הכדור שירה אזריה במחבל המנוטרל פילח גם את הרקמה הדקיקה והמעורערת שמנסה להחזיק יחד את החברה הישראלית המפוצלת - וזו לא הייתה שעתו היפה של אף אחד מהחלקיקים.
הכל בעצם התחיל לא באותה ירייה אלא בסרטון של פעיל "בצלם", עימאד אבו שמסייה, שהיה בזירת האירוע. בשעות שקדמו לחשיפת הסרטון, שידרו במהדורת החדשות ידיעה לקונית על חייל שנדקר בחברון ושני מחבלים שחוסלו. יש לשער כי אף שמצ"ח פתחה בחקירת הפרשה והמעשה הועבר לידיעת ראש הממשלה, האירוע היה מסתיים בשקט בתוך הצבא. אף אחד לא משלה את עצמו שלא היו דברים כאלו מעולם. אולם פרסומו של הסרטון חייב פעולה אחרת. מכאן, החלה התנהגות המאפיינת תרבות כאוטית שבה פועלים שני כוחות עיקריים: ממנפים מצד אחד ונגררים מצד שני.
הממנפים - במחלקה הזאת נמצאים בעיקר פוליטיקאים, מאביגדור ליברמן ונפתלי בנט, דרך אחמד טיבי ועד שרון גל, שפרשת אזריה נפלה לידיהם כפרי בשל. המבחן פשוט: אם אתם יכולים לדמיין מה דעתו של כל אחד מהארבעה, במי הוא צידד ומה היה לו לומר כשהפרשה נחשפה, ומה היה גודל הכותרות או מספר הלייקים שנגרפו - לפניכם עבודת מינוף חסרת בושה. לפחות שניים מהם כבר גזרו קופון אישי מאז.
הנגררים - גם פה נמצאים לא מעט פוליטיקאים, מזן ציני לא פחות מהזן הראשון, הבכיר שבהם הוא ראש הממשלה. בהתחלה שלל נתניהו את המעשה מכל וכל, ומיהר להצהיר כי "מה שקרה בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל", אולם ימים ספורים אחר כך הוא בדק מי הנהגים לצדו בכביש, חישב מסלול מחדש וכבר דיבר בנימה אחרת, ואף הרים טלפון לאביו של החייל היורה, כולו אמפתיה. ערכי צה"ל עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.
התקשורת מצדה, נגררה אחרי הלך הרוח ברשתות החברתיות, ולא פחות מכך אחר התמיכה הפתאומית של ראש הממשלה, וכאן נרשם פיצול אוטומטי, כה צפוי, לשניים: התקשורת המזוהה עם הימין הלכה עם הנרטיב הקולני שמזכה את החייל ולעתים אף הופך אותו לגיבור. בתקשורת המיינסטרים שאינה מזוהה - אך בלאו הכי מלכתחילה נתפשת כמעוז שמאל - נתנו תגובת נגד שביקרה בחריפות את המעשה ואת תומכי החייל, וגם את שיחת הטלפון של נתניהו לצ'רלי אזריה. כלי התקשורת הללו גם הדגישו את התמיכה של אזריה בלה פמיליה, ב"צל" ובברוך מרזל, גילויים שאוטומטית מציבים אותו בשולי הימין הקיצוני.
גם בטוויטר, הרשת החברתית המועדפת על הברנז'ה, התפצל השיח מהר מאוד לשמאל וימין. אם מישהו ציפה להפתעות בקרב המצדדים והמסתייגים, לטענות יותר מורכבות, לאיזושהי דעה מקורית בטירוף הזה, לשמאלי שינקוט בעמדה ימנית, ולהפך, הוא התבדה. במובן הזה, הציוצים על פרשת אזריה משעממים מרוב שהם צפויים.
אין לשכוח את הסקרים. שוב ושוב נבדקו עמדות הציבור ביחס לפרשה, משל היינו בשנת בחירות ו"הילד (החדש) של כולנו" מוביל מפלגה זניחה שעשויה להפתיע עם מספר דו-ספרתי של מנדטים. אם הסקרים הללו תרמו משהו, היה זה לתחושת הכאוס וההתפוררות החברתית.
ואם כבר התפוררות חברתית, אי אפשר בלי לנצל עוד שסע פתוח: אשכנזים-מזרחים. באתר "העוקץ" קבעו כבר בסמוך לאירוע כי "לפנינו תסמונת הש.ג. (המזרחי) הקלאסית - כולם נתנו את ההוראה, בעיקר הרבה בכירים אשכנזים, אבל רק מי שנמצא למטה משלם את המחיר"; אחרי כמה שבועות תרם העיתונאי והפובליציסט הימני קלמן ליבסקינד את חלקו כשטען לאחר אחת מהפגנות התמיכה, כי "אם זה לא היה אלאור אזריה מרמלה אלא יהודה מהמכינה בעלי, יש לי תחושה שהיינו רואים אתמול בכיכר רבין גם את הציונות הדתית"; ובשלב הטיעונים לעונש העיד לטובתו של אזריה פרופ' יובל אלבשן, שאמר "האליטות לא הופיעו למשפט, אלאור נשאר לבד", וביקש להתחשב בחייל בטענה שנענש יותר מאחרים כי הוא מהפריפריה.
פרשת אזריה מתאפיינת בהיסטריה רבתי. הכל קורה ומסוקר בעצימות גבוהה, בעוד רגעי השפל הולכים ומתרבים, ומבוגר אחראי שינמיך את הלהבות - אין. להפך, כל מי שנוגע בה מוסיף עוד שמן למדורה. במהלך המשפט, לפני פסק הדין, וכמובן גם לאחריו עם קריאות בעד ונגד לחנינה. לפעמים פשוט נדמה שהגיע הזמן לומר לכולם - פוליטיקאים, עיתונאים, טוקבקיסטים ואנשים שמעבירים בווטסאפ הודעות טקסט ארוכות בנושא, או את העצומה לחתימה על בקשת חנינה - רק מילה אחת, במחילה: תסתמו.
כי אחרי הכל, כשטירוף המערכות סביבו יסתיים, תיאלם תרועת הציניקנים, הוא יתרחק מאור הזרקורים, ירצה את עונשו, ואולי קצת יתבגר, אלאור אזריה יצטרך להתמודד - לבדו - עם האמת הקשה: הוא הרג אדם, אמנם מחבל, שהיה חסר אונים.
חגית מהלא בן-משה