ועוד, אך את ימי השוויון טרם יצא לי לחוות. הטקס המצולם הניבט אליי מן הגלויות הנמכרות במקום משך תחילה את עיניי, ואחר כך שבה את לבי.

יום אחד התגשם החלום, והצלחתי להגיע למקום ביום השוויון. מצאתי את עצמי יושבת בבגדים לבנים מול הפינה הצפון-מערבית של מקדש קוקולקן, זה שהספרדים בבורותם קראו לו "המצודה" ("אל קסטיו"). הפעם הייתי חלק מהקהל. הגענו לרחבה מבעוד מועד כדי להבטיח לעצמנו מקום טוב. זמן רב הפריד בינינו לבין האירוע, אבל לכולנו היה ברור שכדי לתפוס נקודת תצפית אופטימלית, חייבים להקדים. "יש עוד זמן, אבל טוב שהקדמנו!", אמרו האנשים שישבו לפניי, וסובבו מדי פעם את ראשם לאחור לראות עד כמה שפר גורלם ביחס לאלה שהצטופפו מאחור. גם אני הסתכלתי לאחור, ונוכחתי שגם מצבי אינו רע כלל. אנשים חדשים הוסיפו לזרום לרחבה ללא הרף.

בזמן ההמתנה יכולתי להתבונן באנשים. בני המאיה שבאו מכפרי הסביבה, צאצאיהם של בני המאיה הקדומים, היו בין המקדימים ביותר. ניתן לזהות אותם בנקל בשל תלבושתם הלבנה (יפות במיוחד הן שמלות הנשים העטורות ברקמת פרחי אביב). ביניהם היו גם שמאנים מסורתיים, שמאמינים שהם יורשיהם של הכוהנים הקדמונים.

צאצאי בני המאיה / צילום: רויטרס

לצדם היו גם שמאנים מודרניים, אנשי "העידן החדש" שגילו את האור, רבים מהם מערביים. אלה גם אלה התקבצו עם חבורת מעריציהם למעגלים טקסיים משל עצמם. לא כל אחד יכול לארגן לעצמו טקס שכזה. הטקסים הללו מותנים בקבלת אישור מבעוד מועד מטעם האגודה הלאומית להיסטוריה ואנתרופולוגיה (INAH). נוסף על השמאנים והמאמינים למיניהם, היו שם גם תיירים לרוב. תיירות פנים מרחבי מקסיקו, מרחבי יבשת אמריקה, מרחבי העולם, ויש הטוענים שאף ממרחבי הגלקסיה. מי יודע, אולי באמת היו.

צאצאי בני המאיה / צילום: רויטרס

"אין לקיח אלא קין" (In Lak'ech Ala K'in), בירכו יודעי סוד אלה את אלה, מילים שמשמעותן "אני עצמך האחר" בשפת המאיה. "אין לקיח", בירכתי גם אני, שמחה על תחושת הקרבה המיידית הנוצרת עם האנשים שאך לפני רגע פגשתי לראשונה בחיי. הפירמידה נחה לה מולי על האדמה המישורית. יציבה, נינוחה, הרמונית, כולה אומרת הוד. מאחוריה, באין מפריע, נפרש רקיע תכול מלוא העין.

חפש את האישה

טקסי אביב מודרניים / צילום: רויטרס

כל עוד השמש הייתה בזניט, כלומר - ניצבה מעל הפירמידה, היא הוארה באור שווה. אבל אט-אט נטתה השמש למערב, ובקרב הנוכחים התחילה להישמע תכונה שעברה כרטט: "בארבע!", זרם המידע, "מקסימום ארבע וחצי!". אבל עוד חזון למועד. כדי להעביר את הזמן, התעמקתי בגלעד האבנים העצום שחלש על הנוף, מתנוסס לגובה של 30 מטר ובנייתו מתוארכת לתקופה הפוסט-קלאסית (באלף הראשון לפנה"ס). ניסיתי לפרוץ במבטי מבעד למסה של אבני הגיר.

ידעתי מהמחקרים שקראתי שבפנים מסתתרת פירמידה קטנה יותר, של 20 מטר גובה, מהמאה התשיעית. אפשר להגיע אליה מתוך הדלת שבדופן הפירמידה הגדולה ולראות בה את כס היגואר האדום, משובץ בעיני ג'ייד ירוקות. בפנים מסתתרת מעין פירמידה נוספת, קדומה יותר, מהמאה השישית, שלא עולה על 10 מטר גובה. כל שליט חדש בנה פירמידה גדולה יותר משל קודמיו כדי להתהדר בה, אך זו הניצבת מולי עולה על כולן, 30 מטר גובה. הוכחה ממשית לעוצמתם של בוניה.

מה גרם להם לברוח, תהיתי ביני לביני ונדהמתי כששמעתי את שכני להמתנה עונה לי. "את לא יודעת? נשים! בכוחן של נשים לשנות את ההיסטוריה, להחריב ממלכות, לחסל בריתות...". לא הייתי צריכה להמשיך ולשאול, הסיפור כבר יצא לדרך. "הזקנים שלנו מספרים שסק-ניקטה (פרח לבן), בתו של מלך מיאפן, הייתה מאורסת מרגע לידתה לאוליל, נסיך אושמל. ביום שעלה הנסיך קאאן-אק (נחש שחור) על כס צי'צ'ן איצה, והוא עלם חמודות בן 21 שנים, נחו עיניו על סק-ניקטה, שהייתה בראשית עלומיה, בת 15 אביבים בלבד. מכאן הגורל אמר את דברו", עצר המספר והנמיך את קולו בדרמטיות. "השניים התאהבו", אמר ונעץ בי מבט רב משמעות, והמשיך: "הימים חלפו, הגיע מועד כלולותיה. אל צי'צ'ן איצה הגיעו שתי משלחות מכובדות למסור למלך את ההזמנה לחתונה: אחת ממיאפן, מאביה של סק-ניקטה, והשנייה מחתנה, נסיך אושמל.

עד לאותם ימים היו שלוש הממלכות בקשרי אחווה וברית אמיצה הייתה ביניהם. אך עד מהרה, כל זה עמד להשתנות לתמיד. באותו הלילה קאאן-אק בקושי עצם עין, ליבו היה כבד עליו ורוחו נכאה, אך מששקע בתנומה, ראה בחלומו ננס קשיש שלחש על אוזנו: "פרח לבן שפרח בגן, מתי כבר יילקח מכאן?", לחש הישיש ונעלם. קאאן-אק התעורר שטוף זיעה. הוא הבין את הרמז שבדברי הישיש, חיש קפץ ממיטתו, זימן אליו 60 ממיטב חייליו, וכל עוד רוחם בם מיהרו לעבר אושמל. טקס הכלולות כבר היה בעיצומו. אלא שאז, לתדהמת הנאספים חטף קאאן-אק את אהובת ליבו ישר מתוך החופה, וברח.

צבאות מיאפן ואושמל לא בזבזו ולו רגע ומיד יצאו למרדף בעקבות הבורחים. אבל, כשהגיעו לצי'צ'ן איצה כדי לנקום את עלבונם, כבר הייתה העיר נטושה. כל תושביה ברחו אל העיר טאיסאל (Tayasal, כיום העיר פלורס שבגואטמלה). על האי הזה התקיימה בעבר עיר של בני המאיה, שהייתה המעוז האינדיאני האחרון במרכז אמריקה, שנכבש בשנת 1697 על-ידי הספרדים ועל חורבותיה הוקמה העיר פלורס.

האגדה מתייחסת למציאות היסטורית: צ'יצ'ן איצה נוסדה במאה החמישית, בתקופה הקלאסית של בני המאיה, על-ידי מהגרים שבאו מדרום. היא הוקמה סמוך לבאר טבעית, שבמקסיקו נקראת סנוטה (cenote), ומכאן שמה. לימים נזנחה העיר, אך מקץ זמן, אי אז במאה העשירית, יושבה מחדש. הפעם, בשיתוף של בני מאיה ושבט הטולטקים שבאו ממרכז מקסיקו. הטולטקים הביאו איתם חידושים, למשל את פולחן נחש הנוצות. בשפתם נקרא האל קצאלקואטל, בתרגום לשפת המאיה: קוקולקן.

במאה העשירית התאחדו הכוהנים השליטים של ערי המאיה הגדולות: אושמל (Uxmal), מיאפן (Mayapan), וצ'יצ'ן איצה. הברית לא האריכה ימים. סכסוך הוביל למלחמה, שבה הפסידו בני האיצה ונאלצו לנטוש את עירם לעד.

הענן, השמש, הקשת

חזרתי להעסיק את מחשבותיי בפירמידה שמולי ולהוכיח לעצמי ששום דבר בה אינו מקרי. "תשעה מפלסים", ספרתי. "כמספר מדורי מיקטלן וכמספר אדוני הלילה השולטים בה. אלה מחולקים על-ידי גרם מדרגות ארוך, שמסתכם ב-18 מקטעים, כמספר חודשי לוח השנה החקלאי של בני המאיה. 91 מדרגות (לא באמת ספרתי, רק רפרפתי מלמטה למעלה במבט. שיערתי שמי שטרח לספור לא טעה) כפול ארבע רוחות השמיים זה 364, ובתוספת הפלטפורמה העליונה שעליה ניצב מקדשו של קוקולקאן - בינגו, 365.

אין ספק שבני המאיה היו בקיאים מאוד באסטרונומיה. לוח השנה שלהם מורכב מכמה לוחות ומחזורים, ודיוקו יוצא דופן. בלוח היוליאני שהיה מקובל באותו זמן באירופה, אורך השנה הוא 365.25 ימים, והוא היה הרבה פחות מדויק, היות שבכל 128 שנה נוצרה סטייה של יום אחד. סטייה של יום אחד מתרחשת בלוח השנה של המאיה רק כל 5,291 שנה. לוח השנה של המאיה מדויק אפילו יותר מלוח השנה הגרגוריאני הנהוג כיום בעולם.

הארכיטקטורה של הפירמידה מבטאת את ההבנה הזו. יש 52 עיטורים על גבי הפלטפורמות, בדיוק כמניין השנים הנדרשות לשני הלוחות המרכזיים להסתנכרן, הלוח השמשי-החקלאי עם הלוח הירחי-דתי.

כוהני המאיה שלטו ברזי הלוחות ולכן ידעו לחשב את מועדי הזריעה, הקציר ובוא הגשמים. הם עשו ללא ספק רושם כביר על העם כשיכלו לנבא את בואו של האל, אשר נוכחותו נתנה משנה תוקף לדבריהם.

יכולתי להמשיך ולצלול ברזי הפירמידה אלא שאז נדמה היה לי ששמעתי מישהו אומר: "אין סיכוי, הוא לא יבוא היום!". כל מחשבותיי פרחו להן בבהלה. "מה זאת אומרת לא יבוא?", לא האמנתי למשמע אוזניי. אלא שערימת העננים שנקבצה להסתיר את פני השמש הבהירה לכולנו את חומרת המצב. היו מי שקמו, קיפלו בשקט את יריעת הבד שישבו עליה והסתלקו מהמקום באנחה חרישית.

"חכי", אמרתי לעצמי, "תני לו זמן, תני לו הזדמנות...". אבל אפילו לי לא היה ברור למי אני מתכוונת: לגורל? לקוקולקן?

לשמחתי, לא נשארתי לבד. עדיין נותרו מסביב הרבה זוגות עיניים כלות שהתבוננו בפירמידה בשקיקה. אחרים שלחו מבטים זועפים בעננים בתקווה שיבינו את הרמז ויסתלקו. כולנו החזקנו אצבעות, נשאנו תפילה - ואז, טטאאאם! מכת אור! השמש הגיחה מבעד לעננים, שטפה באור חמים את צלע הפירמידה שהטילה את צילן של תשע הפלטפורמות על גרם המדרגות וראה, נס!

לאורכה של צלע המדרגות הוא נמתח שם במלוא תפארתו: קוקולקן, נחש הנוצות, נחש האור. שבעה משולשי אור הפוכים היוו את הגוף, שהתלכד ליחידה אחת עם פסל ראש הנחש שבגרם המדרגות. צמרמורת עברה בגופי, יכולתי רק לשער מה הרגישו בני המאיה, כאילו האל בכבודו ובעצמו - נוכח.

אני לא זוכרת אם פרסתי כמו כולם את ידיי לעברו כדי להתמלא באנרגיה, אני רק זוכרת ששמעתי את פעימות ליבי וצקצוקי מצלמות. כולם נעמדו ונעו גלים-גלים קדימה ואז... נעצרו. הנחש נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה, או יותר נכון - הענן. גם השמש נעלמה וטיפות קטנות של גשם החלו זולגות על לחיי. שובל ריחו של הקופל, שהיתמר מקערות הקטורת שהמשיכו להיטלטל מכוח האינרציה בידיהם של השמאנים, החזיר אותי למציאות.

כשהתעשתי, נשאתי מבט אחרון לפרידה מן הפירמידה. רק אז הבחנתי שממש מעליה, במרחק נגיעה, נפרסה קשת ענקית, יפהפייה, מרובת צבעים, כזר ענק של פרחי אביב המוגש במתנה. "צ'אק? אל המים?", לחשתי, אך קולי נבלע בתרועת הקונכייה, כלי הנגינה המסורתי של המאיה, שצליליה עדיין מהדהדים בזיכרוני ומעלים בי געגוע.

נגה אילן היא מדריכת טיולים, מספרת סיפורים וחולמת על מקומות רחוקים.

עוד לוחות שנה באבן

סטונהנג', אנגליה // שעון אסטרונומי קדום

מעגל האבנים סטונהנג' שבדרום אנגליה הוא מהאתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם, אחד משבעת פלאי עולם של ארגון אונסק"ו והמפורסם מבין האתרים שעולים אליהם לרגל בימי חילופי העונות. חלק מייחודו של המתחם, שראשיתו בסביבות שנת 3000 לפנה"ס, הוא פתח הפונה לצפון-מזרח, בזווית מדויקת אל הנקודה שבה עולה השמש ביום הארוך בשנה (21 ביוני). עם הזריחה, קרן השמש מאירה בדיוק במרכז המעגל. עד היום מגיעים אלפי אנשים בתאריך הזה לחזות במראה.

בעבר חשבו שזה אתר פולחני, מקדש קדום לשמש, אבל כיום נוטים לשער שזהו מעין שעון אסטרונומי, שאולי שימש ככלי לחיזוי תאריכים של ליקויי חמה וליקויי ירח. החוקרים עדיין חלוקים בדעתם בנושא, וכך גם לגבי האופן שבו הצליחו לשנע ולהציב את האבנים הגדולות, אך אין ספק שסטונהנג' הוא עדות מדהימה ליכולת הטכנית של תושבי אנגליה הקדומים ולידע האסטרונומי שלהם, הרבה לפני המחשב והאפליקציה. זהרה רון

מקדש אבו סימבל, מצרים // לוח שנה מדויק

מקדש אבו סימבל בדרום-מצרים נבנה במאה ה-13 לפנה"ס ומוקדש לרעמסס השני ולאלים נוספים. פעמיים בשנה, בפברואר ובאוקטובר, ביום עלייתו של רעמסס לכס המלכות וביום הולדתו, חודרות קרני השמש הזורחת אל המקדש החצוב בסלע, וקרן אור נופלת בדיוק על פסלו של המלך הניצב בקודש הקודשים שבלב המקדש.

ב-1964, עם הצפת האזור בשל בניית סכר אסואן, הוזעקו מיטב המהנדסים של המאה ה-20 לפרויקט הצלה בינלאומי. המבצע ארך ארבע שנים ועלה כ-40 מיליון דולר. המקדש נחתך לבלוקים גדולים שסומנו בדייקנות והורכבו מחדש בנקודה גבוהה יותר. עם זאת המהנדסים המודרניים לא הצליחו לשחזר את האפקט בשלמותו, כנראה בשל הזווית השונה של הגבעה. ההארה של הפסל מתרחשת עדיין פעמיים בשנה, אבל יום אחד מאוחר יותר. זהרה רון