הקריירה המבטיחה של עמית סגל הייתה קרובה מאוד לספוג מכה בכנף, ולא בטוח שמהסוג הקל, בעקבות שתי תביעות דיבה שהגישו נגדו ח"כ אורן חזן והזמר אייל גולן. הראשון בגלל תחקיר שהציג אותו כמי שניהל קזינו, הציע שירותי זנות וצרך סמים קשים, והשני בגלל דברים שסגל אמר אודותיו בתוכניתו בגל"צ באשר לפרשת הקטינות. התביעה של גולן הסתיימה בהליך גישור וללא התנצלות, אולם חזן עשה את הבלתי צפוי וגרר את סגל לבית המשפט. גם משם יצא סגל כשידו על העליונה, אף על פי שהוא עצמו תיאר בטור ארוך ב"מקור ראשון" עד כמה קצר היה המרחק בין צל"ש לטר"ש.
אם למרות גילו הצעיר נדמה היה שהוא כבר הגיע לאיזושהי תקרת זכוכית, שאין לאן להתקדם מעליה אחרי כל החשיפות והגילויים, הכתבות והשידורים - בערוץ 2, בערוץ הכנסת, ב"מקור ראשון" ובגל"צ - השנה הוא הצליח לפרוץ גם אותה ולטפס עוד כברת דרך. הניצחון על חזן הוסיף לו לא מעט נקודות גם מחוץ לכותלי בית המשפט. בפן אחר לגמרי של הפרשה הזאת, אולי הוא גם תרם לעיתונות הישראלית כולה בכך שהרחיק כמה מושחתים עסוקים מאיומי סרק בתביעות דיבה על עיתונאים חרוצים.
אף שהוא נמנה עם הציבור הדתי-לאומי ולמרות שורשיו בהתנחלות, סגל הצליח להימנע ממיתוגו כעיתונאי מגזרי, דבר שאינו מובן מאליו בעידן של מחנאות ותיוגים. למקומו בלב המיינסטרים התקשורתי הוא הגיע בזכות הרבה עבודה קשה ויכולות מרשימות, לא כעלה תאנה ולא במודל כזה או אחר של אפליה מתקנת. גם ניסיון להציג אותו ככזה, בעת תדרוך של אחת ממערכות התקשורת על ידי ראש הממשלה שכדרכו התלונן על התקשורת השמאלנית, לא הצליח: "די, כמה כבר תנופפו בעמית סגל", נפנף נתניהו את הדוברים.
סקופר ממדרגה ראשונה, כתב פוליטי צעיר-אך-מוביל, איש שטח בעל חושים חדים, ניתוחים בהירים, ידע נרחב ואשף (בעצם, היום אומרים רב אמן) ברשתות החברתיות, סגל מייצג סוג של עיתוני אידיאלי בן-זמננו במקצוע שהפך מזמן לחבוט, שלא לומר שנוא.
חגית מהלא בן-משה