איך באמת התקבל הרב יוסף בגן עדן

כולנו מספרי סיפורים. מאז ומתמיד. או מאז שיש לנו שפה לעשות זאת. פעם סיפרנו סיפורים מסביב למדורה באיזו מערה קדומה, והיום אנחנו עושים זאת בציוצים של 140 תווים. כשאיננו מספרים סיפורים אנחנו צורכים אותם - בשמיעה, בקריאה, בציתות, בשיחה - כי כולנו שייכים לאותו המין שנקרא "הומו-נרטוס" - האדם המספר.

כל אחד מאיתנו גם שייך לקבוצה כלשהי - לקוחות קבועים של בית קפה שכונתי, סטודנטים למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, פרקליטות במחוז דרום, אוהדי מכבי קביליו-יפו או חניכות קורס מדריכות קליעה. כאשר הסיפורים האלה, שכולנו מספרים ושומעים, מסופרים בקבוצות שאליהן אנחנו שייכים, הם נהיים סיפורי העם שלנו.

כן, סיפורי עם אינם רק נחלתן של סבתות, ולא שייכים רק לשכבות, עדות או תקופות מסוימות. סיפורי העם הם ערוץ אנרכי מצד אחד - אף אחד לא יודע לצנזר אותם, או לנהל אותם (ולא שלא ניסו). אלה לא סיפורים שלומדים באופן רשמי בבתי הספר ובטח שהם לא חומר למבחן. למעשה, הם גוף ידע שלאף גורם יחיד לא יכולה להיות שליטה עליו, וזאת הסיבה שהם מכונים ''ידע-עם'' (Folk-Lore).

אנחנו מספרים את סיפורי העם כי מעניין לספר אותם, כי יש להם משמעות גם עבור שומע או קורא הסיפור. כיוון שאי אפשר באמת למנוע מסיפור לחזור ולהיות מסופר בידי כל אחד, אפשר למצוא אותם גם בקרב יחידים וקבוצות שאינם חלק מהזרם המרכזי. "המודרים והמושתקים" - בפניהם פתוחים מעט מאוד ערוצי יצירה פומביים, אך הם חלק מאתנו ומהשרשרת של מסירה וקליטה של סיפורי עם. בשל כך אני אוהב לכנות את הערוץ הזה "תיבת התהודה של הקולות המושתקים".

מנגד, הסיפור העממי הוא לא פעם גם סוכן של שמרנות, ותפקידו לפעמים הוא למשטר את היחיד לתוך הקבוצות השונות שאליהן הוא משתייך, ברצונו או שלא ברצונו. כך, בסיפורי העם של קבוצות בורגניות וליברליות (בעיני עצמן) אפשר למצוא עמדות גזעניות וקיצוניות שלא יקבלו ביטוי בשום ערוץ אחר. בזכות כך, גם סיפורים אלה הם למעשה ''תיבת התהודה של הקולות המושתקים''. סיפורי העם שלנו מלמדים על המספרים שלהם, על עצמנו, ופה נקדיש להם ולהדים שעולים מהם פינה.

ל"עולם האמת" כללים משלו

באחרונה פורסם באתר זה ובאתרים חרדיים אייטם על קבלת הפנים שנערכה לרב עובדיה יוסף בגן עדן. בנו של הרב כדורי טען כי בחלומו אביו לא הגיע לקבלת הפנים שנערכה לרב יוסף בגן העדן משום שהיה במדור אחר. סיפור זה סופר בעל פה לפני כשבועיים, בנסיבות של אבל, שמהווה מסגרת ותיקה מאוד למסירה של סיפורת עממית, אך כאשר הסיפור הגיע לרשת (אולי השדה האולטימטיבי לסיפורי העם בעידן שלנו) הוא זכה לקיתונות של לעג מפי אלה שלא רוצים לראות את עצמם חלק מאותה קבוצה מספרת.

במרכזו של הסיפור לא עומד הדיווח מגן עדן, אלא הגיאוגרפיה של העולם שאחרי המוות. מדובר במסורת עתיקת יומין, שמוכרת כבר במזרח הקדום וחלחלה לתלמוד, למדרשים, לסיפורי עם יהודיים מימי הביניים, לסיפורי עם מוסלמיים ונוצריים וגם לספרות היפה (מי אמר דנטה?).

למעשה, המסורת הזו טוענת שלמרחב הזה, שלדעת המספרים כולנו נגיע מתישהו, יש גיאוגרפיה אחרת. תנא בשם יהושע בן לוי, בגרסאות הימי-ביניימיות של סיפורו, מצייר מפה מאוד מורכבת של העולם ההוא, ואף עורך בו סיור תיירותי. שני המרחבים האולטימטיביים, אלה שכדאי להגיע אליהם (''גן עדן'' בלשונו, שמיועד ליהודים בלבד, כמובן, על פי רוב הגרסאות), וזה שלא (''גיהינום'', היעד של כל השאר), מחולקים כל אחד לשבעה מרחבים פנימיים.

בכל אחד מאלה שוכנת קבוצה של צדיקים או חוטאים (לפי העניין) ומקבלת את גמולה. אין דרך לעבור בין מרחב למרחב, או לבחור באיזה מהם תבלה את שארית הנצח שלך; גם לא קיימים מפגשים או שיג ושיח שמאפשרים ערבוב בין המרחבים, אך הגבולות ביניהם, על פי חלק מן הסיפורים לפחות, אפשר שיהיו ''דקים מנייר'' - מה שרק מדגיש את מערכת ההפרדות.

כולנו מכירים את התפיסה שלפיה "כולנו שווים במותנו", ולכן עולה השאלה מדוע שחברה תספר סיפור כזה? למה לטרוח לפרט מערכת חלוקות עם היררכיה מורכבת ומסובכת? ובכן, כיוון שהמרחב הזה נוצר, במידה רבה, כי הוא מבטא את הדברים ''כפי שהם צריכים להיות''; לא בכדי אחד מכינוייו הרווחים הוא ''עולם האמת''. הבחירה היכן להיות, יכולת המניפולציה, השליטה בגורל, היכולת לנוד במעמד החברתי - כל אלה שייכים למציאות המוכרת שלנו, לעולם החיים, ובעולם זה גם קיימת היכולת לקבוע במידה מסוימת את מיקומך בעולם המוות. אולם, ברגע שהגעת "לעולם האמת" - צפה לשינויים.

כללים אחרים משרטטים את הגבולות בעולם ההוא, והם אינם תלויים עוד במעמד חברתי או כלכלי, במוצא עדתי או אפילו במה שמקובל לכנות "חכמה". החוק הקובע החדש הוא המיקום שלך במערכת נורמטיבית מסוימת שאותה החברה המספרת קבעה. למשל, אם נהרגת על קידוש השם, לפי יהודי אשכנז במאה ה-13, לא מגיע לך להיות באותו מרחב עם "סתם" צדיקים, שרק עשו טוב כל ימיהם ולא יצא להם התענוג הזה. אבל נחזור לרב עובדיה.

מי שמכיר את מערכת היחסים הסבוכה בין עובדיה יוסף - איש ההלכה הקפדן שראה בעצמו את ממשיכו של הרב יוסף קארו - לרב כדורי, המקובל שראה בעצמו ממשיכו של הרב יצחק לוריא (האר''י - יריבו האידאולוגי של קארו), יכול לשער את מקורותיו של סיפור מעין זה. מערכת היחסים בין השניים שילבה אהבה, שנאה, הערכה, זלזול, ואף יותר משמץ של קנאה. בסיפור זה (ושימו לב שהוא מיוחס לבנו של אחד העמיתים-היריבים) - נאמר לנו בעצם שעם כל גדולתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, בסופו של דבר, בעולם ''האמת'' הוא מנוע להיכנס למדור "חסידות", שבו שוכן הרב כדורי - שבמהלך חייו אולי נטה להמעיט בערכו, גם אם רק ברמיזה - ולא הייתה לו הזכות לחלוק עימו את המרחב.

זהו לא סיפור הפוסט-מורטם הראשון שמתאר מערכת יחסים כזו, שבה מתהפכים היוצרות והמנהיג הנערץ "משונמך" במעמדו לאחר מותו ומות יריבו. תלמידי האר''י למשל סיפרו כיצד רבם, הסוחר הצעיר בן ה-36, היה מלמד תורה ליוסף קארו, ענק הרוח הקשיש, וזה האחרון לא היה מסוגל להתמודד עם העוצמות של הצעיר ופשוט היה נרדם בשיעוריו, לא פחות. האם באמת קיבל בנו של הרב כדורי מסר מגן עדן? למי אכפת. העיקר הוא שסיפורו חושף טפח ממרקם יחסים סבוך ומבלבל בקבוצה שאין לראותה כמקשה אחת, כפי שאין לראות שום קבוצה שהיא.

הכותב הוא חוקר ספרות עממית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פנסילבניה