בנימין נתניהו/  צילום: אלכס קולומויסקי ידיעות-אחרונות
בנימין נתניהו ונוני מוזס / איור: גיל ג'יבלי
שלדון אדלסון / צילום: רויטרס
רון ירון ואבי בן טל / צילומים: אביגיל עוזי וירון ברנר
דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
אביב גלעדי / צילום: שלומי יוסף
אבי וייס / צילום: יונתן בלום
גולן יוכפז / צילום: אלון רון
אבי ניר / צילום: רונן אקרמן
אבי צבי / צילום: אודי פורטל
רביב דרוקר / צילום: רמי זרנגר
אילה חסון / צילום: יונתן בלום
מארק צוקרברג / צילום: רויטרס
אילנה דיין / צילום דנה קרן
אלדד קובלנץ וגיל עומר / צילומים: איל יצהר ויצחק הררי
שאול אלוביץ / צילום: יוסי כהן
אילן ישועה / צילום: יונתן בלום
רון אילון / צילום: איל יצהר
טל גרנות ופטריק דלהי / צילומים: רמי זרנגר
אלי עזור / צילומים: יוסי זליגר
עמית סגל / צילומים: אריק סולטן
ח"כ דוד ביטן / צילום: איל יצהר
גיא פלג וגידי וייץ / צילום: אייל בן יעיש - חדשות 2 וצילום מסך
אבי בר / צילום: יוסי צבקר
נדב איל / צילום: שלומי יוסף
עמוס שוקן וגיא רולניק / צילומים: יוסי כהן ויוסי זליגר
יונית לוי ודני קושמרו / צילומים: דור מלכה ותמר מצפי
תמר איש שלום / צילום: גיא כושי ויריב פיין
אראל סגל / צילום: תמר מצפי
ירון דקל / צילום: כפיר זיו
ניר שטרן / צילום: איל יצהר
מולי שגב / צילום: קובי קלמנוביץ'
ליאור שליין / צילום: שלומי יוסף
חיים יבין / צילום: רפי דלויה
נחום ברנע / צילום: עינת לברון
קלמן ליבסקינד / צילום: איל יצהר
רזי ברקאי/ צילום: יוסי זליגר
אמנון אברמוביץ' / צילום: יח"צ
קרן נויבך / צילום: איל יצהר
רוני דניאל / צילום: חיים דוד
גיא לרר / צילום: איל יצהר
בן כספית / צילום: תמר מצפי
שרון טייכר וערן זרחוביץ / צילום: שלומי יוסף
ברי בן ציון / צילום: דוד וינוקור
דוד בן בסט / צילומים: יוסי כהן
אדם סינגולדה וירון גלאי / צילומים: כפיר זיו ותמר מצפי
מתן חודורוב / צילום: ענבל מרמרי
קרן מרציאנו / צילום: אייל בן יעיש - חדשות 2
סיון רהב מאיר / צילום: איל יצהר
לוסי אהריש / צילום: תמר מצפי
חיים סלוצקי / צילום: איל יצהר
אדיר מילר / צילומים: אביב חופי
אווה מדז'יבוז' ויפעת בן חי שגב / צילומים: ענבל מרמרי ותמר מצפי
אסף הראל / צילום: גנאדי אוקראין
רני רהב / צילום: יחצ
גיא פינס  / צילום: עדי אורני
שער הדולר / צילומים: איל יצהר, דור מלכה ועינת לברון
ענני תקשורת / צילומים: אבשלום ששוני
ליאור פרידמן / צילום: שלומי יוסף
ניב רסקין / צילום: גיא כושי ויריב פיין
חגי סגל / צילום: שלומי יוסף
אסף ליברמן/ צילום: איל יצהר
גיא זהר / צילום: אלדד רפאלי
אביב לביא / צילום: איל יצהר
ברוך קרא / צילום: רונן פדידה
חיים ריבלין  / צילום: איל יצהר
הפקות המקור / צילומים: רמי זרנגר ואיל יצהר
סימה קדמון / צילום: תמונה פרטית
חנוך דאום / צילום: יח"צ
מוטי לביא ומאיר גל / צילומים: איל יצהר
יורי קגנוביץ' / צילום: איל יצהר
אלון שטרוזמן ואבי ארמוזה / צילומים: איל יצהר ורונן אקרמן
יואב יצחק / צילום: תמר מצפי
רינה מצליח / צילום: דור מלכה
תומר אביטל / צילום: יונתן זינדל
אלעד מן / צילום: שלומי יוסף
תמי מוזס ונדב פלטי / צילומים: תמר מצפי ועינת לברון
כרמלה מנשה / צילום: תמר מצפי
טלי מורנו / צילום: יח"צ
נגה ניר נאמן / צילום: ענבל מרמרי
הילה קורח ואברי גלעד / צילומים: טל גבעוני
אורלי וילנאי וגיא מרוז / צילומים: רמי זרנגר
המפיקים העצמאיים / צילומים: איל יצהר ותמר מצפי
עקיבא נוביק / צילום: ענבל מרמרי
דנה ויס / צילום: אייל בן יעיש - חדשות 2
אור הלר / צילום: איל יצהר
יואב גרוס / צילום: יונתן בלום
באסם גאבר / צילום: איל יצהר
פרנק מלול / צילום: תמר מצפי
אושרת קוטלר / צילום: איציק בירן
אמנון לוי / צילום: אלדד רפאל
מיקי יחימוביץ' / צילום: טל גבעוני
ירון ליכטנשטיין והדס מוזס / צילום: אביב חופי
דידי הררי / צילום: איל יצהר
יואב פרץ ואפרת דרור / צילום: איל יצהר
אביב הורביץ / צילום: יח"צ
רותם דנון / צילום: איל יצהר
ארגון העיתונאים / צילום: שלומי יוסף
ארטימדיה / צילום: איל יצהר
גבי בגס / צילום: יח"צ
בני מנשה / צילום: רפי דלויה
רועי שרון / צילום: רונן פדידה
שיבל כרמי מנסור / צילום: איל יצהר
שרון גל / צילום: דור מלכה
אלאור אזריה / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו ונוני מוזס / איור: גיל ג'יבלי
02

פרשת ביבי-נוני

"ידיעות אחרונות" ונוני מוזס נקלעו לסיטואציה בה כמעט שלא הייתה להם דרך לנצח. כשלשכונה שבה שלטת מגיע בריון חדש, שקופץ לשלולית של רפש ומתחיל לטווח אותך מתוכה, אתה יכול להרים ידיים ולוותר או לקפוץ לשלולית בניסיון להכניע אותו. ב"ידיעות" נגררו לשלולית,
התלכלכו כהוגן עד שכמעט אי אפשר היה להבדיל בינם
לבין מי שיצאו להילחם בו, ולא הצליחו להכניע את
שלדון אדלסון ובנימין נתניהו

נתניהו ומוזס / איור: גיל ג'יבלי

הדיל נחשף

אחת ההקלטות של נתניהו ומוזס שנחשפו

עיתונות זה עסק מלוכלך. לא כי הוא הושחת לאורך השנים, אלא כי זה טיבה של הפרקטיקה העיתונאית. כדי להשיג מידע בלעדי, קרבה לבכירים, גישה ליודעי סוד, עיתונאים וכלי התקשורת שבהם הם עובדים נדרשים לסגור עסקאות שלנצח יישארו נסתרות מעיניהם של הקוראים. ככה השיטה עובדת, וכמו בהרבה מקרים אחרים, היא לא טובה אבל אין טובה ממנה.

ועוד אמת שחוקה: כולנו סלחניים כלפי עצמנו. כשאנחנו מסתכלים במבט מבחוץ על אנשים אחרים, בטח בדיעבד, קל לנו לומר מה היה עליהם לעשות, קל לנו לבקר אותם ולהוקיע אותם. אבל במבט מבפנים, במציאות יומיומית אפורה, שלאט-לאט הולכת ומשתנה לנגד עיניך, כשפשרה קטנה רודפת עוד ויתור כי מה-זה-כבר-משנה, הרבה יותר קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה צריך לקום ולומר "די".

אני עובר על מה שכתבתי כאן לאורך השנים, במוספים הללו, במבט חיצוני על "ידיעות אחרונות". מנסה לראות האם יש מקום שבו עבר הקו. הנה מ-2012: "קיים עדיין מרחק לא קטן בין המוצר שמסופק על ידם (אנשי 'ידיעות') ובין התעמולה השקופה והבוטה של 'ישראל היום', אבל ב'ידיעות' צריכים להיזהר מאוד לא להפוך לדבר שנגדו הם מטיפים". וב-2013: "תקופת הבחירות החריפה מאוד את מגמת הישראליומיזיציה של 'ידיעות', ומבט בעמודי השער של העיתון מהחודש האחרון לא יכול שלא לעורר אי נוחות רבה". ובמוסף מיוחד של "פירמה" לקראת בחירות 2015 (כולם בעריכת לי-אור אברבך): "מצב שבו שני גופי תקשורת מרכזיים - שני העיתונים הנפוצים בישראל ואתר החדשות המרכזי בה - מספקים לאזרחי ישראל באופן שיטתי מידע מוטה ומזוהם, הוא בלתי נסבל, בטח בתקופת בחירות... ממש כמו הפוליטיקאים גם העיתונאים עשויים לעמוד בסופו של דבר בפני משפטה של ההיסטוריה".

מלחמת בוץ

האמת היא, שבמבט לאחור, "ידיעות אחרונות" ונוני מוזס נקלעו כאן לסיטואציה שבה כמעט שלא הייתה להם דרך לנצח. כשלשכונה שבה שלטת מגיע בריון חדש, שקופץ לשלולית של רפש ומתחיל לטווח אותך מתוכה, אתה יכול להרים ידיים ולוותר או לקפוץ לתוך השלולית בניסיון להכניע אותו. ב"ידיעות" נגררו לשלולית, התלכלכו כהוגן עד שכמעט אי אפשר היה להבדיל בינם לבין מי שיצאו להילחם בו, ולא הצליחו להכניע את שלדון אדלסון ובנימין נתניהו. הצמד הזה התגלה כחזק יותר אפילו ממוזס, השליט הבלתי מעורער של שוק התקשורת הישראלי, שעוד לפני שזינק לאותה מדמנה היה רחוק מלהיות נקי.

עכשיו פתאום נדלקו פנסים רבי עוצמה מעל השלולית המזוהמת, ולרגע שני היריבים קפאו. עכשיו, כשכל תושבי השכונה יוצאים למרפסות ומתבוננים, ב"ידיעות" מנסים לסגת בזהירות מתוך הזוהמה, לספק הסברים, ולנקות מעצמם את הבוץ שדבק בהם באמצעות סיקור ראוי של חקירת אותה ביצה שבה הם עצמם רחצו עד כה (והאופן שבו מסקר "ידיעות" את פרשת "תיק 2000" אכן מעורר הערכה).

ו"ישראל היום"? הוא נותר באותו מקום כי הוא-הוא הביצה. אם "ידיעות אחרונות" הוא עיתון עם כתמים שהלכו והתרחבו, "ישראל היום" הוא הדבר המתועב עצמו. "פראבדה", "פמפלט", "עיתונות מגויסת" (לאדם אחד ולמשפחתו, לא לרעיון או למפלגה), "תעמולה במסווה של עיתון" - תבחרו אתם. אנחנו כבר השתמשנו כאן לאורך השנים בכל ההעלבות האפשריות. אבל כשאין בושה, גם אין עלבון.

את אנשי "ידיעות", וזה לזכותם, בהחלט אפשר להעליב. אני קורא ברשתות החברתיות את עיתונאי הקבוצה, בדרגים שונים, מנסים להגן על פועלם, על האינטגריטי שלהם, על ההתנהלות העיתונאית שלהם בתוך המקצוע הזה שהוא ממילא רווי פשרות - שמאופיין בפער עצום בין התדמית שלו וההילה העצמית שאנחנו קושרים לו, לבין המציאות היומיומית ואופי העבודה בפועל - והלב נחמץ.

מולם ניצבים אנשי ה"אמרנו לכם" ולא מרפים. חוגגים באמצעות עוד ועוד הוכחות כמה הם צדקו לאורך כל הדרך, טופחים לעצמם, או לממונים עליהם, או לעמיתיהם (שממילא עוד רגע יהללו אותם בחזרה, כך שזה כמעט אותו דבר), על השכם. ואני יודע מי מהם אוחז בטיעונים שקרובים יותר למציאות, לפחות כפי שאני תופס אותה, ובכל זאת מרגיש קרוב יותר לצד השני.

והרי עיתונות זה גם לעמוד מהצד ולהביט על כל התרחשות שהיא במבט מרוחק, ספקני תמיד; לא להצטרף לאף הילולה; לבקש כל הזמן לתקוע את הסיכה בבלון; להעז לומר את שלך ולעמוד על דעתך גם כשאתה לא מוקף בכוח המשכר של החברים מהמילייה שלגמרי במקרה חושבים בדיוק כמוך כמעט בכל סוגיה, יוצרים מעין מעגל אינסופי של האדרה עצמית שמזין את עצמו, מביא עד לגרוטסקה גם את המאבקים הראויים והצודקים ביותר.

ומצד שני, למה פתאום במקום לעסוק בשאלה מי צודק, ולמקם את עצמי באותו הצד, אני מתמקד במי נוגע יותר ללב, במניעים פסיכולוגיים, בהגיגים על מהות העיתונות? אולי זה רק בגלל שאני עובד בעיתון ש"דה מרקר" הוא מתחרה שלו? אולי. אני מקווה שלא.

עט לכל חפץ

זה עידן של כנות מבורכת, אז בואו ננסה למתוח אותו עוד קצת. בשעת כתיבת השורות הללו עדיין לא ברור מי יהיה הבעלים הבא של "גלובס". המועמד המוביל הוא בעל הון יהודי ממוצא רוסי ששמו דוד דוידוביץ' ואנחנו לא יודעים עליו כמעט דבר. כן ידוע, למשל, שמי שערך עבורו חלק מהבדיקות לפני שהגיש את הצעת הרכישה שלו הוא ניר חפץ, מדובריו של ראש הממשלה נתניהו. עוד קודם לכן עלה בין היתר שמו של אותו שלדון אדלסון, בעלי "ישראל היום" שהזכרנו קודם, כרוכש אפשרי.

המציאות הזאת מולידה באופן טבעי לא מעט שיחות בינינו העיתונאים. מי יישאר במקרה של תרחיש כזה? מי יקום וילך במקרה של התפתחות אחרת? השיחות הללו מדגימות שוב כיצד שאלה שבמישור התיאורטי יש לה תשובה חדה וברורה, הופכת במציאות לאוסף של ניואנסים, לשורה של קווי נסיגה אפשריים, לאינספור גוונים של אפור. האם עיתונות היא בסך הכל מקור פרנסה? עבודה שיש בצדה גם ערכים נוספים? האם היא שליחות? איפה עובר הקו, והאם אדע למתוח אותו כשיגיע הרגע?

יונתן כיתאין

{0}
{8}
{1}

{2}
{3}

{4}

{5}
{0}

{1}

{2}
{0}

{1}

{2}

תובנה ניהולית

{0}
{1}

{0}

{1}
{0}
{1}

כל הכתבות בגלובס על {7}