עסקאות סביב מכרות באפריקה, טענות לקנוניה רחבת־היקף, העברות עמומות של מאות מיליוני דולרים, ובלב כל אלה אחד מגדולי עורכי הדין שידעה המדינה. זה אולי נשמע כמו סדרת דרמה עשויה היטב, אך אלה הם ראשי פרקים בלבד מהסיפור המרתק והמסועף בפסק הבוררות בן כ־500 העמודים שכתב לפני כחודשיים השופט בדימוס איתן אורנשטיין. במסגרתו אורנשטיין חייב את עיזבונו של עורך הדין המנוח יעקב וינרוט לשלם לאחים משה ומנדי גרטנר 37.5 מיליון דולר, בתוספת ריבית.
● התערבות חירום או ניסיון השתלטות: מה קורה בקופת החולים הגדולה במדינה?
● חייזרים ועב"מים? הפנטגון בעצמו הזין את תיאוריות הקונספירציה
וזהו לא פרק הסיום בסדרת הדרמה. בשבוע שעבר יורשיו של וינרוט הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול פסק הבוררות, ובה טענו כי אם יעמוד בעינו - המשמעות היא "פשיטת רגל של שבעה אנשים" (ראו מסגרת). "ההערכה בסביבת המשפחה היא שהחיוב הוא על סך 400 מיליון שקל - וזה יותר מכפליים מאשר כל העיזבון", אומר ידיד המשפחה.
בפסק הבוררות קבע אורנשטיין כי וינרוט, שהלך לעולמו באוקטובר 2018, נטל שלא כדין עשרות מיליוני דולרים מכספם של האחים המיליארדרים מנדי ומשה גרטנר. אך הסיפור הזה, כך נראה, עוד יותר מורכב מהמחלוקת הכספית - הוא שופך אור חדש על דמותו של אחד מעורכי הדין החזקים שהיו כאן. "התיק הזה הוא ביטוי לנפש המסוכסכת של וינרוט", אומר מכר ותיק שלו, "חרדי שחי בעולם החילוני, אדם שנע בין הכי נדיב לבין הכי מחושב. הוא ידע להנדס, לעגל פינות".
כדי להבין קצת יותר מה עומד מאחורי האיש והסיפור הזה, צללנו למאות העמודים של פסק הבוררות.
איש של סתירות
וינרוט נולד ב־1948 בגרמניה, משפחתו עלתה ארצה כשהיה בן שנתיים. אביו היה מנהל חשבונות ראשי בקופת חולים כללית, ואמו עקרת בית. את כל הונו עשה בעשר אצבעותיו. הוא למד בישיבת פוניבז', הוסמך לרבנות, כתב דוקטורט במשפטים, חי בבני ברק ועבד בתל אביב.
במשך כחצי מאה ביסס וינרוט את מעמדו כאחד מבכירי עורכי הדין בארץ. למצעד הלקוחות שחלפו במשרדו לא היה שני: אריאל שרון, אריה דרעי, רפאל איתן, מאיר שטרית, אברהם הירשזון, אביגדור ליברמן, צחי הנגבי, מיכאל צ'רנוי, ארקדי גאידמק, מוטי זיסר וגם מרגלית הר־שפי וחברי המחתרת היהודית. הבכיר והזכור מבין לקוחותיו היה בנימין נתניהו (וגם רעייתו שרה), אליו וינרוט היה קרוב מאוד. בשיא הצלחתו סיפר כי הוא גובה מלקוחותיו שכר־טרחה בהתאם ליכולותיהם - מהעני מעט ומהעשיר הרבה - וכך יכול היה לייצג בחינם עשרות לקוחות שמצוקתם נגעה לליבו.
כל מי שפגש את וינרוט השתמש במילה "גאון". מכריו תיארו אותו במשך שנים כאיש מורכב, איש של סתירות, עורך דין במקצועו, פילוסוף בנפשו, סופר בהווייתו, איש דת נאמן, שגם המודרניזציה והחילוניות סקרנו אותו.
על התדמית הזאת, שנבנתה בצדק לאורך שנים, ניסה גם אורנשטיין להגן ככל שיכול. "אינני חוקר כליות ולב, ו'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'", כתב והסביר כי הוא מתבסס רק על "ראיות ממשיות משכנעות ומספקות" כדי להכריע בפרשה. "ככל שנדחתה גרסה כזו או אחרת, אין בכך לומר כי מדובר בגרסה בלתי מהימנה, אלא כי לא הוצגו ראיות משכנעות ומספקות להוכחתה. קיימות אמוציות בין הצדדים הניצים, ולעתים גם מצד העדים, ולא אחת ננקטה לשון מתלהמת וקשה… טענות אלה לא התקבלו, כשלעצמן, אלא ההכרעה היא בהקשר ספציפי לחיוב כספי, ולא מעבר לכך".
אך הסיפור, כאמור, כולל הרבה יותר מחיוב כספי של העיזבון. מקורו בסכסוך משנת 2005 בין האחים גרטנר לבין היהלומן ואיל הכרייה דן גרטלר, כאשר שני האחים - מיליארדרים כמעט אנונימיים, העוסקים בעיקר ביהלומים ונדל"ן - ניהלו מגעים לרכישת זכויותיו של גרטלר במכרות באפריקה, אך הללו לא עלו יפה. בהמשך אותה השנה חיפש גרטלר משקיעים ולווה מן האחים 15 מיליון דולר לשבועיים בריבית עתק של 35%. ההלוואה ניתנה לאחר שטען כי יש לו הזדמנות לעסקת יהלומים מהירה. אך גם כשעבר הזמן, גרטלר לא פרע את ההלוואה.
בנקודה הזאת נכנס לתמונה וינרוט, חובש כיפה שחורה כמו הצדדים הניצים, שייצג אז את גרטלר. בכישרונו הרב הוא הצליח להפוך את היוצרות ולשכנע את האחים להשקיע 100 מיליון דולר נוספים בעסקיו של גרטלר כדי להחזיר את ההלוואה ואף להרוויח. וכך, למעשה, רכשו האחים גרטנר ב־110 מיליון דולר 30% ממניות חברת GEC, בעלת מכרות נחושת וקובלט בקונגו, אשר עמדה לפני הנפקה בלונדון, וגרטלר החזיק במחצית ממניותיה (לצידו של המיליארדר בני שטיינמץ). לדברי האחים, נאמר להם שבדרך זאת סיכוייהם לגבות את ההלוואה יגדלו, והם גם יזכו ברווח נאה. בהמשך הם נחשפים להנפקה מוצלחת של החברה שבשליטתו של גרטלר, מפתחים תיאבון ומשקיעים בה עוד מאות מיליוני דולרים.
משם הכול הולך ומסתבך, ולאט־לאט נחשפים הסכמים שנטען כי הם לא שיקפו את המציאות מתוך כוונה לכאורה להונות את רשויות המס, וכן נטען לאי־סדרים בהעברות כספיות. בפסק הבוררות גם נכתב כי וינרוט לא נתן מידע מלא ללקוחותיו בנוגע לניתוב הכספים, ואף השאיר אצלו חלק מהם.
באופן כללי הפרשה מולידה שני פסקי בוררות - האחד בתביעה שהגישו האחים גרטנר נגד גרטלר, ושנדחתה ברובה (הם תבעו 1.6 מיליארד דולר וקיבלו 85 מיליון דולר); והשנייה של האחים גרטנר נגד וינרוט, שהתקבלה בחלקה - הם תבעו 489 מיליון דולר ונדחו; לאחר מכן תבעו 54 מיליון דולר, ונקבע כי יקבלו 37.5 מיליון דולר; ואילו וינרוט תבע 60 מיליון דולר על שכר־טרחה לאורך השנים, ונדחה.
התביעה של האחים גרטנר שנדחתה סובבת סביב חברת טראמלט, בה רכשו האחים את מניות שותפיו של גרטלר ב־250 מיליון דולר. לטענתם, וינרוט הסתיר מהם שגרטלר הוא הבעלים האמיתי של המניות, אותן רכש זמן קצר קודם לכן ב־60 מיליון דולר. לדבריהם, ביולי 2006 אמר להם וינרוט בשמו כי יש לו הזדמנות נדירה לרכוש את החברה במחיר נמוך במיוחד, בזכות "קשריו עם צמרת השלטון בקונגו". הם טענו למצגי שווא של וינרוט, אך אורנשטיין קבע כי הם יכלו לגלות בנקל מיהם בעלי החברה, ודחה את הטענה.
התביעה שהתקבלה בחלקה עוסקת בטענת האחים גרטנר, שלפיה העבירו לוינרוט 54 מיליון דולר בעסקאות טרמאלט ועסקה נוספת, כולל שכר־טרחה של 3.8 מיליון דולר שאמור היה גרטלר לשלם לו. וינרוט טען כי מדובר היה בשכר־טרחה ודמי ייזום שהגיעו לו מהאחים, שאף נותרו חייבים לו עשרות מיליונים. אורנשטיין דחה טענה זו וקבע כי על וינרוט (וכיום על העיזבון) להחזיר 37.5 מיליון דולר בתוספת ריבית; הסכום מוערך כאמור ב־400 מיליון שקל.
הזמר החסידי בלב המחלוקת
המחלוקת בין האחים גרטנר לבין וינרוט התעוררה כבר בשאלה מי יזם את ההיכרות בינם לבין גרטלר: וינרוט או הזמר החסידי המנוח דדי גראוכר. וינרוט טען כי הסכום שנטל מהאחים כלל בין היתר דמי ייזום על יצירת קשר זה, אלא שאורנשטיין קיבל את גרסת האחים וקבע כי גראוכר היה "השדכן" בין חבורת המיליארדרים.
גראוכר היה אחד הזמרים החסידיים המצליחים בישראל בשנות ה־90 של המאה הקודמת, עד שפרש ופנה לעולם העסקים. האחים גרטנר שילמו לגראוכר דמי ייזום ניכרים, הוא היה מעורב בעסקים נוספים שלהם, והיה מיוזמי ההיכרות שהובילה לאותה ההלוואה. לכן, נקבע, אין בסיס לטענת וינרוט שלפיה חלק מהכספים שקיבל מהאחים היו דמי ייזום.
סיפור ההשקעה הראשונה של האחים גרטנר ב־GEC, במעורבותו של וינרוט, חושף לפי פסק הבוררות הסכם עתק למראית עין, שמנסח לא אחר מאשר וינרוט, כדי "להימנע מתשלום מס רווחי הון". כך כתב אורנשטיין: "הצגת 109 מיליון דולר מתוך כלל התמורה בסך של 110 מיליון הדולר, תמורת מכירת מניות GEC כהלוואה, נדרשה לצורך הימנעות תשלום מס רווחי הון, בין היתר לצורך הגדלת קופת התמורה הכוללת. דבר זה היה נדרש, שכן כמוכח לעיל, מר דן גרטלר היה שקוע באותה עת בחובות משמעותיים, ולא רק שלא יכול היה להחזיר לאחים גרטנר את הלוואת 15 מיליון הדולר, אלא שהוא היה צריך את כספי התמורה כדי לשלם לנושים שונים שהחזיקו שעבודים על חלק ממניות ג'ק (GEC) שאותן מכר לאחים גרטנר".
אורנשטיין לא מותיר ספק ומציין כי זהו "הסכם למראית עין באופן מובהק. כך, למרות סכום ההלוואה הניכר, ההסכם הוא קצר יחסית ואינו כולל פרטים אלמנטריים בסיסיים שהסכם הלוואה צריך לכלול".
הסכום שעבר לדודו היהלומן
לפי פסק הבוררות, זה לא היה ההסכם היחיד מסוגו שערך וינרוט. האחים גרטנר עשו לו "טובה" והסכימו שיעביר לכאורה סכום גבוה מכספם לדודו היהלומן, "מר אפטרגוט מבלגיה", ששלטונות המס בארצו "ישבו על זנבו" (כלשונו של וינרוט) במשך שנים, והוא לא הצליח להוכיח להם את מקור הונו ומימון עסקיו.
לבקשתו של וינרוט הסכים משה גרטנר לחתום באפריל 2007 על "מסמך ה־4%" המופנה לסאם וינרוט, בנו של יעקב, לפיו הסכימו האחים לשלם לו 4% מהיקף העסקאות. על־פי הפסק, וינרוט אמר לגרטנר כי 30 מיליון דולר מתוך הסכום שהפקידו בידיו האחים יוצגו לרשויות בבלגיה כהון של המשפחה, ושנה לאחר מכן יועברו לגרטלר. על מסמך זה הוסיף וינרוט בכתב־ידו: "האמור בכתב זה לא מחייב", וחתם.
פסק הבוררות חושף מערכת סבוכה של הסכמים והשקעות. וינרוט לוקח על עצמו לייצג את שני הצדדים לעסקאות, גרטלר וגרטנר, היריבים לעתיד. האחים טענו כי לאורך השנים וינרוט אמר להם שהוא העביר לגרטלר את אותם 50 מיליוני דולר שהעבירו לו (לא כולל שכר־טרחתו, 3.8 מיליון דולר), אך לאחר מכן חזר בו וטען שהעביר רק 13 מיליון דולר, והיתרה הגיעה לו כשכר־טרחה או כדמי ייזום, טענה שהם דחו בתוקף, ודחה גם אורנשטיין.
אורנשטיין ציין בפסק הבוררות את המובן מאליו: בין עורך הדין לבין לקוחו צריך להיות הסכם שכר־טרחה ברור, "בוודאי נוכח המצב הלא שגרתי של ייצוג שני צדדים ניצים, עריכת הסכמים למראית עין, היקף שכר־הטרחה המדובר, פעולות ייזום שמצדיקות תשלום שכר, והכול בסכומים ניכרים".
באי־כוחו של וינרוט טענו בשלב מסוים כי הוא התבלבל וטעה בשל מחלתו, אך אורנשטיין לא השתכנע: "וינרוט העיד באופן ברור ונהיר, ולא הבחנתי כי היו שיבושים בדבריו שיש בהם בסיס לקבלת הטענה".
בזמן אמת דרשו האחים גרטנר מוינרוט שוב ושוב לפרט בכתב את מה שעשה בכספי הנאמנות, אך לא קיבלו מענה ענייני. בפסק הבוררות נכתב כי וינרוט נתן "הוראות במישרין לאנשי הכספים של האחים גרטנר כיצד, כמה ולאן להעביר את הכספים, והיה מודע לנעשה בהם", אך הפר את חובותיו כעורך דין וכנאמן כאשר לא מסר לגרטנר מידע על כספם.
לאורך פסק הבוררות השתדל אורנשטיין לנקוט לשון עניינית ולהיזהר בכבודו של וינרוט המנוח, כשהוא דוחה את גרסתו באמירות כמו "אין בידי לקבל את הפרשנות ואת הדקדוקים שמוצעים על־ידי עו"ד וינרוט" או "לא ראיתי מסד לטענת עו"ד וינרוט". אך אורנשטיין לא יכול להימנע מלציין את העובדות שהוכחו לשיטתו: האחים גרטנר סמכו על עורך הדין הבכיר, אך הוא לא קיים את התחייבויותיו כלפיהם.
"האחים גרטנר לא ידעו כי עו"ד וינרוט נטל את הכספים לעצמו, ואף לא היו בידיהם את האישורים שביקשו, בהתאם למה שסברו אז, קרי, כי הכספים הועברו למר דן גרטלר, ולכן הם פנו לוינרוט", כתב אורנשטיין. "גם לאחר פרוץ הסכסוך עם מר דן גרטלר, האחים גרטנר פנו לוינרוט לקבלת האישורים והאסמכתאות שהעביר את הכספים למר דן גרטלר, לא מסר עו"ד וינרוט גרסה מדויקת, ורק בשנת 2012, למעלה משש שנים לאחר העברת הכספים, טען לראשונה כי הותיר את הכספים בידו".
מלבד זאת, אורנשטיין ציין גרסאות תמוהות של וינרוט במהלך הבוררות, בהן הטענה כי חלק מהכסף שנתנו לו האחים נועד לתשלום חוב שכר־טרחה שהיה חייב לו גרטלר עוד משנות ה־90. "לא ניתן הסבר הגיוני ומשכנע לכך", דחה אורנשטיין טענה זו. הוא הוסיף כי וינרוט סיפק כמה גרסאות עובדתיות סותרות לסכום שהותיר בידיו: שכר־טרחה שגרטלר היה חייב לו משנות ה־90, כספים על חשבון תשלומי האחים גרטנר בעסקאות, שכר־טרחה של האחים גרטנר בגין הייצוג בעסקאות, אותו הם שילמו במקום גרטלר שהתחייב להשיבו להם. "גרסאות עו"ד וינרוט ומר דן גרטלר בעניין זה אינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי והמשפטי", הגיב אורנשטיין.
"השופט החמיר איתו"
הדברים אומנם מנוסחים בלשון עדינה, אבל המשמעות שלהם לגבי מעשיו של וינרוט ברורה לכל מי שקורא את פסק הבוררות. "מבחינת ילדיו של וינרוט, הדמות של אביהם אינה נפגעת", אומר ידיד המשפחה. "הם אומרים שבין הטענה של וינרוט שמדובר היה בשכר־טרחה, לבין טענת גרטנר שהיה מדובר בכספי נאמנות, יש כל מיני אפשרויות. ייתכן שצד אחד הבין את הדברים בצורה אחת, והצד השני - בצורה אחרת.
"הילדים - וצריך לזכור שהם בעצמם ברובם עורכי דין, אנשים בוגרים ובעלי משפחות - לא היו מעורבים בהליך לפני שיעקב נפטר. הם רק ידעו שקיים הליך כזה".
"אני לא מאמין לרגע שהייתה לו תוכנית תרמיתית", אומר מכר ותיק שלו. "אני חושב שאורנשטיין החמיר איתו יתר על המידה". עורך דין ידוע אחר מוסיף: "לוינרוט היו יכולות מדהימות, רב־גוניות, שאין דומות להן. אבל כפי שאמרו חז"ל, 'כל הגדול מחברו, יצרו גדול משל חברו'".
הסכסוך הזה מעסיק את הערכאות מאז שנת 2013, והסוף אינו נראה באופק. בדרך היה בורר שהתפטר (השופט בדימוס אורי גורן) בטענה לניסיונות סחיטה, וגם מעורבות של החוקר הפרטי צביקה נוה, אחיו של עו"ד אפי נוה, שקשריו עם אורנשטיין פורסמו. "הייתה עננה על אורנשטיין בגלל זה, אבל יורשי וינרוט לא ביקשו לפסול אותו, כי זו התאבדות כאשר מדובר בבוררות", אומר מקורב למשפחה. "המשפחה גם חושבת שוינרוט לא היה במיטבו בעדותו, משום שכבר היה חולה".
העננה עליה מדבר המקורב מאיימת לגרום למוניטין של אורנשטיין את מה שפסק הבוררות שלו עלול לגרום למוניטין של וינרוט. הוא היה שופט הפירוקים המוביל בישראל, שופט שניהל את אולמו ביד רמה ובחדות מרשימה, נשיא בית המשפט המחוזי החשוב ביותר בארץ. אבל אז התפטר במפתיע (ביוני 2020), ומאוחר יותר פתחה המשטרה בחקירת קשריו עם אפי נוה, בחשד שהשניים רקחו בצורה פסולה את מינויו של אורנשטיין לנשיא המחוזי; שניהם מכחישים.
כך או כך, המוקד כעת הוא כאמור בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר יכריע האם לאשר את פסק הבוררות. ניתן להניח שבכל מקרה התיק יגיע עד בית המשפט העליון, והמחלוקת סביב מעשיו של עורך הדין הבכיר המנוח תמשיך להעסיק את בתי המשפט עוד זמן רב.
