בנימין נתניהו/  צילום: אלכס קולומויסקי ידיעות-אחרונות
בנימין נתניהו ונוני מוזס / איור: גיל ג'יבלי
שלדון אדלסון / צילום: רויטרס
רון ירון ואבי בן טל / צילומים: אביגיל עוזי וירון ברנר
דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
אביב גלעדי / צילום: שלומי יוסף
אבי וייס / צילום: יונתן בלום
גולן יוכפז / צילום: אלון רון
אבי ניר / צילום: רונן אקרמן
אבי צבי / צילום: אודי פורטל
רביב דרוקר / צילום: רמי זרנגר
אילה חסון / צילום: יונתן בלום
מארק צוקרברג / צילום: רויטרס
אילנה דיין / צילום דנה קרן
אלדד קובלנץ וגיל עומר / צילומים: איל יצהר ויצחק הררי
שאול אלוביץ / צילום: יוסי כהן
אילן ישועה / צילום: יונתן בלום
רון אילון / צילום: איל יצהר
טל גרנות ופטריק דלהי / צילומים: רמי זרנגר
אלי עזור / צילומים: יוסי זליגר
עמית סגל / צילומים: אריק סולטן
ח"כ דוד ביטן / צילום: איל יצהר
גיא פלג וגידי וייץ / צילום: אייל בן יעיש - חדשות 2 וצילום מסך
אבי בר / צילום: יוסי צבקר
נדב איל / צילום: שלומי יוסף
עמוס שוקן וגיא רולניק / צילומים: יוסי כהן ויוסי זליגר
יונית לוי ודני קושמרו / צילומים: דור מלכה ותמר מצפי
תמר איש שלום / צילום: גיא כושי ויריב פיין
אראל סגל / צילום: תמר מצפי
ירון דקל / צילום: כפיר זיו
ניר שטרן / צילום: איל יצהר
מולי שגב / צילום: קובי קלמנוביץ'
ליאור שליין / צילום: שלומי יוסף
חיים יבין / צילום: רפי דלויה
נחום ברנע / צילום: עינת לברון
קלמן ליבסקינד / צילום: איל יצהר
רזי ברקאי/ צילום: יוסי זליגר
אמנון אברמוביץ' / צילום: יח"צ
קרן נויבך / צילום: איל יצהר
רוני דניאל / צילום: חיים דוד
גיא לרר / צילום: איל יצהר
בן כספית / צילום: תמר מצפי
שרון טייכר וערן זרחוביץ / צילום: שלומי יוסף
ברי בן ציון / צילום: דוד וינוקור
דוד בן בסט / צילומים: יוסי כהן
אדם סינגולדה וירון גלאי / צילומים: כפיר זיו ותמר מצפי
מתן חודורוב / צילום: ענבל מרמרי
קרן מרציאנו / צילום: אייל בן יעיש - חדשות 2
סיון רהב מאיר / צילום: איל יצהר
לוסי אהריש / צילום: תמר מצפי
חיים סלוצקי / צילום: איל יצהר
אדיר מילר / צילומים: אביב חופי
אווה מדז'יבוז' ויפעת בן חי שגב / צילומים: ענבל מרמרי ותמר מצפי
אסף הראל / צילום: גנאדי אוקראין
רני רהב / צילום: יחצ
גיא פינס  / צילום: עדי אורני
שער הדולר / צילומים: איל יצהר, דור מלכה ועינת לברון
ענני תקשורת / צילומים: אבשלום ששוני
ליאור פרידמן / צילום: שלומי יוסף
ניב רסקין / צילום: גיא כושי ויריב פיין
חגי סגל / צילום: שלומי יוסף
אסף ליברמן/ צילום: איל יצהר
גיא זהר / צילום: אלדד רפאלי
אביב לביא / צילום: איל יצהר
ברוך קרא / צילום: רונן פדידה
חיים ריבלין  / צילום: איל יצהר
הפקות המקור / צילומים: רמי זרנגר ואיל יצהר
סימה קדמון / צילום: תמונה פרטית
חנוך דאום / צילום: יח"צ
מוטי לביא ומאיר גל / צילומים: איל יצהר
יורי קגנוביץ' / צילום: איל יצהר
אלון שטרוזמן ואבי ארמוזה / צילומים: איל יצהר ורונן אקרמן
יואב יצחק / צילום: תמר מצפי
רינה מצליח / צילום: דור מלכה
תומר אביטל / צילום: יונתן זינדל
אלעד מן / צילום: שלומי יוסף
תמי מוזס ונדב פלטי / צילומים: תמר מצפי ועינת לברון
כרמלה מנשה / צילום: תמר מצפי
טלי מורנו / צילום: יח"צ
נגה ניר נאמן / צילום: ענבל מרמרי
הילה קורח ואברי גלעד / צילומים: טל גבעוני
אורלי וילנאי וגיא מרוז / צילומים: רמי זרנגר
המפיקים העצמאיים / צילומים: איל יצהר ותמר מצפי
עקיבא נוביק / צילום: ענבל מרמרי
דנה ויס / צילום: אייל בן יעיש - חדשות 2
אור הלר / צילום: איל יצהר
יואב גרוס / צילום: יונתן בלום
באסם גאבר / צילום: איל יצהר
פרנק מלול / צילום: תמר מצפי
אושרת קוטלר / צילום: איציק בירן
אמנון לוי / צילום: אלדד רפאל
מיקי יחימוביץ' / צילום: טל גבעוני
ירון ליכטנשטיין והדס מוזס / צילום: אביב חופי
דידי הררי / צילום: איל יצהר
יואב פרץ ואפרת דרור / צילום: איל יצהר
אביב הורביץ / צילום: יח"צ
רותם דנון / צילום: איל יצהר
ארגון העיתונאים / צילום: שלומי יוסף
ארטימדיה / צילום: איל יצהר
גבי בגס / צילום: יח"צ
בני מנשה / צילום: רפי דלויה
רועי שרון / צילום: רונן פדידה
שיבל כרמי מנסור / צילום: איל יצהר
שרון גל / צילום: דור מלכה
אלאור אזריה / צילום: רויטרס
רביב דרוקר / צילום: רמי זרנגר
08

רביב דרוקר
עיתונאי חדשות 10 ומגיש "המקור"

שתי הפרשיות שמאיימות להפיל את נתניהו, "תיק 1000" ו"תיק 2000", התבשלו הרחק מעיני העיתונאים, אבל עד שהן הגיעו, היה זה רביב דרוקר, איש ערוץ 10 ומהעיתונאים-החוקרים הבולטים שפועלים כיום בישראל, שהוביל - לטוב ולרע - את מה שמצטייר כקרב בין ראש הממשלה לתקשורת

רביב דרוקר ערוץ 10 לוגו / צילום: יחצ אלדד רפאלי

תיק 10

דרוקר הוא העיתונאי החוקר בעל הפרופיל הגבוה ביותר מהרבה סיבות מוצדקות, אבל נדמה שהמשמעותית שבהן היא העובדה שהוא ונתניהו נמצאים זה על הכוונת של זה

בפולקלור העיתונאי של פרשת ווטרגייט זכורים בעיקר צמד העיתונאים החוקרים בוב וודוורד וקרל ברנסטין, והמקור של וודוורד בצמרת ה-FBI, מרק פלט ("גרון עמוק"). מקום קטן יותר, אך לא פחות מכובד, שמור לעורך הראשי של הוושינגטון פוסט בזמנו, בן בראדלי - ששלח את שני הכתבים שלו לעבודות פרך דקדקניות וסיזיפיות בדרך אל חשיפת השחיתות הגדולה ביותר שידעה ארצות הברית. יש נטייה לשכוח שווטרגייט לא נחשפה במפץ גדול, אלא יצאה טיפין טיפין בידיעות בעמודים האחוריים עד שהגיעה אל הכותרת הראשית, ונחפרה עמוק, כמו בחיפוש ארכיאולוגי: נבירה באין-ספור מסמכים, שעות של שיחות, ביקורים בדיונים אפרוריים בבתי משפט, הצלבת מקורות, חיבור פיסות קטנות של מידע. בווטרגייט, העיתונאים החוקרים הם אלה שגילו את הראיות, נאלצו להוכיח אותן שוב ושוב ושוב באמצעות העורך הראשי שלהם, שגילה אחריות מקסימלית, ועל בסיס עבודתם החלה מערכת האכיפה בחקירה.

בזירה העיתונאית של ישראל 2017, תמונת המצב היא הפוכה לגמרי, והיא כך כבר זמן רב מאוד, רב מדי: כל הדלפה מהמשטרה או מהפרקליטות הופכת מיד לכותרת ראשית עם מס השפתיים "חשד" ו"לכאורה", שאינם מחפים על העובדה שהגילוי המרעיש נשען, לפחות לעת עתה, על רמזים, חשדות ושברי ראיות, שברוב המקרים העיתונאים נחשפו לחלק קטן מהם. בעת הזו, עיתונות חוקרת אמיתית היא דבר נדיר למדי: כלי תקשורת היום אינם יכולים להרשות לעצמם לתת לכתבים לטפל בחומרים במשך חודשים, אולי אפילו שנים, כדי להביא את התמונה המלאה של סיפור מסוים, שלא לדבר על ההתמודדות המשפטית שנוגעת לחומר שייחשף. כאן נכנסים לתמונה עיתונאים כמו רביב דרוקר מחדשות 10 ותוכנית התחקירים "המקור".

אין הרבה כתבים ישראלים המשתייכים לז'אנר הנעלם של עיתונות חוקרת: יחד עם דרוקר, אפשר למנות גם את גידי וייץ מ"הארץ", את קלמן ליבסקינד מ"מעריב", את משה ליכטמן מ"גלובס" - וכנראה עוד קומץ קטן של עיתונאים עלומים המבלים שעות בחדרי ארכיון מאובקים, אצבעותיהם שחורות מדפדוף במסמכים ישנים, כשהם מנסים לפענח כתבי יד, לפעמים אותיות בודדות, בדרך לחשיפת האמת.

דרוקר הוא העיתונאי-החוקר בעל הפרופיל הגבוה ביותר מכמה סיבות: ראשית, הוא טוב מאוד בעבודתו, יסודי ומעמיק. שנית, כמי שמתפקד גם כפרשן פוליטי, עם ניסיון רב שנים כמגיש טלוויזיה, הוא מסוגל גם להעביר את הגילויים שלו ברהיטות שבדרך כלל אינה נחלתם של התחקירנים; שלישית, וזו אולי הסיבה המשמעותית ביותר, כי הוא וראש הממשלה נתניהו נמצאים בשנים האחרונות אחד על הכוונת של השני.

זה התחיל ב-2008, כאשר חשף נסיעה של בני הזוג נתניהו ללונדון על חשבון אדם לא ידוע (נתניהו הגיש תביעת לשון הרע, שמאוחר יותר נמחקה), הגיע לשיא ב-2011 במה שידוע היום כ"פרשת ביבי טורס", שעסקה במימון נסיעות לחו"ל של נתניהו ומשפחתו על חשבון בעלי הון (מבקר המדינה בדק, אך ב-2014 החליט היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות המלצת המשטרה והפרקליטות, שלא להגיש כתב אישום), והמשיך השנה בחשיפת "עסקת הצוללות", שבה היה מעורב בעקיפין עורך דינו וקרוב משפחתו של נתניהו, עו"ד דוד שמרון.

אף אחת מהחשיפות הללו, שהיו בעלות משקל ציבורי גדול כיוון שהסגירו במידה מסוימת את אורח חייו ותפיסת עולמו הציבורית של ראש הממשלה, לא הבשילה לפעולה מעשית. אדרבא, הפרשה הגדולה ביותר שבה נקשר שמו של נתניהו, זו שהתגלתה לאחרונה ומוכרת לנו כ"תיק 1000" ו"תיק 2000", נחשפה, כרגיל, רק כאשר העיתונות למדה על החקירה מגורמי האכיפה. ובכל זאת, אם תשאלו את תומכי נתניהו מי העיתונאי שרדף אותו הכי הרבה, השם השני שיעלה אחרי "נוני" יהיה זה של דרוקר. מבחינת מתנגדיו של נתניהו, דרוקר היה שם כל הזמן כדי לשמן את המכסה בכל הנוגע להתנהלותו הציבורית של ראש הממשלה, רגע לפני שגורמי האכיפה ישחררו אותו (כרגע, כידוע, גם כאן עדיין אין כתב אישום); מבחינת תומכי נתניהו, דרוקר הוא-הוא התגלמותה של "התקשורת שרודפת את נתניהו". בהיבט הזה, אפשר להגיד שהשפעתו של דרוקר חורגת מהעוצמה שקיווה לה, כי, לפחות לפי חלק מהטענות, הפרסומים נגד נתניהו, ובעיקר נגד משפחתו - משהו שדרוקר הרבה לעשות - תרמו במידה רבה להתחזקותו בקרב בוחריו.

וכאן נכנסים הצדדים הפחות פרודוקטיביים של העיתונאים החוקרים: כפייתיות ואובססיביות. בשנה האחרונה פרסמה "המקור" בהנחייתו של דרוקר ושל ברוך קרא (ובעריכתו של עידו תמרי), שורה של תחקירים מרתקים בנושאים שונים, מהאונס המחריד במועדון "אלנבי 40", דרך המנגנון המשומן של הקמת מאחז עמונה ועד ללחצים המופעלים על צעירים חרדים שרוצים להתגייס; אבל אף אחד מהם לא עורר הד תקשורתי נרחב, כי הכול עומד בצילו של המאבק האישי, יצרי אפילו, של דרוקר בנתניהו. המאבק הזה, יש להניח, הסב אי-נחת לאנשי הערוץ, אבל דרוקר לא רוצה לוותר עליו, ולכן העביר את רשמיו ודעותיו הנחרצות תחילה אל הבלוג שהוא מנהל ולאחר מכן אל עמודי הדעות של עיתון "הארץ" - וכמובן שלא יסרב להתקוטטות בטוויטר, עם עיתונאים, פוליטיקאים, וכל אחד אחר שמוכן להיכנס איתו לזירה.

לדרוקר יש זכויות רבות בעיתונות הישראלית של השנים האחרונות, וקשה למצוא אדם בעל יושרה שיערער על אות אבירי איכות השלטון לשנת 2016 שניתן לו ולתנועה לחופש המידע (שהיה ממקימיה ושעמד בראשה עד לאחרונה); אבל יש לזכור שממלכתיות, איפוק, ניטרליות, היצמדות מוחלטת לעובדות, ואפילו מידה מסוימת של אפרוריות הן אלה שיצרו את התחקירים הגדולים בתולדות המקצוע. מעניין יהיה לראות באיזו מורשת יבחר דרוקר בשנים הקרובות - של העיתונאי-החוקר, או של המוכיח בשער.

מיקי לוי

{0}
{8}
{1}

{2}
{3}

{4}

{5}
{0}

{1}

{2}
{0}

{1}

{2}

תובנה ניהולית

{0}
{1}

{0}

{1}
{0}
{1}

כל הכתבות בגלובס על {7}