זה קרה קצת אחרי שחטף שני הליכי הפרה רצופים מהרשות השנייה (הראשון על הקאבר הסאטירי לשיר The Lion Sleeps Tonight עם הפזמון "כי יוני מת, כי יוני מת"; השני על שכינה את נתניהו "יא אפס מוכר אשליות"). "אני מודע לבעייתיות שבלקרוא לאישיות בכירה במילת גנאי", המשיך הראל. "לא אלגנטי - נכון. ברם לגיטימי. בניגוד למילים לא לגיטימיות כמו בוגד, אויב, גיס חמישי - זה משהו שאסור לנו להגיד אחד על השני... המתנחלים, למשל, הם לא האויב של השמאל. והשמאלנים הם לא האויב של הימין. אנחנו בסך הכול חלוקים על הדרך לעתיד טוב יותר. אם רוב המדינה כרגע חושב שהמשך הכיבוש מוביל אותנו לעתיד טוב יותר - עצוב אבל לגיטימי... ננסה לשכנע אותם שהם טועים, שזה לא מוסרי, אולי יום אחד נצליח. אולי בבחירות הבאות, אולי עוד ארבעים שנה...".
ככה פשוט ובגובה העיניים, בלי מסכות, כפל לשון או פאנץ'-ליין מתוחכם שיקל את תהליך העיכול הטלוויזיוני, הראל ממקם את עצמו פוליטית, שם את עצמו נטו מול המצלמה, והתוצאה היא התוכנית הכי כנה על המסך כיום. זו גם תפישת עולמו שהופכת אותו, בימים שבהם אין אופוזיציה בישראל, לדובר הכי רהוט ומנומק של השמאל הישראלי. אבל עוד קודם הוא זיהה את יחסי הכוחות במפת התקשורת שהשתנו מקצה אל קצה, מאז הגלגול הראשון של הלייט-נייט שלו לפני למעלה מעשור, אי-שם ב-2004 של רוחמה אברהם-בלילא.
אלה הרשתות החברתיות שהפכו את השיח לאוטוסטרדה דו-סטרית ולפומבי 24/7; זה הפוליטיקלי קורקט שהלך לעולמו; זו האמינות של כלי התקשורת המרכזיים שנמצאת בדעיכה מתמדת; זה הדור הצעיר שלא קורא עיתונים ולא רואה חדשות - ואלה הן תוכניות הבידור שתופסות את מקומן של מהדורות החדשות כמקום שבו מתעדכנים באירועי היום. אם בעבר נהגו לחבוט במהדורות החדשות על שהן עוברות תהליך של בידוריזציה, הרי שבעשור האחרון תוכניות הבידור והמגישים שלהן תופסים את המקום של מגישי החדשות המסורתיים כמנווטים את דעת הקהל.
ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שנבחר ב-2010 לאיש המשפיע בארצות הברית, הייתה החלוצה שהובילה את המהלך עם תוכנית בידור אקטיביסטית מבחינה פוליטית, ומאז המגמה רק מתרחבת, בין אם זה טרוור נואה, ג'ון אוליבר, ביל מאהר או סטיבן קולבר - אצל כולם תתעדכנו בחדשות היום, אבל תעשו זאת מבעד לעיניים שלהם. הם ימסגרו את המידע ויגישו אותו בקונטקסט שאין לטעות בו. ניו ג'ורנליזם שהפך לניו בידוריזם.
הראל, איש תוכן רב-הישגים, זיהה לאן נושבת הרוח, והלך הפעם על כל הקופה: "לילה טוב" היא הגרסה הכי אקטיביסטית בארץ לבידור שהוא בעצם מהדורת חדשות בתחפושת, עם כתיבה חדה ועמדה בלתי מתפשרת. הראל, בסגנונו הכאילו אגבי, לא ממצמץ: לא מהמצדדים באלאור אזריה, לא ממפעל הפיס ותקציבי הפרסום שלו, לא מהיועץ המשפטי לממשלה, לא מראשי הימין וגם לא מראשי המחנה שלו, לפיד והרצוג.
שאלת המפתח היא עד כמה הראל משפיע על השיח התקשורתי-פוליטי בישראל. מצד אחד, במונחי רייטינג התוכנית שלו זניחה מינוס. מצד שני, איפה הפיפל מיטר ואיפה עשרות אלפי הדיונים, השיתופים והצפיות ברשתות החברתיות ובאתרים המרכזיים. מגרש המשחקים התקשורתי השתנה, וזה רק עניין של זמן עד שגם המספרים הללו יתיישרו בהתאם אליו. השאלה היא רק האם הפעם תהיה לערוץ 10 הסבלנות לחכות.
רון שוורץ