על הכוונת של משרד המשפטים / צילום: Shutterstock
האם אחד המוסדות הפופולריים בדיני החברות בישראל עומד לספוג מכה אנושה? בשבוע שעבר פורסמה טיוטת תקנות הקובעת לראשונה כללים לגבי ניהול תביעות נגזרות בישראל. במוקד התקנות החדשות: ניסיון מצד משרד המשפטים לרסן את פעילותן של הוועדות המייעצות לדירקטוריונים, שהפכו לרווחות בעשור האחרון ומשמשות בפועל כדי להדוף תביעות נגד בכירים.
● המהלך החדש של האוצר להרחקת ארגוני פשע ממכרזי מדינה
● היועמ"שית התריעה מפני "סכנה לתקשורת החופשית", אך השרים אישרו את רפורמת קרעי
תביעה נגזרת היא הליך שיוזמים לרוב בעלי מניות מהציבור, ובו הם תובעים את מנהלי החברה על נזק שנגרם לה. זאת, במקרה שבו החברה לא יוזמת בעצמה תביעה נגד המנהלים שכשלו (יוזמה כזו היא אירוע נדיר).
לפני כעשור קבע בית המשפט הכלכלי כי חברה שהוגשה בשמה תביעה נגזרת תוכל להקים ועדת מומחים עצמאית. ועדה זו תייעץ לחברה האם להרים את הכפפה ולנהל בעצמה את התביעה.
עם הזמן התקבעה השיטה: עם הגשת התביעה, או כבר כשהתובע מגיש בקשה לגילוי מסמכים, החברה ממהרת להקים ועדה "בלתי תלויה". לרוב עומד בראשה שופט בדימוס. הוועדה בוחנת את האירועים, וברוב המכריע של המקרים קובעת כי אין עילה לתבוע את המנהלים.
מכאן הדברים מתגלגלים באופן צפוי למדי: המלצות הוועדה סותמות את הגולל על האפשרות לברר את התביעה בבית המשפט, והצדדים מנהלים משא-ומתן על פשרה שבה המנהלים לא ייקחו אחריות.
לא אחת זה נגמר בכך שחברת הביטוח, המבטחת את המנהלים בביטוח אחריות מקצועית, משלמת מיליוני שקלים כדי לסגור את ההליך. לבית המשפט לא נותר אלא לאשר את הפשרה.
שורה של ועדות מייעצות
לפי מחקר של רשות ניירות ערך מ-2022, בין השנים 2011 ל-2020 זינקו התביעות הנגזרות ממספר חד-ספרתי ל-40 תביעות בשנה. רק 1% מהתביעות הוכרעו לטובת התובע, בעוד ש-22% הסתיימו בפשרה, 19% נדחו, ו-32% נמחקו. כחמישית מהתביעות שנבדקו במחקר עדיין התנהלו, והסיום של 6% הוגדר כ"אחר". הנתונים לגבי אופן סיום התביעה התייחסו לתביעות "קבוצתיות", הכוללות נגזרות ותביעות ייצוגיות.
ואומנם, בשנים האחרונות אירעו שורה של מקרים שבהם הובילה ועדה מייעצת לסיום התביעה הנגזרת. שטראוס, לדוגמה, הגיעה השנה לפשרה שבה שילמה לה חברת הביטוח כלל 27 מיליון שקל בעקבות פרשת הסלמונלה והריקול על חטיפי השוקולד. התובעים ועורכי דינם קיבלו במצטבר 3.5 מיליון שקל. היה זה לאחר שוועדה מייעצת בראשות השופטת בדימוס הילה גרסטל קבעה כי הנהלים שקדמו לאירוע היו תקינים, וכי לא הוצגו ראיות המצדיקות תביעה נגד המנהלים.
ב-2023 אישר בית המשפט פשרה בתביעה הנגזרת שהוגשה נגד בנק הפועלים על מעורבותו בהעלמות מס בארה"ב - פרשה שבה שילם הבנק קנס בגובה כ-900 מיליון דולר לרשויות האמריקאיות. לפי הפשרה, חברות הביטוח שילמו לבנק 135 מיליון דולר, ושישה בכירים לשעבר - כולל המנכ"ל לשעבר ציון קינן והיו"ר לשעבר יאיר סרוסי - שילמו נוסף על כך כ-3.5 מיליון שקל. כ-6 מיליון דולר שולמו לתובעת ולעורכי דינה. על הפשרה המליצה ועדה שהקים הבנק בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יורם דנציגר.
ב-2020 נמחקה תביעה נגזרת שהוגשה נגד טבע בעקבות שוחד לקידום תרופת הקופקסון. טבע שילמה קנס של יותר מחצי מיליארד דולר בארה"ב ו-75 מיליון שקל בישראל, ובפשרה סוכם כי חברות הביטוח ישלמו 50 מיליון דולר לחברה כדי לסגור את התיק. עורכי הדין של התובע נהנו משכר-טרחה של 1.6 מיליון דולר. הפשרה הושגה בעקבות עבודת ועדה בראשות השופט בדימוס ספי אלון.
במשרד המשפטים לא רוו נחת מהשיטה ויזמו תקנות בנושא כבר לפני כשנתיים. הטיוטה העדכנית שלהן - שגובשה בתום שימוע ציבורי על-ידי המשנה ליועמ"שית למשפט כלכלי, עו"ד מאיר לוין; ראשת אשכול תאגידים ושוק ההון, עו"ד רוני טלמור; והאחראית על דיני חברות, עו"ד עידית מועלם - קובעת כי הפשרות שנולדות בעקבות הוועדות עשויות לשרת את המעורבים בהן - אך לא את טובת החברה.
עד כמה הוועדה עצמאית
הבעיה היא שהוועדה המייעצת איננה באמת עצמאית. מי שמחליט על הרכבה הוא הדירקטוריון, שחבריו הם לרוב הנתבעים. החברה היא גם זו שמשלמת את שכר חברי הוועדה. הפשרות אומנם חוסכות מיליונים לבכירים, שאחרת היו צריכים לפצות את החברה מכיסם - אך מעבירות את הנטל לכתפי הביטוח. כתוצאה מכך, הביטוח לדירקטורים ונושאי משרה בשוק כולו מתייקר.
כדי להתמודד עם הבעיה, התקנות קובעות כי לפני שבית המשפט יאפשר לחברה להקים ועדה ולעכב את הדיון בתביעה, יהיה עליו לשקול, בין היתר, עד כמה חבריה עצמאיים, והאם הנתבעים הפוטנציאליים עדיין מכהנים בתפקידם, שכן אז קיים "ניגוד עניינים בולט וממשי". הוועדה אף נדרשת להציג בפני בית המשפט את מלוא המידע ששימש אותה ולפרסם את המלצותיה.
התקנות כבר מעוררות מחלוקת בקרב המומחים. "אומנם מאפשרים לחברה לקיים בירור פנימי, אבל הדרישה לחשיפה מלאה של עבודת הוועדה עלולה לפרוס מידע רגיש", אומר עו"ד כפיר ידגר, שותף מנהל במשרד גורניצקי, המייצג חברות בתביעות נגזרות. לדבריו, "הקמת הוועדה כרוכה באובדן שליטה של החברה על התהליך, ויכול שבסופו החברה תהיה במצב מאתגר יותר מאשר מצבה ללא הוועדה".
"מעודדים מוסד מיותר"
מנגד, עו"ד רונן עדיני, מומחה בתביעות נגזרות וייצוגיות, סבור כי התקנות "מעודדות חברות להקים ועדה מייעצת, שזה מוסד מיותר אשר עדיף היה שיעבור מהעולם. ברור שמטרת הוועדה היא להדוף תביעה ולא לייעץ לחברה אלא לבית המשפט. בית המשפט לא זקוק לייעוץ, כך שבמקום לזרז ולייעל, התקנות רק מעכבות".
פרופ' עמיר ליכט, מומחה לדיני חברות מאוניברסיטת רייכמן, סבור כי התקנות לא הולכות מספיק רחוק. "גם אם חברי הוועדה הגונים, המלצותיהם נגועות, כי הדירקטוריון הוא זה שמינה אותם, והוא זה שמשלם להם שכר. הרי ברוב התביעות עולות טענות נגד הדירקטורים, אז אי-אפשר להסתמך על שום חומר שהדירקטוריון עומד מאחוריו. ולכן, כל ניסיון לדרוש מבית המשפט לפקח על הוועדה הוא זריית חול בעיניים".
ליכט המליץ להחליף את מוסד הוועדה במומחה עצמאי מטעם בית המשפט, אך התאכזב לגלות כי ההמלצה לא נכללה בסופו של דבר בתקנות.
"יש כאלה שחושבים שגם המומחים הם 'מטעם', אבל הניסיון מוכיח שמומחים מטעם בית המשפט יודעים לייצג את טובת החברה".
עו"ד ד"ר יעל ארידור בר-אילן, מומחית לליטיגציה תאגידית, מסכמת כי "התקנות לא משנות בהרבה את המצב הקיים. כבר היום לא קל לפי הפסיקה להשתמש בוועדה, וייתכן שכעת חברות יוכלו להיעזר בה יותר".
