איכס פקטור: הקשר בין גועל למוסר אנושי

"אני רוצה לראות מישהו אחר עולה עם 12 ילדים לאוטו עם ריחות קשים של התבלינים שלהם. זה ריח שקשה לי לנשום אותו ואני אפילו הקאתי כמה פעמים בגלל זה... אני התנצלתי בפני אנשי העדה אבל אני לא מביע חרטה בפני הילדים; יש להם תבלין שהוא בעייתי... אין לי שום דבר נגדם, ואפילו הייתה לי חברה אתיופית... הם אנשים שמפגרים קצת אחרינו, וביקשתי מהמועצה ומההורים שידאגו שהילדים יתנהגו בצורה נאותה" (נהג הסעות שנתפס בהתבטאות גזענית כלפי ילדים ממוצא אתיופי)

"אני לא מוכר לאתיופים... יש להם ריח כמו של פצצת אטום... כשאתה מביא לפה אתיופים ערך הבית יורד וגם ההשקעה שלו. זה סיפור איתם" (תושבי שכונה בקריית מלאכי מסבירים מדוע הם מתנגדים לשכנים ממוצא אתיופי)

"צריך לירוק על ילדה שמתנהגת לא כדין תורה. אני אדם בריא" (חרדי תושב בית שמש מצדיק את היריקה על הילדה נעמה מרגוליס)

קולות כאלה, שנראה כי תכיפותם גברה בישראל לאחרונה, בוודאי מעוררים חלחלה בכל אדם מיושב בדעתו. קל לפטור אותם כשנאה גרידא, אבל ניתוח מעמיק שלהם יראה שבבסיס המשותף לכולם עומדת תגובה אנושית בסיסית: תחושת גועל.

להבדיל מאחיותיה החורגות - הפוביה, הטינה, התרעומת, השנאה - לתחושת הגועל יש ביטוי פיזי של ממש, ובשילוב של בורות וחינוך לקוי יכולים להיתרגם לרעיונות הנוראיים ביותר. לא בכדי השתמש גבלס בעכברושים כדי לתאר את יהודי אירופה, ממש כשם שהדבקת הכינוי "מקקים" לבני שבט הטוטסי ברואנדה הקל את עבודת הטבח לבני ההוטו היריבים.

כך, אדם היורק על ילדה בת 8 עושה זאת כדי להגן על "בריאותו", נהג הסעות קורא לילדים "מסריחים" משום שריחות התבלינים שלהם "גורמים לו להקיא", ובעלי דירות לא רוצים לגור לצד יוצאי אתיופיה כי "יש להם ריח של פצצת אטום".

מנגד, זו בדיוק אותה תחושה שמתעוררת בקיבתנו כשאנחנו שומעים על הדברים האלה, וזהו גם אחד הביטויים החזקים ביותר של מוסר אנושי, משום שהוא מאפשר לנו לבטא את הסלידה שלנו ממשהו בלי להפוך אותה לשנאה. כך, העמדה שביטאה ארצות הברית בסוף השבוע האחרון באו"ם, שלפיה היא חשה גועל נפש נוכח ההתנהלות של רוסיה וסין מול הטבח של נשיא סוריה בבני עמו, נרשמה כעליית מדרגה שלילית בשיח הדיפלומטי בין המעצמות. גועל, כך נראה, הוא כמעט המוצא האחרון בשיח הזה.

עושה רושם שיש לנו יחסי אהבה-שנאה עם הגועל. עד כמה שהוא מעורר באדם תחושה פיזית שלילית (כל אחד ברמה אחרת), הרגש הזה גם מסייע לו למקם את עצמו על סקאלה תרבותית, מוסרית, חברתית, לפעמים גם פוליטית, ועושה זאת טוב יותר מהשנאה. משום שגועל מהווה מעין קו אדום. גבול מסוים שלא חוצים.

כמה מהאמנים הגדולים השתמשו ברגש הזה כדי לחדד את המסרים שלהם. הסאטיריקן ג'ונתן סוויפט, למשל, פרסם במאה ה-17 מאמר שמתאר את הערך התזונתי של ילדי אירלנד, והציע לאכול אותם כפתרון לבעיית הרעב במדינה; סופר המדע הבדיוני ניל גיימן עשה דבר דומה, בסיפור קצר שבו כל החיות בעולם נכחדו והאנושות עוברת לאכילת תינוקות; ליאונרדו דה-וינצ'י חקר את הכיעור האנושי ברישומי הגרוטסקות שלו; ולואי בונואל מתח את גבולות הסוריאליזם בסרט "כלב אנדלוסי", עם דימויים כמו חיתוך כדור-עין ונחיל נמלים הבוקע מתוך יד אנושית. על הצד השני של הסקאלה ניצבות קומדיות הנעורים האמריקאיות, שנדמה כי אף אחת מהן אינה שלמה בלי איזו יציאה גופנית או נוזלים שפורצים מאחד הגיבורים לפחות פעם אחת, וכן סרטי האימה רוויי הדם.

היכן עובר הקו הדק בין סלידה בריאה לפסיכוזה מסוכנת? איך היו נראים החיים שלנו ללא תחושת גועל? כיצד היינו מתפתחים מבחינה אבולוציונית ללא הרגשת רתיעה ממחלות, ממזיקים, מלכלוך? ולמה חוקרים רבים מכנים אותו "הרגש הבסיסי", שאליו משווים רגשות אחרים? מחקרים שפורסמו לאחרונה בנושא מנסים לענות על השאלה. המסקנות - לא לבעלי קיבה חלשה.

היסטוריה מדארווין ועד דאגלס

נתחיל בשאלה הבסיסית: למה דווקא מערכת העיכול? מדוע הגועל מעורר בנו תחושות דווקא שם? לאבי תורת האבולוציה יש הסבר. בספרו "הבעת רגשות בקרב בני אדם ובעלי חיים" כתב צ'רלס דארווין כי "המונח גועל, במובן הבסיסי ביותר שלו, מתייחס למשהו שפוגע בחוש הטעם".

הדבר הזה נובע, על-פי דארווין, "מההקשר החזק שקיים במוחנו בין מראה של מזון, אפילו מזון שאנו רואים במקרה, ובין המחשבה על אכילתו". ייתכן שזו הסיבה לכך שהבעת הפנים המקושרת לגועל, המשותפת לתרבויות רבות בעולם, היא חריצת הלשון, כזו המנסה לסלק מזון דמיוני מהפה.

אין פלא, אפוא, שלתחושת הגועל תפקיד חשוב בשמירה על בריאותנו. אלא שככל שהחברה האנושית התפתחה קיבל הרגש היוקד הזה תפקיד חשוב בשמירה על החברה, על התרבות ועל המוסר. "תחושת הגועל מתפתחת בנו באופן תרבותי, ממערכת שנועדה להגן על גופנו למערכת שנועדה להגן על הנפש שלנו", מסביר פרופ' פול רוזין מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. רוזין ועמיתיו - פרופ' ג'ונתן היידט ופרופ' קלארק מק'קולי - חיברו שאלון מיוחד לבחינת הקשר בין גועל להשתייכות חברתית, מוסרית, דתית ופוליטית (ראו מסגרת בעמוד הבא). עבור לא מעט אנשים תוצאות השאלון הזה יכולות להיות מפתיעות, לא מבחינת מה שזה אומר על העמידות שלהם מול דברים מגעילים, אלא בעיקר כי הם עלולים לגלות שמבחינת גועל, יש להם יותר מן המשותף עם אנשים בעלי דעות פוליטיות, דתיות וחברתיות שונות משלהם.

"באופן בסיסי גועל מקושר לרתיעה ממזון, אבל התרבות מחברת אותו למעשים בעלי אופי מוסרי, כמו גילוי עריות והתעללות בקטינים, דבר שגורם לנו להירתע מקבוצות או מאנשים מסוימים", מסביר רוזין בשיחה עם G. "אני לא משוכנע שזהו רגש חזק יותר מאשר פחד או כעס, אבל זהו רגש שנמצא בכל מקום".

פרופ' אאורל קולנאי, מהפילוסופים המערביים החשובים של המאה ה-20, בוודאי היה מסכים. "גועל הוא רגש הפועל לשמירה על המציאות החברתית והתרבותית שלנו", כתב בחיבורו "על הגועל". "הוא עוזר לנו לתפוס היררכיה של ערכים, להתמודד עם מצבים מוסריים מורכבים ולשמר את הסדר החברתי. הנטייה של גורם מסוים לעורר דחייה נתפסת כגורם שיכול להוביל להשתלחות מהירה נגדו, ובמקביל להניב תגובות באופן כזה, שהוא יכול לעורר את האדם להרהר בסיבה לגועל שהוא חש".

פילוסוף אחד, פרופ' קולין מק'גין, נתן בהם סימנים. "בדומה לפחד ולשנאה, גועל הוא רגש אגרסיבי", כתב בחיבורו "על משמעות הגועל". שלושת הרגשות הללו, הסביר, יכולים להיות מופנים בעת ובעונה אחת כלפי אובייקט מסוים, אך הם שונים באופן מובהק זה מזה: "פחד הוא רגש שנובע מזהירות, שנאה היא רגש הכרוך במוסר, וגועל הוא רגש אסתטי. מדובר ברגש אסתטי מפני שהמוקד העיקרי שלו הוא המראה, לא מה הדבר עשה או מסוגל לעשות לנו. התחושה שלנו, כשאנו חשים גועל, היא לא תוקפנית ולא מתגוננת; זו תחושת הימנעות".

פועל יוצא של תחושת ההימנעות הזו, על-פי האנתרופולוגית מרי דאגלס, הוא פולחני הטוהר. כך, בספרה "טוהר וסכנה" מביאה דאגלס דוגמאות מהתנ"ך ומציינת כי "משמעות השורש ק.ד.ש היא לייחד או להועיד", ולפיכך "אחד ממובניו של השורש הזה הוא הפרדה, ומכאן צומחת תפיסת הקדושה כשלמות וככלילות... החיות המועלות לעולה חייבות להיות נטולות כל מום, הנשים צריכות להיטהר לאחר הלידה... כל ההפרשות הגופניות מטמאות ופוסלות את האדם מלבוא בשערי בית המקדש" (מאנגלית: יעל סלע, הוצאת רסלינג).

קל, ואפילו מפתה, להתייחס לקביעה הזו כאל תולדה של תופעת הדרת הנשים בחברה החרדית; נוח גם לשייך את הטקסיות הזו לפולחני טוהר פרימיטיביים בתרבויות אחרות. אבל דאגלס לא בטוחה ששורשי ההיטהרות הם כל-כך שליליים. אדרבא, היא מציינת שגם האדם הליברלי ביותר משתמש באותם טקסים באופן סמלי: "הלכלוך חוטא לסדר. ההיפטרות ממנו אינה פעולה שלילית, אלא מאמץ חיובי לארגן את הסביבה... הימנעותנו מלכלוך אינה תולדה של פחד או של חוסר היגיון. זו פעולה יצירתית שמטרתה להתאים את צורתו של דבר לשימוש שנעשה בו, ליצור אחדות בחוויה. ואם כך הדבר לגבי פעולות ההפרדה, הניקוי והטיהור שלנו, הרי שעלינו לפרש באופן דומה גם את הטיהור והטיפול המונע שעורכים הפרימיטיביים".

תרבות לחיצת היד של טראמפ

המחשבה הרווחת בנוגע לגועל היא שמדובר ברגש תלוי תרבות - ובאופן טבעי, התחום הנפוץ ביותר להשוואה הם מאכלים. מחקר שנערך באוניברסיטאות ונדרבילט וארקנסו ופורסם בשנת 2008 עומד על ההבדלים האלה: מדינות מערביות, למשל, דירגו תופעות כמו הקזת דם, אכילת בעלי חיים מסוימים ומזון נא כדוחים הרבה יותר מהאופן שבו דורגו במדינות שאינן מערביות. גם הנושאים שקיבלו את התואר 'מגעיל' לא היו זהים: בארצות הברית, רוב הסיטואציות שזכו לקריאת "איכס!" מהדהדת היו קשורות למזון, בעוד שבהודו הוגדרו כך בעיקר סיטואציות מוסריות שונות, הכרוכות ביחסי מין ובאלימות.

הקשר הזה, בין גועל למוסר, בא לידי ביטוי במחקר שערך פרופ' רוזין, שמצא כי למוות או לפחד מפניו היה תפקיד מרכזי באופן שבו אנשים תופסים את תחושת הגועל. "התברר לנו שאנשים שחשים דחייה ורתיעה חריפה מנושא המוות יחושו גועל באופן ניכר יחסית לאחרים", הסביר, והוסיף כי הקשר הזה חוצה תרבויות.

"אף על פי שיש הבדלים אחדים בין תרבויות וארצות, מדהים לראות כיצד תחושת הגועל דומה בחלקים שונים בעולם", מסבירה ד"ר ולרי קרטיס מבית הספר להיגיינה ולרפואה טרופית בלונדון. "במחקר שהייתי שותפה לו נמצא שקיימים כמה גורמי גועל אוניברסליים, בין היתר מזון מקולקל, בעלי חיים מסוימים, היגיינה לקויה, פסולת גוף, וכן אנשים חולים או כאלה שנראים מוזר. עוד מצאנו שאוסטרלים חוו פחות גועל מהממוצע העולמי, שנשים דיווחו על גועל ב-20% יותר מאשר גברים, ושצעירים חשו גועל מעט יותר ממבוגרים. אבל במקרים רבים לא היו הבדלים ניכרים באופן שבו אנשים חווים גועל באזורים שונים בעולם. מצד שני, אם מקובל בחברה מסוימת שעכברוש הוא חיה מגעילה, תמצא את עצמך חש בגועל בנוגע אליו לאורך כל חייך. אם תלמד שעכברוש הוא חיית מחמד מתוקה, כנראה לא תחוש גועל כלפיה".

- עד כמה הגועל משפיע על חיי היומיום?

"המון. אנחנו מבזבזים זמן וכסף בניסיון לנקות ולטהר את עצמנו ואת הסביבה שלנו ולומדים נימוסים ראויים בגיל צעיר - לא להפיץ ריחות רעים, לא לחטט באף ובשיניים בפומבי, לא לאכול בפה פתוח, לא לעמוד קרוב מדי לאחרים וכן הלאה. אנחנו זקוקים למגע חברתי, אבל כשמדובר במגע קרוב עד כדי סכנת הידבקות אפשרית במחלות, אנחנו בוחרים באופן זהיר את אלה שנתקרב אליהם כדי להתנשק ולקיים יחסי מין. לחיצת ידיים היא בין היתר סימן לכך שאנחנו מוכנים לקחת את הסיכון בקרבה לאותו אדם כיוון שאנחנו סומכים עליו". ספרו את זה לדונלד טראמפ, שהאמירה שלו שלפיה הוא נמנע ככל האפשר מלחיצות ידיים בגלל היגיינה הפכה ללעג בעיתונות האמריקאית כשהמיליארדר האקסצנטרי זמם להתמודד לנשיאות.

חברה מטפורת העלוקות

היכן נפגשים הגועל והמוסר? באיזו נקודה אנחנו חווים רתיעה מנושאים שיפוטיים וערכיים? מחקר שבוצע באוניברסיטת טורונטו, ושפורסם בכתב העת Science, ניסה לענות על השאלה הזו באמצעות פרשנות מקורית למונח "טעם מר בפה": הנבדקים התבקשו לשתות נוזל בעל טעם מר, לצפות בתמונות של חדרי שירותים מלוכלכים, ולהתבונן באופן שבו מתנהגים באופן פוגע ומעליב באופן מובהק כלפי נבדקים אחרים. התוצאה של הניסויים השונים הייתה חד-משמעית: הנבדקים שחוו את הדחייה בצורתה הבסיסית ביותר, כמו גם אלה שהתבוננו באחרים חווים יחס משפיל, הראו פעילות יתר של שריר הבעה מסוים בפנים, הפעיל בזמן שאנו מעווים את פנינו בגועל.

אבל לא רק התגובה לדחייה פיזית זהה לזו הנפשית; גועל הנפש שאנו חשים לעתים גורם לנו לפעול באופן מסוים, שונה מהדרך שבה היינו פועלים ללא הגורם שהגעיל אותנו. מחקר שפורסם בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology בשנת 2009 מצא כי נבדקים שצפו בקטעים נבחרים מתוך הסרט "טריינספוטינג" הביעו לאחר מכן דעות שיפוטיות ודחייה מוסרית ממצבים שנבדקים אחרים התייחסו אליהם בשוויון נפש. מחקר אחר, שנערך באוניברסיטת קורנל בשנת 2009, מצא כי קיים קשר הדוק בין רמת הגועל שנמדדה אצל הנחקרים ובין עמדתם הפוליטית: אם אתה שמרן, סביר להניח שתעווה את פניך בגועל הרבה יותר מעמיתך הליברל, בעיקר בתחומים - ונסו לא ליפול מהכיסא - מיניים.

"יש קשר הדוק בין מוסר ורגש הגועל", טוען פרופ' ארט מרקמן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת טקסס. "פגיעה בטוהר המוסרי שלנו מובילה לכך שנחוש גועל כלפי נושאים שונים, וכשאנו חשים פיזית בתחושת הגועל, סביר להניח שנהיה שיפוטיים יותר מבחינה מוסרית".

"הרגש הבסיסי של גועל יכול להשפיע על השיפוטיות המוסרית שלנו", מסכימה קרטיס. "אם אדם ישב בחדר מאוד מלוכלך ויתבקש לציין כיצד יש להעניש אדם שביצע פשע מסוים, הוא יבחר בעונש חריף הרבה יותר מאשר אם יתבקש לעשות כך בחדר נקי. אפשר לומר שכפי שהרגשת הגועל מסייעת לנו להרחיק את עצמנו מעלוקות אמיתיות, היא משפיעה עלינו כך שכאשר היא באזור היא דוחפת אותנו להתרחק מאנשים שמתנהגים כעלוקות חברתיות".

ד"ר ג'ייסון א' קלארק מהחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת לוס אנג'לס, וממארגני הכנס "האבולוציה של הגועל - ממוראלי לאוראלי" שהתקיים בתחילת החודש, מסביר את החלוקה: "ישנם שלושה סוגי גועל - פתוגני, מיני וסוציו-מוסרי. גועל פתוגני קשור בהימנעות מרעלנים ומטפילים בסביבתנו; גועל מיני מווסת את הרגלי ההזדווגות שלנו בכך שהוא מרחיק אותנו מפרטנרים שאינם מתאימים לנו, כמו קרובי משפחה; וגועל סוציו-מוסרי מקושר להימנעות מאנשים הפוגעים בנורמות מסוימות".

הגועל, מסכמת קרטיס, הוא רגש עוצמתי, שזוכה לרוב לזלזול: "הוא מתפקד בחיי היומיום שלנו לא רק בשמירה על הרגלי ההיגיינה והנימוס שלנו, אלא מהווה גורם חשוב בשמירה על ההיררכיה החברתית שלנו, ועל הדרך שבה אנו מתייחסים לאלה השונים מאיתנו. במובן זה, גועל הוא חרב פיפיות. הוא עומד בחזית ומגן עלינו מפני מחלות, אבל גם גורם להרבה סבל אנושי".