זהות? שורשים? תשכחו מזה

מחקר חדש על שינוי שמות נשים לאחר הנישואים חושף את משאת הנפש הישראלית: שם נייטרלי ונטול הקשר עדתי, כזה שלא יפריע לקידום בעבודה או לעתיד של הילדים. במילים אחרות: פלג אין, זוכוביצקי לא משהו, ובן-לולו מחוץ לתחום

04/06/2011, 09:38

זה אמור היה להיות מחקר פמיניסטי, חדור בלהט מהפכני, שיחשוף את שליחותן של הנשים האמיצות שהחליטו ללכת נגד הזרם. אלה שבצומת הביורוקרטי שלאחר יום החתונה הפנו עורף לפקידי משרד הפנים שביקשו לדחוס אותן למשבצת הנוהג המקובל - פרידה משם המשפחה הקודם לטובת אימוץ שם משפחתו של האיש שנישאו לו - ובמקום זאת העדיפו לצרף את שמו לשמן או, אם הן באמת נועזות, פשוט לדבוק בשם הנעורים שלהן. זו הייתה התוכנית של ד"ר מיכל רום, פמיניסטית נועזת שכזו בעצמה, כשהחלה לעבוד על הדוקטורט שלה במסגרת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן. אלא שהמציאות סירבה להתיישר.

"הייתי מאוד נאיבית", מחייכת רום. "הנחתי שהחוויה שלי מאוד מייצגת. אני פוגשת נשים רבות כמוני, וחשבתי שכל אישה שמתנגדת לנוהג שעם הנישואים יש לאמץ את שם הבעל עושה את זה מלהט פמיניסטי. חשבתי שאשמע מונולוגים מרגשים על שוויון ועל זוגיות הדדית. הייתי בטוחה שעל זה יהיה המחקר. אבל כבר בפיילוט שעשיתי, על תשע נשים שבחרו בשם משפחה שונה מזה של בני הזוג שלהן, הן טענו כולן שזה לא קשור לפמיניזם. הן עשו זאת למרות ההקשר הפמיניסטי".

כמה עצוב היה לה לגלות שארבעים שנה אחרי הפנתרים השחורים, המרכיב המרכזי שממשיך לבעבע בתחתית הסיר, ולעתים גם להקדיח אותו מבלי שאיש יודה בזה בפה מלא, הוא התבלין העדתי-מעמדי שכבר התרגלנו לשנן לעצמנו שהוא לא כזה סיפור. בין השורות ומאחוריהן חוזר וחושף המחקר של רום את החיפוש הישראלי האובססיבי אחרי שם פותח דלתות, תווית המותג שמתיימרת לספר על האדם מנין בא, ולכן גם לאן הוא יכול להרשות לעצמו ללכת. ועוד יותר עמוק מתחת לפני השטח הולכת ומתבררת ההיררכיה המושתקת שלפיה שם ישראלי ועברי (שוהם) עדיף על שם אשכנזי גלותי (זלטופולסקי), שעדיף בתורו על שם מזרחי (בן-לולו). אלא שעל זה מאוד לא מנומס לדבר. כבר עדיף לפטפט על פמיניזם.

"אחת הנשים שראיינתי למחקר סיפרה על חבר מזרחי שהיה לה, שהם כבר תכננו להתחתן", משחזרת רום. "היא ניהלה עם החבר הזה מלחמת עולם על כך שהיא לא רוצה לקחת את השם שלו, בלי לקשר את העניין למזרחיות. בסופו של דבר הם נפרדו. אחרי כמה שנים אותה אישה פגשה בחור אחר ונישאה לו. הפעם היא לקחה את שמו בלי שום בעיה.

"הדילמה שלה, כמו של נשים אחרות, תמיד הוצגה כעניין של טעם אישי, אסתטיקה של שם. היא רצתה שם יפה. הניסיון לרדת אל השכבה שמתחת, להבין מה יושב מתחת לכותרת 'שם יפה', לא תמיד צלח. רק למי שנישאה למזרחי ונעמדה מול האופציה להתחבר לשם מזרחי יש יותר סיכוי שתדע לשים את האצבע על כך שיש מחירים בסימון האתני, ותודה שזו לא רק שאלה אסתטית".

אבל לפני שמספידים את הפמיניזם הישראלי, שאפילו במגרש הביתי שלו נסוג מפני הנושאים הבוערים יותר, מבקשת המנחה של רום בדוקטורט, ד"ר אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, לתקן את התמונה. בנימין, שכתבה עם רום את הספר "שמות נישואין: פמיניזם, משפחה וזהות בישראל", שפורסם בארצות הברית בהוצאת Palgrave Macmillan בדיוק לפני שבועיים, חוזרת ומדגישה שלא מדובר בבחירה בינארית בין הפמיניסטי לשוביניסטי. הבחירה לשמור את שם המשפחה מבית, כמו הבחירה לשנות אותו, יכולות להיחשב לפמיניסטיות. כי אמנם הפמיניזם מתיימר לפעול למען שינוי מדיניות בספרה הציבורית, אבל הוא לא מסתכם בזה. נשים שעושות מאמץ לשפר את נקודת המוצא הפרטית שלהן ושל הילדים שלהן, ולכן בוחרות שלא לשאת חטוטרת בדמות שם משפחה מזוהה אתנית כמו בוזגלו, עושות בדרכן מעשה פמיניסטי.

"הנוהג שבו אישה לוקחת לה את שם המשפחה של בעלה הוא בעייתי מפני שהוא מכתיב אפשרות אחת בלבד", מבהירה בנימין. "בגלל שאת אישה, את חייבת לנתק את עצמך מהמשאבים המשפחתיים שצברת ולהתמקם במשפחת הגבר. אבל אנחנו רואות שנשים מתייחסות להתלבטות שלהן מתוך דאגה לילדים שלהן. איזה שם יהיה נכון לילד? קל, יפה? מה יאפשר לילד הכי הרבה? הנשים שמתלבטות הכי הרבה הן אלה שרוצות למצוא לעצמן ולילדים שלהן שמות שיחזקו אותם. ולפעמים, כדי לעשות את זה, הן מוותרות על שמן. כי אם שם הנעורים שלך הוא ארוך ומסורבל, נגיד שוורצנגר, הילד יסבול ממנו".

רום: "גם אלה שמתנגדים לשם משפחה כפול לילדים עושים זאת מאותה סיבה - מהדאגה לילדים".

בנימין: "אימהות חוששות שאם הן יפילו על הילדים שם מסובך או כפול הן יפגעו בבריאות הנפשית שלהם. וכאן עולה על-פני השטח המתח בין האפשרות להיות אימהות מסורות ואחראיות, ובין האפשרות להיות אימהות פוליטיות ופמיניסטיות. כי התחושה של נשים היא שאם הן יבחרו בפרקטיקה שנתפסת כפמיניסטית, הן יפגעו בילד שלהן. אבל חשוב לי לציין שהרצון לשמור משאבים ולהעביר אותם לילדים אינו סותר את הפמיניזם. הוא פמיניזם בעצמו".

לא רק עניין של הרבנות

המבנה הכפול המורכב משם פרטי ומשם משפחה נראה כאילו היה כאן מאז ומעולם. אבל רום מסבירה כבר בתחילת המחקר שלה שלמעשה מדובר במנהג חדש יחסית, שצמח לקראת סוף ימי הביניים, עם התפוררותה של השיטה הפיאודלית, והלך והתבסס עד המאה ה-17. במקביל הלך והשתרש הנוהג הפטרונימי, שלפיו אישה מאמצת עם נישואיה את שם משפחת בעלה. זה לא היה חוק כתוב אלא מנהג בלבד, שהתחיל במעמדות הגבוהים וזלג מטה, מתוך תקווה של נשים לשדרג את מעמדן.

גם בישראל הוטמע המנהג, והפך לחוק ב-1956. החלפת שם המשפחה של אישה עם נישואיה נחשבה לדרך המלך. מי שהתעקשה יכלה לבחור אחרת. ב-1996, אחרי שורה של בג"צים, הוכנס תיקון לסעיף 6 בחוק השמות, שהפך את כל העיסוק בעניין להרבה יותר ניטרלי. אישה, כמו גבר, יכולה לשמור את שם נעוריה, להחליפו, למקף אותו עם שם בן הזוג וכן הלאה. התיקון הזה נחשב על-ידי חוקרות פמיניסטיות ומשפטנים למופת של חקיקה שוויונית שיש להתגאות בה, אלא שבינו ובין המציאות לא תמיד יש קשר.

"הרבנות מעבירה את רישום הנישואים למשרד הפנים", מסבירה רום. "לפי החוק, ברבנות צריכים לשאול את האישה מה היא רוצה לעשות. אבל זה משתנה ממקום למקום. בגדול, ניתן לומר שלרבנות יש אג'נדה איך צריכה אישה להתנהג. זה אולי מסביר מדוע כמעט בכל שנה מקדיש לכך נציב קבילות הציבור סעיף בדוח שלו, שמתאר נשים שגילו ששינו להן את השם בלי ידיעתן, כשהן הגיעו לביקורות גבולות או כשרצו לחדש רישיון".

אבל זו לא רק הרבנות. אף על פי שאף אחד כבר לא מכריח נשים לאמץ את הנוהג הפטרונימי, הוא הפך לבון טון. סקר של האיחוד האירופי מ-1995 מצביע על כך שיותר מ-%85 מהנשים התיישרו לפיו. בארצות הברית זה עומד על 70%-90%, תלוי איך מתבצע הסקר. מנתונים שבנימין ורום גייסו ממשרד הפנים לצורך כתיבת הספר, עולה שבישראל 83% מהנשים היהודיות הנשואות אימצו את שם הבעל; 17% הנותרים כוללים 16% נשים שצירפו לשם המשפחה שלהן שם נוסף, ועוד אחוז בודד שהתעקש להישאר עם שם הנעורים בלבד. המעטות שלא צועדות בתלם השמות המקובל נתפסות לפי מחקרים שונים בעולם כנשים צעירות, לא משפחתיות, ויש גם מי שיטענו כלא מאוד אטרקטיביות או אפילו ביצ'יות.

רום, 39, הנשואה לעיתונאי עידן גרינבאום, הוטרדה מעניין שם המשפחה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "היה לי ברור שלא אחליף את השם, וכשזה עלה עם בן הזוג שלי דנו על זה הרבה, ונלחמתי למען לקיחת שם חדש לשנינו: גור, שזה גרינבאום ורום יחד. הוא הסכים, וזה כבר היה סגור. התחתנו בקפריסין, וכשחזרנו הלכנו למשרד הפנים, מילאתי את הטפסים, והסתכלתי על 'מיכל גור' ולא הבנתי מי זו. אז החלטתי לוותר על זה וחשבתי שלכשיהיו לנו ילדים אז נעשה את השינוי.

"כשהגיעו הילדים היה לי ברור שלא אהפוך למיכל גור, וגם לא מיכל לגרינבאום. אפילו שמה זה ה'רום' הזה? זו המצאה. ההורים שלי הם שני רומנים - שמילוביץ' ופרנקוביץ', שבחרו להם שם עברי חדש. אני לא מרגישה שאני נושאת על עצמי מורשת עתיקה. הרי גם הם לקחו שם כדי לשדרג את המיקום החברתי שלהם. אבל לא הסתדר לי שהדבר הראשון שזוג עושה בחייו המשותפים הוא כל-כך לא סימטרי ולא שוויוני".

בנימין, 51, חופרת בסלט הקינואה שלה עם חיוך. בנימין הוא שם המשפחה של בן הזוג. את שם נעוריה, ברגר, היא זנחה מזמן. היא נזכרת בשיחה שהתנהלה לפני שנים רבות בין דוקטורנטיות פמיניסטיות שהתגלגלו לסמינר באדינבורו, סקוטלנד. היא ישבה לצדן ושמעה אותן משמיצות קולגה שהתחתנה ואימצה את שם בעלה. בנימין לא הצליחה להתאפק, והתערבה בשיחה שלהן. "אמרתי להן: למה יותר נכון לאישה להיצמד לשם של גבר שלא בחרה (כלומר שם האב, ו' ק') מאשר לשם של גבר שכן בחרה? הן לא חשבו שיש פמיניזם בבריחה מגבר שגדלת איתו".

והיא מנדבת הסבר: "אני בת לאימא שננטשה כשהייתי בת 5 על-ידי מי שהיה בעלה, שהשאיר אותה עם שלושה ילדים, בלי מקצוע, ובלי אפשרות לפרנס את עצמה. הוא היה אדם אלים, שהשאיר אחריו טווח של צלקות. כשהתבגרתי, מאוד לא רציתי להישאר ברגר. למרות סיפורי השואה, ולמרות המאמצים של אימא שלי לאזכר מרכיבים חיוביים במורשת של המשפחה שלו. הפעם הראשונה שבה הייתה לי משפחה היא כשמצאתי לעצמי בן זוג שהביא איתו נכונות להתייחס לעתיד שלי ולקריירה שלי. מהבחינה הזו, להפוך ל'בנימין' היה לי מקור שמחה מאוד גדול".

- ואיך את מיישבת את זה עם מה שנחשב לפמיניסטי?

"להיות פמיניסטית בהקשר של שמות זה לקחת לך את הזכות לתת לעצמך שם. כמו הילרי רודהאם- קלינטון, שנלחמה על ה'רודהאם' שלה במשך שנים; וכמו בל הוקס, פמיניסטית שחורה שבחרה לעצמה שם, על-שם סבתה שנמכרה לעבדות. פמיניזם הוא הזכות לתת לעצמך שם".

המטרה: שם של טייס

הדוקטורט של רום צלל לעומק שיקוליהן של 33 נשים ישראליות חילוניות ונשואות, שנושא שם המשפחה מאוד העסיק אותן. הבחירות שלהן מייצגות את מגוון האפשרויות הקיימות. מהשמרנית ועד המתקדמת. רובן אשכנזיות, שש מתוכן נשואות לגברים ממוצא מזרחי, וכמעט כולן היו רוצות את מה שהן מכנות "שם ישראלי שורשי", שבמחשבה שנייה הוא בעצם הכי לא שורשי שיש.

- יוצא שהציונות וחדוות העברות שיבשו למעשה את הזיקה של אדם למשפחתו ולשמה.

בנימין: "יש שתי מגמות בחברה הישראלית. האחת מאדירה את היהודי החדש, תוצר הפרויקט הציוני; הצבר עם השם שמנתק אותו מכל מה שהיה בעבר - להב, מטר, עומר, ארבל; שם קצר, מילה עברית, עם השתמעות תנ"כית, שם זכרי מאוד. ויש מגמה אחרת, שהולכת ומתחזקת, של ישראלים שרוצים להתנתק מהניתוק ולחזור למורשת המשפחתית. לא מזמן הייתי במופע של קובי אוז, מורין נהדר ושאנן סטריט, ששרו את המוזיקה של הסבים שלהם. אנשים שיש להם כוח להתחבר למורשת של הסבים ושל הסבתות שלהם, יש להם גם כוח לשאת שמות שהם פחות גבריים ואסרטיביים".

- אז יהיה נכון לומר שמי שמוטרד משמו הגלותי או המזרחי אלה אנשים עם עמוד שדרה זהותי פחות מוצק?

"כשאת מסתובבת עם שם גרוזיני עם חמש הברות, יש לזה מחיר. אם את בחורה צעירה שעוברת מהפריפריה למרכז וכל מה שאת רוצה אלה הזדמנויות תעסוקתיות שהפריפריה לא פתחה בפנייך, את לא יכולה להרשות לעצמך לשלוח קורות חיים ולאבד את הסיכוי שיבחנו אותך ברצינות, בגלל שם עם שש הברות שמצטלצלות מוזר. אני מכירה בחור שהמשפחה שלו היגרה מאתיופיה ויש לו שם עברי, ותואר שני ושירות צבאי מכובד".

- זאת אומרת שהוא נראה מעולה, על הדף.

"נכון. אבל אז, כשהוא מגיע לראיונות, לא מאמינים לו שהוא זה הוא ומנפנפים אותו".

רום: "זה כמו הדיון על מריטת שיער בפמיניזם. אם את פמיניסטית סקנדינבית בהירת שיער ולא מסתובבת עם ערימות פרווה, זו לא חוכמה לשאת נאומים נגד מריטת שיער. בואי נראה אותך מיישמת את האידיאולוגיה הזו במזרח התיכון. אותו דבר עם שם המשפחה. צריך להיזהר מלעשות חיבור בין התנהלות עם השם ובין עמוד שדרה, כי זה תלוי בתנאים שאיתם הבן אדם מתמודד".

בנימין: "זה גם תלוי עד כמה השם מסומן. יש מחקר של פרופ' חיים פרשטמן ופרופ' אורי גניזי, שביקשו לבדוק את השיקולים החברתיים בקבלת החלטות כלכליות. הם הציעו לתלמידים להיכנס לעסקות משתלמות עם אנשים שלא הכירו, עם שמות מובחנים - אשכנזיים, ישראליים ומזרחיים - ומצאו שהנכונות לתת אמון באדם בעל שם מזרחי מובהק היא באופן ברור פחות גבוהה מהנכונות לתת אמון באדם עם שם אשכנזי או ישראלי".

ולמרות זאת, רוב המרואיינות במחקר של רום שביקשו להתנער משם גלותי או מזרחי התעקשו שהסיבה לכך היא שהשם לא יפה. כך גם בקרב הזוגות שהחליטו לבחור למשפחתם הצעירה שם עברי חדש לגמרי, במקום השמות שירשו. "בחסות הפמיניזם התאפשר להם לנקות את שם המשפחה מהאתניות, וגם לזכות בנקודות זכות לגבר על בסיס נאורות", מפרשת רום.

- כי קל יותר להצדיק שינוי שם על רקע פמיניסטי?

"נוח לדבר בהנמקה אסתטית. שם ארוך מדי. מסורבל. מעט מאוד מסוגלות לומר שזה שם שיש לו מחירים בגלל גזענות. אני ציפיתי שהגברים, שגדלו עם השמות המזרחיים ויודעים מה המחיר, יודו בזה. אבל גם הם מעדיפים להשתיק את הממד העדתי. אפליה? זה היה במעברה. היום כבר אין אפליה".

זה אולי מסביר מדוע כולם שואפים להסתובב בעולם עם תווית רבועת לסת מז'אנר העידו נחושתן או אביהו בן-נון, או כמו שרום קוראת לזה בישירות: "עם שם של טייס". כן, דווקא טייס. "כי הטייס הוא זה שמייצג את האידיאל שמולו אנחנו מודדות ומעריכות כל שם. איפה תורג'מן ואיפה רום? מי קרוב לסטנדרט? מי רחוק ממנו? הביטוי 'שם של טייס' מבטא את החיבור בין הצירים השונים. כי זה צריך להיות שם של גבר. טייס ולא סתם חייל. קיבוצניק. ישראלי. הצבר שלא נושא איתו מטען אתני מכביד".

הכול מוכפף להקמת המשפחה

הדיון המפותל הזה שנשים מקיימות בנוגע לשם המשפחה נחסך לחלוטין מבני הזוג שלהן. הגברים גדלים לתוך עולם שכלליו ידועים מראש. שם המשפחה שאיתו הם נולדו הוא שם המשפחה שאיתו ימותו.

"זה מתחיל בילדות", מהרהרת רום. "בכיתות ג'-ד', כשמתחילה התעניינות בין המינים, הדבר הראשון שבנות עושות בהפסקה זה לצייר לב ולבדוק איך השם הפרטי שלהן נראה לצד שם המשפחה של מושא ההתאהבות שלהן. כבר מהשלב הזה ברור לילדות שהן מחליפות את השם. הן גדלות לתוך הציפייה שהשם יוחלף, כי זה הסימן לכך שהן נישאו והקימו משפחה".

בנימין: "כשנשים מעלות את סוגיית השם בפני גברים, רוב הגברים לא מעלים על דעתם את האפשרות שהם יתרחקו מהשם של אבא שלהם ושלילד שלהם יהיה שם אחר. הם מזדעזעים מעצם העלאת הנושא. לעתים אפשר לראות ממש תגובות אלימות לדיון הזה - אם לא מהגבר עצמו, אז מאבא שלו. תחשבי על זה שגברים במסגרות חינוכיות ובצבא הופכים להיות שם המשפחה שלהם, ומאבדים את השם הפרטי כסמן".

- למה זה קורה?

"זה עניין של כוח. אורי הרבה יותר רך מאלחדד או מטוויטו. יש עוצמה בשם המשפחה. זו הסיבה לכך שיש נטייה להתייחס לגברים בשם המשפחה, בשעה שלנשים, גם בהקשר מקצועי, יפנו לא פעם בשם הפרטי. לא מזמן הייתי בכנס ספיר, ושם התנהל דיון בהשתתפותה של עו"ד דידי לחמן-מסר. המנחה של הדיון הזמין לבמה את העורך דין הזה והזה, הדוקטור הזה והזה, ועוד עורך דין עם שני שמות, ובסוף אמר: 'ודידי תסכם'.

"כי שם משפחה הוא סמן של עוצמה חברתית, וכשאתה מפרגן לחבר את העוצמה שלו, אתה שומט את הסמן החברתי של הרוך שבו אימא שלו קראה לו. לנשים, לעומת זאת, צריך לפרגן לנשיות. לכן 'דידי תסכם'".

רום: "זה גם עניין של כבוד. לעבור ליחסים שמתנהלים על בסיס שמות פרטיים, זה ביטוי לפמיליאריות ולא לכבוד".

האנשים שתומכים בנוהג הפטרונימי עושים זאת לרוב בשם ערכים משפחתיים. למה אותם ערכים משפחתיים לא חלים על הקשר של אישה עם הוריה ועם המשפחה שגידלה אותה?

בנימין: "יש נשים שחשובה להן זהותן כבת, אבל רוב הנשים בחברה הישראלית עסוקות בהעמדת משפחה טובה, משפחה ראויה, ובדרך לשם צריך את השם הראוי. ואם בשבילו הן צריכות להתנתק מהשם הקודם, זה בסדר. הכול מוכפף להקמת המשפחה הראויה".

- למה לדעתכן שם המשפחה הכפול מושך כל-כך הרבה אש? אפילו המרואיינות במחקר שיש להן שם משפחה ממוקף טוענות שזה "פלצני".

רום: "כל דבר שמאיים על הסדר הקיים נתקל בהגחכה".

בנימין: "ההגחכה היא אמצעי של מגיני הסטטוס קוו, להגן עליו מפני שינוי".

רום: "ברגע שאישה נושאת שני שמות משפחה, לא ברור למי היא מחויבת. את מוזס או שלום? ריבלין או רמון? למי את שייכת? מי יותר חשוב לך? את קודם אימא או קודם אישה עצמאית? את מפרקת המון דברים שמתקיימים בבסיס הכי מקודש של חברה משפחתית".

בנימין: "המחקר מראה שהשם שאת נותנת לעצמך הוא מבחן לזהות שלך כאישה, כרעיה, כאם, כבת וכישראלית. יש אישה במחקר שמדברת על השם האחד והיחיד למשפחה כביטוי למשפחה האידיאלית שמקיימת את הכלל 'כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם'. את כל האתוס הצבאי היא מעבירה כמטפורה למה שהיא מקווה לו בחיים המשפחתיים".

- אבל שם משפחה כפול הוא דווקא מותג שמצהיר כי בעלת השם קיימה את חובתה הבורגנית והתחתנה. מבחינה זו, הוא הכי שמרני.

רום: "נכון, זה קיים, אבל נראה שיותר חשוב מזה לסמן שאת חלק ממשפחה תפקודית אחת".

מה שמרתיע אצל נשים הופך לכמעט מסוכן אצל גברים. רום ובנימין מגייסות להסבר את דמותו של העיתונאי הכושל בגילומו של דב נבון, מהעונות הראשונות של "ארץ נהדרת": אודי בן-דוד-פדרבוש. "הדמות הזו חושפת את מה שהסדר החברתי ממש מפחד ממנו", פותחת בנימין. "החשש שאם יהיו יותר גברים עם שמות כפולים, אז באמת תכורסם הלגיטימציה של גברים להחשיב את שם המשפחה שלהם למובן מאליו. כאשר גבר לוקח שם כפול, זה שיא הצחוקים. כי גבר כזה הוא נחנח וסיסי, ולא באמת מקצועי".

רום: "בדיוק האנטיתזה לטייס. תחשבי על הדמות הזו מארץ נהדרת. הוא הרי היה חרא של כתב. סמל לחוסר תפקוד. וחלק מההגחכה שלו נעשה בעזרת השם. הוא הדבר הכי רחוק מה'אודי סגל'".

בנימין: "יש פה אמירה שלפיה אם גבר יאמץ פרקטיקות של נשים, הוא יאבד את הסיכוי להיות איש מקצוע רציני ורציונלי".

- אז אולי העובדה שנשים ערב נישואיהן יכולות לבחור שם היא בעצם פריבילגיה שנמנעת מגברים; בדומה לכך שההתלבטות הידועה בין קריירה למשפחה היא פריבילגיה נשית, מכיוון שעבור רוב הגברים ברור שעול הפרנסה בא קודם.

רום: "אני לא רואה פה פריבילגיה. זה נכון שגם גברים הם קורבנות של פטריארכיה, אבל עדיין הקורבן שלהם הוא הרבה פחות משמעותי, כי הם תמיד בצד הנכון של ההיררכיה".

בנימין: "עבור 60% מהגברים, שהם המיינסטרים, לא לגדל ילדים זה לא נחשב למחיר. הם עסוקים בלאשר את הגבריות דרך מימוש מעמדם כמפרנסים. זו הציפייה הנורמטיבית מהם. את זה הם עושים היטב. בקצות הסקלה יש עוד 25% מהגברים שהם אפילו עוד יותר מסורתיים, ועוד 15%, בקצה השני, שלוקחים על עצמם הפסדים כלכליים כדי להיות יותר מעורבים בבית ועם הילדים. אלה יהיו גם הגברים שחשוב להם להתלבט בנוגע לשם המשפחה - אם לקחת שם כפול או אם לתת אותו לילדים. לגבי חלק הארי של הגבריות הישראלית הדיבור הזה הוא שפה זרה".

- למה לא להיפגש באמצע?

רום ובנימין לא רוצות רק להצביע על הפלונטר החברתי של נשים, אלא גם להציע פתרונות אפשריים. רום מגלמת בעצמה את אחד הפתרונות: שמירת שם הנעורים, ומתן שם משפחה כפול לילדים.

- אבל בשמירה על שם הנעורים נשים בעצם שומרות את שם המשפחה של אבא שלהן, ואת הכניעה של אימא שלהן לנוהג הפטרונימי.

רום: "לשינוי לוקח זמן רב. העובדה שהילדים שלי מצוידים בשני שמות משפחה תורמת לזעזוע של המקובל בחברה".

- אילו עוד פתרונות יש?

בנימין: "ישנו הפתרון הביליניאלי, שדוחה את העיקרון הרומנטי שלפיו למשפחה צריך להיות שם אחד. לפי הפתרון שמציעה הפמיניסטית האמריקאית שרון לבל, כל אדם בוחר לעצמו שם מקור, שאליו הוא מתחבר מסיבותיו. זה יכול להיות מתוקף נסיבות ביוגרפיות, מטען רגשי, או גם שם של בן או של בת הזוג. כשנולדים הילדים, הבנים לוקחים את שם המקור של האימא והופכים אותו לשם אמצעי, ושם המקור של האבא הופך לשם משפחה. הבנות לוקחות את שם המקור של האבא כשם אמצעי, ואת שם המקור של האימא כשם משפחה".

- נשמע מסורבל.

בנימין: "הורים נוטים לדאוג מכך שהם מעמיסים על הילד, אבל לחיות בסיטואציה לא נורמטיבית זה גם מצייד לחיים. פותח אפשרויות. זה כמו שפעם טענו שהתפתחות השפה של ילד דו-לשוני מתעכבת, אבל היום יודעים שילד דו-לשוני מרוויח. אם רוצים למנוע מילדים סבל, שיתעסקו בעוני".

- אז מה כל-כך מוצלח בפתרון הזה?

בנימין: "הוא משחרר אותנו מהאחידות, מהציפייה לקבל על עצמנו מוסכמות, וגם יש בו פוטנציאל להתרחקות משם אחד. בחיים העכשוויים, עם כל-כך הרבה זהויות, אולי הגיוני שיהיו לנו יותר משם אחד".

- כמו הניקים שאנחנו מחזיקים באינטרנט.

רום: "הציפייה שיהיה לך שם קבוע בכל מקום, ותהיי אחידה וקוהרנטית, ותהיה לך זהות מגובשת - זה תואם את החוויה הגברית הישנה. היום גם השמות של הגברים הופכים ליותר נזילים. כי שם נזיל הרבה יותר הולם את מציאות החיים שלנו".

בנימין: "נכון. במקום העבודה שלי אני מוכרת בשם הנעורים שלי כי אני אותה אישה צעירה שהגיעה לשם. אני משתמשת ברשתות החברתיות שהיו להורים שלי, ובאלה שאני יצרתי בעצמי בתקופת ההתבגרות שלי ובצבא. בשכונה שלי אני רוצה להיות מסומנת כאימא של תום בנימין. שהגננת תדע שהצ'ק שנתתי לה הוא שלי. בוועד הבית יודעים שאני האישה במשפחת בנימין. וכשאני נוסעת לחו"ל אני רוצה שם שקל להבין. אורלי? מה זה? למה יש לך שם של שדה תעופה?".


מגזין G - עדכונים בטוויטרהכתבה המלאה במגזין G - לקבלת הגיליון החדש הקלקגלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
טוקבקים
נושא
"גלובס" מעודד שיח ראוי ומכבד. אנא הימנעו מתגובות מסיתות, משמיצות, גסות ו/או פוגעניות
טוען תגובות...טוען
טען תגובות נוספות
 

פוסטים נוספים