חופשה אחרת: לחצות את ההימלאיה בהודו מעל 3,500 מ'

הודו בקיץ? מפתיע ככל שזה נשמע לארץ שגם בפברואר שוררות בה שלושים מעלות ויותר, התשובה היא כן. חלקים גדולים של תת-היבשת אמנם חמים ולחים בקיץ באופן בלתי נסבל, אבל אם עולים למעלה, להרים, התמונה משתנה לחלוטין. גם הפקידים והקצינים הבריטים בהודו המנדטורית ידעו את זה, וכדי לשרוד בקיץ ההודי בנו לעצמם שרשרת של ערי נופש הרריות, שאותן כינו Hill stations. עכשיו יצאנו בעקבותיהם גם אנחנו - קבוצה של חבר'ה שמטיילים יחד כבר כמה שנים - לטיול אופנועים וג'יפים בהרים הקרירים. ולא סתם אופנועים, אלא אנפילדים ישנים, כאלו שאפשר למצוא כיום רק בהודו.

שימלה (Shimla), התחנה הראשונה שלנו במסע הזה, נחשבת לבירת ערי הקיץ. לכאן ברחו הבריטים מדי קיץ מהחום הנורא של כלכתה ודלהי. שימלה עדיין משמרת את הניחוח ואת הבנייה של התקופה הבריטית. היא בנויה על רכס בגובה 2,000 מטרים, וכדי להגיע אל הרחוב הראשי שלה צריך לעלות בשתי מעליות, שנבנו במיוחד לצורך התנועה בין העיר העליונה והתחתונה.

מדלהי יצאנו ברכבת הבוקר - נסיעה שהיא חוויה בפני עצמה. בניגוד לתמונה העלולה להצטייר בדמיונו של הקורא, הרכבות בהודו דווקא יוצאות בזמן, והן ממוזגות ומסודרות להפליא. הבעיה היחידה היא להשיג מקום, כי הרכבות גדושות נוסעים. גם ההודים בורחים מהחום של העיר הגדולה אל ההרים, לתפוס קצת קרירות. במלון כבר חיכו לנו שישה אופנועי אנפילד. למחרת בבוקר כבר יצאנו לדרך.

שבעים קילומטרים של נהיגה בכבישי צפון הודו הם מן החוויות המפחידות ביותר שנתקלתי בהן. לא ברור מאיפה ומתי חותכים אותך. אתה נדרש לצפור בכל עקיפה. קים, המדריך ההודי שהצטרף אלינו, אומר שבהודו אתה צריך שלושה דברים על הכביש: צפצפה טובה, ברקסים טובים ו... מזל טוב.

את היום סיימנו במחנה צימרים בלב יער מדהים בגובה 3,100 מטרים. אל המחנה טיפסנו במעלה שביל מתפתל, מהיפים שראיתי. הבקתות היו פזורות בקרחת יער, ובכל חדר חיכו לנו דליי מים למקלחת. אין כמו דלי מים רותחים בסוף יום רכיבה כדי להירגע ולהרגיש מצוין. את הערב קינחנו בשירה בציבור אל תוך הלילה, עם גיטרה וכמה בקבוקי יין משובחים שהבאנו מהארץ.

עם שחר התעוררנו לנוף עוצר נשימה. לפתיחת התיאבון טיפסנו להטו פיק (בבקשה שם באותיות לועזיות) להתרשמות ראשונה מנוף הרי ההימלאיה. ההמשך היה לא קל. 170 קילומטרים במרומי ההימלאיה, אל עמק סנגלה (Sangala), מהקניונים היפים והמרשימים ביותר בהודו.

זו הייתה אחת הנסיעות הקשות שעשינו. הדרך לעמק ספיטי עברה לצד פרויקט ענקי של ייצור חשמל באמצעות זרם הנהר סוטלאג'. עד שנתקלים בפרויקט בסדר גודל כזה, קשה להבין את היקפו ואת הנזק הסביבתי שהוא גורם. הרעיון להקים תחנה כזו אולי נשמע ירוק על הנייר, אבל בפועל - בנייתה ריסקה את הטבע באזור לרסיסים. שמחנו כשנגמר הסיוט של נסיעה בתוך ארבעים קילומטרים של אתר בנייה. אז נפרש לפנינו הנוף של עמק סנגלה במלוא הדרו.

זקנים על אופנועים

יום מנוחה מהאופנועים. יצאנו לטרק. ארבע שעות הליכה בהרים אפשרו לנו לגעת ברגליים בשטח המקסים הזה. העמק כמעט ריק מתיירים בעונה הזאת, וכך מצאנו את עצמנו מטיילים לבדנו בהרים. אחר הצהריים יצאנו אל קצה העמק, שם נמצא הכפר צ'יטקול, ארבעה קילומטרים מתחנת הגבול האחרונה של הודו, לפני הגבול הטיבטי. השביל המתפתל על ההר צר במיוחד, צריך לעבור מים זורמים מהשלגים המפשירים ברכסי ההרים ונדרשת מיומנות נהיגה גבוהה.

בכניסה לכפר אנחנו פוגשים קבוצה של עשרה תרמילאים ישראלים, בנים ובנות צעירים שהגיעו זה עתה לסיור באזור. גם עבורם הייתה זו חוויה לפגוש במקום כזה חבורה של "זקנים" כמונו, שהגיעו לאזור באופנועים ובג'יפים, בעוד שהם הגיעו במיניבוס. את הערב סיימנו בברביקיו של עופות טנדורי ויין ישראלי משובח.

הלילה היה קר מאוד. גם במעיך פליז ובכובע גרב התקשיתי להירדם מתחת לשמיכות. כשכבר הצלחתי, העיר אותי בארבע בבוקר הכלב של בעל המקום. בשש כבר עמדנו מחוץ לאוהל, ובשבע כבר היינו על האופנועים בנסיעה. השמים היו כחולים במיוחד, ומזג האוויר הצלול של הבוקר קידם את פנינו בדרכנו ליום ארוך של נהיגת שטח לעמק ספיטי (שם בלעז), יותר ממאתיים קילומטרים ו-12 שעות רכיבה ונהיגה בכמה מהשבילים המסוכנים ביותר בהודו.

רוב היום רכבנו בגובה של 3,500 מטרים, בדרכים צרות התלויות מעל תהומות אדירות, שרק מראה עיניים יוכל להעביר את עומקן ואת יופיין. בכניסה לעמק ספיטי התנשאו משני צדי הדרך רכסי הרים בגובה של 6,000 מטרים. לרגלינו התפתלו נהרות עצומים.

בוקר חדש. "רעננים" אחרי יום רכיבה קשה ושינה בגובה 3,500 מטרים, התחלנו את היום בביקור במנזר טאבו. המנזר הוקם לפני אלף שנה, ונחשב לאחד החשובים והעתיקים בהודו. חשמל אין. אפשר לראות את המקום רק באור יום טבעי. הגענו בדיוק באמצע תפילה קיבוצית של כל הנזירים, בשילוב כלי הנגינה המיוחדים של הבודהיזם הטיבטי. זו הייתה חוויה מיוחדת: דומה שהכלים ממלאים את התפילה באנרגיה, במיוחד כשכל זה מתרחש במנזר מעוטר בציורי קיר ובאין-סוף פסלים מעניינים.

תקועים במעבר הרים

המשכנו לנסוע בנוף המדברי הפתוח של עמק ספיטי. נוף הרכסים המושלגים היה עוצר נשימה ממש. אחרי ארוחת צהריים המשכנו בדרך חדשה שנפרצה זה לא כבר אל הכפר קאזה, השוכן בגובה של 4,200 מטרים מעל פני הים. גרות בו כמה משפחות על רכס ההר, בבדידות עצומה. עצרנו ללילה בבית הארחה מקומי. הלילה היה קר מאוד, ושוב מצאתי את עצמי הולך לישון בכובע גרב ופליז מתחת לשמיכות העבות שסיפק לנו המקום. לאור נרות (גם בקאזה אין חשמל) המשכנו לשמור על מסורת השירה בציבור שלנו עד השעות הקטנות של הלילה.

מקאזה היינו אמורים להמשיך למעבר ההרים קונזום-לה. שבוע קודם לכן נחסמה הדרך במפולת שלגים, וזה כמה ימים עובדים שם טרקטורים בניסיון לפנות את החסימה. כמה זמן זה ייקח? לא ידוע. בדרך פגשנו קבוצת אופנוענים פולנית, שחבריה היו תקועים במשך שישה ימים ליד המעבר ובסופו של דבר החליטו לשוב על עקבותיהם. בשלב זה לא יכולנו אלא לקוות שהמעבר ייפתח ביומיים הקרובים, שהרי זה כל הזמן שהיה לנו.

בבוקר הגענו למעבר, ומצאנו את עצמנו תקועים עם עוד עשרות מטיילים, בהם קבוצה של מטיילים ישראלים צעירים עם אופנועים, שהמתינו שם כבר כמה ימים. אריק, מארגן המסע, ועוד כמה מאיתנו נסעו למעבר לראות מקרוב מה קורה. אנחנו נשארנו עם הצעירים. פתחנו שולחן, והם סיפרו לנו על חוויותיהם בהודו. היה מדהים לשמוע איפה היו ומה עשו.

זה אולי הזמן להגיד מילה טובה על המטיילים הישראלים, למרות ההשמצות הרבות על הצעירים והצעירות שלנו שנוסעים למזרח אחרי הצבא. אלה שאנחנו פגשנו, לפחות, היו מקסימים ונעימים אחד-אחד. פתוחים, לבביים, נבונים ומנומסים באופן המביא כבוד למדינה שלנו. חשבתי בלא הרף על ניצן שלי, שבעוד חמש שנים ודאי תיסע גם היא עם חברים כאלו למקום כלשהו בעולם. האמת היא שדווקא נרגעתי, כשראיתי מקרוב איך הם שומרים זה על זה ומסייעים איש לרעהו. יוני מהקבוצה שלנו, שב"אזרחות" מחזיק מוסך גדול לאופנועים בירושלים, הפך מיד למבוקש מספר אחת. בתוך דקות הוא כבר עבד עם כמה צעירים על תקלות באופנועים שלהם. במעבר הקטן הזה, מומחה לאופנועים הוא המצרך היקר ביותר.

כעבור כמה שעות, התחלנו לדאוג לאריק ולחבר'ה שיצאו לבדוק את המחסום. השעה כבר הייתה ארבע, והם עדיין לא חזרו. בארבע וחצי החליט יוני לצאת עם רכב נוסף לחפש את אריק. עשר דקות אחר כך נשמע קולו של אריק בקשר, והוא הודיע שהוא בדרכו חזרה. כשירד מהג'יפ נעמדנו כולנו בחצי גורן, כמו במסדר צבאי. המעבר חסום בכמויות אדירות של קרח ושלג, סיפר, אבל הטרקטורים שעובדים בשטח זזים בעצלנות יתרה. אריק הבטיח לפועלים תמריץ, מתנת אקסטריפ, אם המעבר ייפתח עד הבוקר.

חזרנו לכפר, וחברנו אל קבוצת הישראלים כדי לראות יחד את שווייץ מכה את ספרד במונדיאל. חיבור לחשמל אולי אין בקאזה, אבל גנרטור ולוויין יש ויש. עם שחר יצאנו לעבר קונזום לה. כשהגענו, הבנו את הקושי. לאורך הדרך נערם שלג לגבהים של מטרים. מים זרמו בכל מקום והנסיעה על הדרך הקשה הייתה מלווה במעברים בבוץ, בשלג ובזרימת מים קבועה. האופנועים החליקו על השבילים המתפתלים, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על החברים הצעירים שייאלצו לעבור כאן עם ציוד הרבה פחות טוב משלנו, ועם כמויות התיקים שהם מעמיסים על האופנועים שלהם.

כאן הפך הגיל שלנו ליתרון. לנו כבר היה ניסיון מנסיעות דומות בנפאל, בקזחסטן, בבורמה, בוייטנאם ובעוד מקומות רבים שבהם טיילנו באופנועים ובג'יפים. להם היו הנעורים והראשוניות שבטיול כזה, ואולי גם המחשבה שאם אנחנו עושים את זה, גם הם חייבים.

בוץ, קרח ומסקנות

כשחצינו את המעבר, עצרנו כדי להצטלם ליד מקדש קטן שסימן את המעבר בשלט: קונזום לה, 4,550 מטרים. ההרגשה הייתה נהדרת, אבל לא ידענו מה עוד מחכה לנו בהמשך. לפנינו עוד שמונה שעות של נסיעת שטח עד למעבר הבא, רוטאנג. 150 הקילומטרים הללו עמדו להיות מהקשים שרכבתי בחיי. אתה רוכב במשך שעות בתוך כמויות אדירות של בוץ ומים, הפורצים מכל פינה בהרים. הדרכים היו מלאות מים, ושלוליות של קרח ובריכות מים כיסו את הדרך. בדרך עוד הספקנו להתמודד עם דרדרת שנפלה דקות ספורות בטרם הגענו וחסמה את הדרך, ולהינצל משלג שנפל על ג'יפ שעבר בדרך חצי שעה לפנינו, וחסם את הכביש.

אל מעבר רוטאנג הגענו עייפים וסחוטים. רוטאנג הוא מקום חביב על נופשים הודים שרוצים לראות שלג בחורף. המחזה הזכיר לנו את הדרך לאתר החרמון ביום חורפי: המוני נופשים ואלפי מכוניות חוסמות. אין מלים לתאר עד כמה גרועה הדרך היורדת ממעבר רוטאנג. הוסיפו לזה את כמויות הנופשים ההודים והמכוניות שלהם בירידה, ותבינו איזה סיוט לרוכב אופנוע הם 35 הקילומטרים שנשארו לנו עד העיירה מנאלי.

העיירה החביבה הזאת, שמשמשת מרכז לתרמילאים מכל העולם, הייתה סופו של מסע השטח שלנו. זמן לחשבון נפש ולמסקנות:

מסקנה מספר אחת - רויאל אנפילד מזכיר לי קלצ'ניקוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי על אנפילד, אבל המסקנה היא שהאופנוע העתיק הזה נוסע בכל מקום ובכל מזג אוויר ולא מתקלקל. הוא אולי לא האופנוע הטוב בעולם, אבל הוא לבטח מהחזקים ומהפשוטים לתפעול בתנאי שטח קשים.

מסקנה מספר שתיים - המסלול היה מהמרתקים ומהמיוחדים שעברתי. עמקי קינור, סנגלה, ספיטי וקולו הם מהנופים היפים בעולם.

מסקנה מספר שלוש - הודו הייתה ונשארה המקום המיוחד והקסום ביותר שביקרתי בו עד כה. שלוש פעמים הייתי שם, ואני כבר רוצה לחזור. יש שם כל-כך הרבה מה לראות, והעוצמה שלה כל-כך גדולה, שקשה שלא להתאהב בה. להתראות במסע הבא.

למדריך החופשות של מיסטר G ואופרן