חופשה תחת אזהרה

המסר הקולני שדאעש שלח בתחילת פברואר בדמות ארבע רקטות שנורו מחצי האי סיני אל עבר העיר אילת היה ברור מאוד. גם אם ארגון הטרור האסלאמי הקיצוני חוטף בכל החזיתות, פעיליו בסיני אינם מתכוונים לוותר ולהניח את נשקם. זה עבד לרגע, משום שהירי ייצר כמה כותרות ופרשנויות, אולם עד מהרה הוא נבלע בשטף האירועים ונשכח, או הודחק.

התקפת טרור בסיני, מצרים, דאע"ש / צילום: וידאו

גם מבלי להיכנס לסיבות להיחלשותו של דאעש בשנה החולפת, לכולם כבר ברור שימי הזוהר של הארגון נמצאים מאחוריו. ההבנה הזאת, שנקלטת אצל הישראלים בצורה אינטואיטיבית, גרמה בשנה האחרונה לסיני לעשות קאמבק תיירותי גדול. איש אמנם לא רוצה למצוא את עצמו מצולם על הברכיים כשהוא לבוש באוברול כתום וכשאל צווארו מוצמדת סכין גדולה שאוחז אדם בבגדים שחורים, אבל הרבה פחות ישראלים שפעם חששו לבקר בסיני, רואים את האפשרות הזאת כסבירה.

סיכום שנת 2016 של רשות האוכלוסין וההגירה מראה את המגמה היטב. בשנה האחרונה נכנסו לסיני דרך מעבר הגבול בטאבה 204,907 ישראלים - יותר מ-70 אלף איש בהשוואה ל-2015 ויותר מ-86 אלף איש מאשר שנה קודם לכן. למעשה, השנה החולפת הייתה הראשונה שבה מספר המבקרים הישראלים בסיני עבר את מספרם ב-2010 - השנה שקדמה לאירועי האביב הערבי שהכניסו את השכנה שמדרום למערבולת מתמשכת של חוסר יציבות.

על אף שאין לדעת מה יקרה בסיני עד פרסומן של שורות אלו (שנכתבות בתחילת מארס), אפשר להניח ברמה גבוהה של סבירות שאם השאריות המוכות של דאעש לא יצליחו להוציא אל הפועל פיגוע משמעותי, מספר התיירים הישראלים שיצבאו על מעבר הגבול בטאבה בפסח הקרוב יעבור בהרבה את המספרים שנרשמו בו בשנים האחרונות.

לפני שנמשיך הלאה אל האנשים שהפסיקו לפחד וחזרו אל החופים ואל ההרים, כדאי להבהיר כבר עכשיו, שאזהרת המסע לגבי סיני שהוציא כבר לפני כמה שנים המטה ללוחמה בטרור במשרד ראש הממשלה, עדיין בתוקף. במטה משוכנעים שחצי האי מסוכן לישראלים ומזהירים מפני נסיעה לאזור. את עשרות אלפי הישראלים שמתעלמים מהאזהרה מגדירים במטה כלא אחראים, ומזכירים שבמקרה שמישהו מהם ייחטף מעבר לגבול, תהיה יכולתה של המדינה לסייע לו מוגבלת למדי. הציבור, לעומת זאת, או לפחות הציבור הנוסע לסיני, לא מתרגש במיוחד מהאזהרה.

יכול להיות שזו ההדחקה הישראלית המפורסמת, שממשיכה לנהל חיי שגרה בתנאים שרבים מאזרחי העולם היו מוצאים כמלחיצים למדי. ואולי אחרי הפיגועים בפריז, בבלגיה, בטורקיה, שלא לדבר על לונדון ועל ניו יורק, יש כאלה שאומרים לעזאזל הכול, שום מקום כבר לא בטוח, ואם יש כבר פיגועים באירופה, למה שלא ניסע לסיני. אחרים, לעומתם, חושבים שחופשה אינה שווה את הסיכון, ויש גם כאלה שחוששים שלא יצליחו ליהנות ממנה אם ירגישו שהם מציצים כל הזמן מעבר לכתף, לבדוק אם הכול בסדר.

קמפיין ויראלי באינטרנט

סיני, שארם א-שייך (צילום: רויטרס)

יפית מזרחי, ארט דירקטורית בת 38 מתל אביב, ביקרה לפני כחצי שנה בסיני אחרי היעדרות של יותר מעשור. היא לא קיבלה את ההחלטה להימנע מלהגיע אל חצי האי בגלל שראתה בטלוויזיה כמה אנשים חמושים ולבושי שחורים. היא הרגישה אותם מקרוב. ב-7 באוקטובר 2004 - בדיוק 12 שנים לפני הנסיעה האחרונה שלה לסיני - ישבה מזרחי עם כמה חברים בחוף שמול ראס א שאטן בסיני כשהשמיים הוארו בבת אחת. "אני זוכרת ששיחקתי טאקי ושתיתי סחלב והייתי הכי רגועה, ופתאום ראיתי פטרייה בשמיים. לא הבנתי מה זה. בהתחלה ממש חשבתי שזה חייזרים. בחיי".

אולם מקור הפטרייה, שאחריה הגיע אל החוף הרגוע קול רעם עמוק ומבשר רעות, היה ארצי לגמרי. באותו לילה פוצצו אנשי אל קאעידה בסיני שלוש מכוניות ממולכדות שהרגו 34 בני אדם ופצעו 171. הישראלים נהרו אל הגבול במהירות, והתיירות בחצי האי ספגה מכה קשה.

מזרחי דווקא נתנה לסיני עוד סיכוי. "חצי שנה אחרי הפיגוע ההוא נסעתי שוב, אבל אז כבר הרגשתי תחושה של חוסר ביטחון והיו לי חרדות", היא מספרת. אירועי השנים שחלפו עשו הכול כדי למנוע ממנה לשנות את דעתה. עם נפילת שלטונו של חוסני מובארק במצרים ב-2011, נכנסה המדינה לתקופה של כאוס והאחיזה הרופפת ממילא של המשטר בקהיר בחצי האי המרוחק, נחלשה אף יותר. את הוואקום השלטוני מילאו עד מהרה תאים של אסלאמיסטים קיצוניים, שבשלב מאוחר יותר נשבעו אמונים לארגון המדינה האסלאמית והוציאו אל הפועל שורה ארוכה של פיגועים.

כך, למשל, בתחילת יולי 2015 תקפו מאות לוחמים של הארגון עמדות צבא ומשטרה בחלקו הצפוני של חצי האי והשאירו מאחוריהם עשרות אנשי ביטחון מצריים הרוגים. שלושה חודשים לאחר מכן, יוחסה לאנשי הארגון החדרת מטען נפץ למטוס נוסעים רוסי שהמריא משדה התעופה של שארם א-שייח'. 224 נוסעים ואנשי צוות נהרגו בפיגוע.

שני האירועים גרמו לשלטונות בקהיר להורות על מלחמת חורמה באנשי דאעש בסיני. החיילים המצריים פשטו על מחנות סודיים, ארה"ב הזרימה כלי נשק, ישראל (על פי מקורות זרים) שיתפה מידע מודיעיני, אפשרה למצרים להכניס לאזור כוחות גדולים בניגוד להסכם השלום בין המדינות והמצב נרגע.

הדיווחים החדשותיים שנפוצו בישראל הקנו לישראלים תחושת ביטחון, וזרם התיירים הקבוע, שעם השנים הפך לטפטוף חלוש, שב והתחזק. "אני השתכנעתי שזה בסדר אחרי שראיתי שממש התחיל בפייסבוק ובאינסטגרם קמפיין ויראלי לחזרה לסיני", מספרת מזרחי. "מלא אנשים שאני מכירה העלו תמונות שלהם והייתה תחושה שפתאום כולם נוהרים לשם. אני חושבת שהפסקתי לפחד פשוט כי ראיתי שמגיעים לשם יותר אנשים וזה נתן לי תחושה שהכול בסדר, וששוב אפשר לנסוע לשם".

מזרחי אומרת שחברים שעמם חלקה את תוכניותיה הגיבו בצורה אחידה למדי. "ממש כמעט כולם אמרו בהתחלה 'יו, איזה כיף לך!' ושנייה אחר כך 'איך את לא פוחדת?'. הרגשתי שהם מוצפים ברגשות. מיד הם מתחילים להגיד כמה שהם אוהבים את סיני ושזו החופשה הכי טובה, ואז מדברים על הפחד שלהם שמונע מהם לנסוע בעצמם. לאימא שלי למשל אמרתי שירדתי לסיני רק אחרי שחזרתי. לא רציתי להתמודד עם כל החרדות שלה. לא היה לי כוח לזה. אחרי שחזרתי היא אמרה לי שאני משוגעת, ושלא עושים כאלה דברים ושזה לא מתאים. הצלחתי להרגיע אותה ולספר לה סיפורים מצחיקים, אבל תכל'ס, היא הייתה בעצבים ובסערת רגשות", היא אומרת.

סיני, שארם א-שייך (צילום רויטרס)

איפה עוד יש דבר כזה

שלוות סיני המפורסמת. על החוף בביאר סוויד וכמובן מתחת למים / צילומים: באדיבות שרה גלב

את החופשה האחרונה, שאותה העבירה מזרחי בחוף קרייזי הורס בביר סוואר, מתארת מזרחי כ"מושלמת". "היה ממש שקט ורגוע ונעים, וההרגשה הייתה הכי טובה בעולם. את הצבא המצרי ראינו רק בגבול וגם משטרה לא ראיתי. היו איתנו בחוף כמה זוגות של הורים קוליים עם ילדים והייתה אווירה הכי איזי. אני ממליצה לאנשים לנסוע. זו פשוט החופשה הכי טובה, וזה גם זול נורא. נסעתי לחמישה ימים, הייתי במקום קצת יותר יקר יחסית, בחדר עם מקלחת והכול, טסתי, בזבזתי, קניתי אלכוהול בארץ, לא חסכתי בכלום, והכול ביחד עלה לי אולי אלפיים שקל. מבחינת אוכל שם, אם אתה אוכל ממש כל היום ומתפנק, זה אולי מגיע למאה שקל. איפה עוד יש דבר כזה?".

גם שרה גלב, בת 42 מתל אביב, שמעבירה סדנאות אוכל וכתיבה, התגברה בשנה שעברה על הפחד והחליטה לרדת לסיני אחרי כ-12 שנים שבהן נמנעה מכך. "הזמנתי מקום מראש למקום בשם Castle Beach ליד ראס א שאטן. נחתתי באילת והיה לי לרגע חשש, ואז עברתי את הגבול. ידעתי שנהג מונית בשם מחמוד אמור לחכות לי. מישהו ניגש אליי ואמר 'שרה?', ואני אמרתי 'מחמוד?', ואז נכנסתי לאוטו ופתחתי את החלון והוא הפעיל מוזיקה מצרית ופשוט באותו הרגע ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון".

טעמה של סיני. נהגי המוניות הבדואים ממתינים בגבול / צילומים: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

אורן קנר, עובד סוציאלי ומנחה קבוצות בן 53 מתל אביב הלך אפילו רחוק יותר. לא רק שהוא החליט לנסוע בשנה האחרונה לסיני בפעם הראשונה אחרי כשמונה שנים, אלא שהוא לקח איתו לנסיעה את שני ילדיו, בני 14 ו-7. "אימא של הילדים נוסעת הרבה לסיני, ואני חושב שזה שהיא נסעה נתן לי ביטחון שזה בסדר", אומר קנר. "אחר כך התחילו הרבה חברים לנסוע, ואז גם הבנתי שמקומות אחרים לאו דווקא בטוחים יותר.

"היה הפיגוע הגדול בפריז ופיגוע בבלגיה, וכל מקום אחר באירופה לא הכרח בטוח יותר, ובעיניי אין מקום לחופשה שהוא טוב יותר מסיני. היו לי קצת פרפרים בבטן עד שהגענו לגבול, אבל בשנייה שעברנו את הגבול נרגעתי לגמרי. פשוט לא הבנתי למה לא נסעתי קודם. אם הרגשתי סטרס שם? נראה לך?! בסיני שאני ארגיש סטרס? את הסטרס השארתי באילת. זה מקום מעולה להרגיש בו סטרס".

קנר אומר שהוא לא התלבט לפני שהחליט לקחת איתו גם את הילדים. "אני לוקח עליהם אחריות מלאה. לקחת את עצמי לבד זה בסדר. האם אני חושב שיש סיכוי שבגלל זה הם יהיו יתומים? אני חושב על האזהרה של המטה ללוחמה בטרור בערך מה שאני חושב על כל הודעה רשמית שיוצאת מדוברים של המדינה, בין אם זה דובר המשטרה או דובר צה"ל. אני מאמין לאזהרות שלהם כמו שאני מאמין לדובר המשטרה.

"אני חושב שהאזהרה הזאת גם קיימת בגלל כל מיני אינטרסים אחרים, מכיסוי תחת ועד עידוד התיירות לאילת. לא ראיתי שהם נתנו אזהרת מסע לגבי שרונה, שזה היה הפיגוע האחרון לפני שירדנו לסיני והוא קרה 200 מטר מהבית שלי. גם לגבי צרפת לא הייתה אזהרת מסע וגם לגבי בלגיה לא".

גלב מספרת שלא מעט פעמים במשך השנים האחרונות היא תכננה לרדת לסיני, ובסופו של דבר נמנעה מכך. "כל פעם אמרו שזה מסוכן, ולמרות שחשבתי שהמסוכן הזה, זה קצת שטויות, נשארתי בארץ. עכשיו פשוט היה לי ממש צורך רגשי לעשות משהו עצמאי ומכונן והיה לי ברור שאני צריכה לרדת לסיני גם אם אף אחד לא היה בא איתי. זה היה ביום העצמאות וקראתי לזה עצמאות בסיני".

לדברי גלב, החיכוך בין הצבא המצרי לאנשי דאעש בצפון סיני כלל לא הורגש לאורך חוף הים האדום. "לא ראיתי יותר מדי שוטרים או חיילים והבדווים הסבירו לי שדאעש נמצאים מאות קילומטרים משם ושאין מהם סיכון. מהרגע שראיתי את מחמוד, בכלל לא חשבתי על האפשרות של טרוריסטים שיגיעו לחוף. איך שנכנסתי לאוטו וראיתי את ההרים והרגשתי את המדבר, הפסקתי לפחד.

"מבחינת תגובות שקיבלתי מאנשים לפני ואחרי, זה די התחלק לשניים: היו כאלו שקראו לי משוגעת והיו כאלו שאמרו שהם מתים לנסוע או שהם כבר נסעו. אני חושבת שיש כבר תחושה אצל אנשים שאם הרבה אנשים נוסעים, אז זה בסדר. אני ממש הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון".

בין הצפון לדרום

סיני

גם הגר מזרחי, בת 33 מתל אביב, הרגישה שהיא עשתה את הדבר הנכון כשביקרה בסיני באוקטובר האחרון. "אני מרגישה שדי גדלתי בסיני. היינו נוסעים כל המשפחה לפחות פעם בשנה, מ-1990 ועד שהתחילה האינתיפאדה השנייה. מאז, יצא לי לבקר שם כמה פעמים, אבל אני חושבת שהנסיעה הזאת הגיעה אחרי שש שנים שבהן לא הייתי בסיני. לא נסעתי בגלל חוסר היציבות במצרים ובגלל הדיווחים על הפעילות של ארגוני טרור שם, וגם קצת בגלל שהיו לי כמה חוויות לא נעימות שנבעו מתחזוקה לקויה בגלל שבמשך השנים הגיעו לשם הרבה פחות תיירים, אז קצת ירד לי מסיני.

"מה שהשתנה עכשיו זה שחברות שלי ואחותי נורא רצו לנסוע. אני בהתחלה דווקא הסתייגתי בגלל כל הסיבות שציינתי, ובסופו של דבר הסכמתי לנסוע ספציפית למקום בשם אקווה סאן שהכרתי כבר ושהוא בבעלות משותפת של ישראלית ושל מצרי, ושהוא קצת יותר בורגני. לא הייתי נוסעת לדהב או לשארם כי כבר לא הייתי מרגישה נוח שם, אבל באקווה סאן זה מרגיש קרוב לגבול. אפילו יש קליטה סלולרית מהארץ. אני חושבת שאנשים לא מבינים שיש הבדל גדול בין החלקים השונים של סיני. הם חושבים על סיני כעל מקשה אחת כשלמעשה זה שטח עצום - הרבה יותר גדול מישראל - ורק בצפון סיני יש פעילות של דאעש. הישראלים נוסעים דרומה, אז הם מתבלבלים ולא מבינים שזה בכלל דרום סיני ולא צפון סיני. המרחק שלך מדאעש הוא הרבה יותר גדול מהמרחק של תל אביב מעזה".

מזרחי אומרת שבניגוד לגלב, לה נדרש מעט זמן כדי להירגע ולהיכנס לראש של סיני. "עבר טיפה זמן עד שהשתחררתי. הרגעים שבהם הרגשתי פחות בטוחה זה כשנסענו לטראבין ולאזור נואיבה. אין שם הרבה תיירים וברור שהתיירים הישראלים נמצאים רק באזור החופים שקרובים לארץ. אני ממליצה לנסוע למקומות שמכירים, לתאם מראש את ההגעה שלך ושיהיה לך איש קשר שם. לא הייתי עושה את מה שעשינו בשנות ה-90 - לבוא עם תיק ולחפש מקום, ופשוט להיזרק. הרגשתי הרבה יותר טוב כשחיכה לי נהג מונית שידע מי אני ושאני ידעתי מי הוא ושלא סתם עליתי על מכונית בגבול".

חוסר הבנה גיאוגרפית

אבל סיני היא לא רק חופים זהובים. אוהבי סיני ותיקים לא מוותרים על אזור ההר הגבוה. שמואל שאול, למשל, מנחה טיולים רוחניים, נוסע מדי שנה לחגוג את ליל הסדר על הר סיני, ואליו מצטרפים מטיילים. השנה לראשונה יצורפו למסע גם ילדים.

גם הסופר והעיתונאי צור שיזף, למשל, איש סיני ותיק, מוביל טיול מיוחד. בפסח הקרוב הוא ידריך טיול אל שדות האופיום של מרכז סיני. זה הטיול השני שהוא מוציא לאזור אחרי כמה שנים שבהן נמנע מכך. "הרגשתי בשנה שעברה שהמצב מאפשר טיול לאזור, ובמקביל ראיתי שגם אצל אחרים נשבר המחסום הפסיכולוגי", הוא אומר.

לדבריו, בשנה האחרונה הוא מרגיש שיש אצל לא מעט אנשים נכונות לחזור ולטייל בחצי האי למרות נוכחותם של אנשי דאעש בחלקים ממנו. "המטיילים יכולים להיות בני 20 או 60, וחלקם מכירים את סיני כבר הרבה שנים. רובם, אחרי הפעם הראשונה שהם מגיעים לשם גם רוצים לחזור. אני לא הייתי מוציא טיולים למקום שבו הייתי חושש שאנשים ייפגעו בו כתוצאה מפעולת טרור".

הדברים האלה עשויים להפתיע את מי ששמו של צור שיזף מוכר לו מעשרות כתבות שעסקו באזורי סכסוך וכמחברו של הספר "דאעש - מסע אל מפתנו של השטן", שהבהיר את משיכתו של מחברו לאזורי עימות ומלחמה. בשנים האחרונות הוא שוטט לא מעט בסוריה, בעיראק, בירדן, בפקיסטן, בתימן, בלוב ובטוניס, וגם בימי המלחמה בבלקן בשנות ה-90 מיהר לשם עם פנקס ועם מצלמה. האם כשהוא מגדיר אזור כ"רגוע", ההגדרה הזו עולה בקנה אחד עם זו של התייר הממוצע? שיזף ממהר לסייג: "כשאני נוסע לעשות כתבות באזורי סכנה בעולם, אני לא לוקח איתי אף אחד. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהמר בחיים של אחרים".

שיזף: "חלק מהסיפור של סיני זה חוסר הבנה גיאוגרפית. סיני מחולקת בין שבטי הצפון לשבטי הדרום, וקו הגבול עובר בין העיר אילת ועד סואץ. מה שמצפון זה מרכז וצפון סיני ועיקר הקרבות וההיתקלויות מתרחשים במשולש שבין אל עריש, רפיח ושיח' זוויד. שבטי הדרום לא מעורבים בכלל בעניין של דאעש, ורק על שניים משבטי הצפון יודעים בוודאות שהם מעורבים בו. אחד מהם זה סווארטה, שיושב בין אל עריש ורפיח, והשני זה שבט טראבין, שרק מספר מועט של משפחות מתוכו, שמסוכסכות עם המצרים, תומכות בדאעש. שבט טראבין יושב גם על החוף, אבל לא יקרה מצב שבו מישהו מתוך המשפחה יפגע בתיירים שמתארחים אצלם ועקב כך תיפגע הפרנסה של המשפחה. יש הרבה אנשים שיש להם אינטרס מאוד-מאוד חזק שלא יקרה דבר למטיילים הישראלים".

תעלת סואץ / צילום: רויטרס

שיזף שם גם את ירי הרקטות של דאעש על אילת בפרספקטיבה פחות מפחידה. "זה היה הפיגוע הכי דרומי שלהם, והם ירו את הרקטות ממרחק של כ-100 קילומטר מדרום לחוף. אזור ההר הגבוה של סיני ומנזר סנטה קתרינה נמצא במרחק של 400 קילומטר מדרום לחוף. זה אומר שאם אתה יושב עכשיו בראשון לציון, אתה יותר קרוב אל דאעש מאשר מישהו שיוצא לטיול בסנטה קתרינה. אתה במרחק של 100 קילומטר מרפיח".

שיזף מספר שב-2012, כשהתחילה הפעילות הג'יהאדיסטית בחצי האי, נפגשו השייחים של צפון סיני עם אלו של דרום סיני וקיבלו מהם מסר ברור: "אם תפגעו בתיירים או בחיילים בשטח שלנו, המשמעות היא שאתם יוצאים למלחמה נגדנו". משום כך, אומר שיזף, הפעילות של דאעש מתקיימת רק מצפון לדרך העתיקה שחוצה את סיני לכיוון מצרים האפריקאית.

עם זאת, שיזף מסיים באזהרה לנוסעים, אבל לא כזו שקשורה לסכנות מטרור. "הבעיה האמיתית בסיני היא שאם אתה סובל מפציעה בגלל תאונת דרכים או משהו אחר, אז תדע ששירותי הרפואה וההצלה המצריים בסיני הם על הפנים". יש לא מעט אנשים שזה כבר מספק להם מספיק סיבות לא לחצות את מעבר הגבול בטאבה.

מסוף טאבה / צילום: אריאל ירוזולימסקי