בלי לחץ

מנכ"ל של חברה שביצעה גיוס הון בחו"ל סיפר לאחרונה שלקראת הגיוס הוא העביר 84 מצגות בעשרה ימים, ובין לבין בילה בדרכים ממקום למקום. מצב כזה מזמן לחץ נקודתי, כלומר המתח הנלווה לרצון להעביר כל מצגת באופן הכי טוב שאפשר כדי להבטיח את עתידה הכלכלית של החברה, וגם שחיקה מתמשכת לאורך עשרת הימים הטרופים, אבל אם תשאלו אנשים כמו אותו מנכ"ל, הם יגידו לכם שהם אוהבים את האתגר. האם הלחץ לא חודר אליהם או שהם פשוט למדו להפיק ממנו את המיטב?

מי אשם בלחץ: הבוס או הגנטיקה?

מה גורם ללחץ בעבודה להפוך למצב בלתי נסבל? מתברר שהלחוצים ביותר בעבודה הם לאו דווקא אלה שנמצאים במצב הכלכלי הכי ירוד, מבצעים את העבודה הפיזית הכי קשה או עובדים הכי הרבה שעות. המועדים ללחץ הם אלה שמזדהים עם העבודה שלהם עד כדי כך שהצלחה בה נדמית בעיניהם עניין של חיים או מוות. כך לפחות טוענת מרלן פריס אנדרסן, דוקטורנטית מאוניברסיטת קופנהגן, בספר שכתבה ומסכם את המחקר בתחום.

מלבד סקירת המחקרים הקיימים, אנדרסן ראיינה בעצמה 15 אנשים שעברו "התמוטטות" בגלל לחץ שנבע מעבודה ובעקבותיה נאלצו להישאר בבית זמן מה. מתברר שכל המרואיינים עבדו במשרות שבהן יצירתיות, ידע ומחויבות אישית היו כלי העבודה העיקריים שלהם.

"בימינו, הזהות התעסוקתית שלנו חשובה ביותר לזהות הכללית שלנו, והזהות האישית שלנו משמשת אותנו לעשות את העבודה שלנו. לכן העבודה מציבה איום כה קיומי", היא טוענת. בדרך כלל מייעצים לאנשים האלה להפחית קצת את עומס העבודה או את הציפיות שלהם לגבי התוצאה, אך אלה עצות גרועות, לדעת אנדרסן. "ברגע שתסמיני הלחץ התרחשו, האדם מרגיש שהצלחתו בעבודה היא עניין של חיים ומוות. זה לא הזמן להנמיך ציפיות או לעשות פחות".

ורק אל תאשימו את האנשים האלה בפרפקציוניזם. לטענת אנדרסן, התכונה הזאת, שרבים סבורים שהיא מובילה ללחץ מיותר בעבודה, היא לעתים קרובות מיתוס. "פרפקציוניזם הוא דרישה של שוק העבודה מעובד בזמנים ובמקומות מסוימים", היא אומרת, "וכשהלחוצים מאשימים את עצמם בפרפקציוניזם, זה רק הופך אותם ליותר לחוצים".

אלא שמחקר אחר, שבוצע על ידי פרופ' טימותי ג'אדג' מאוניברסיטת נוטרדאם הקתולית באינדיאנה, ארה"ב, ממעיט מאחריות המעסיקים ללחץ העובדים. פרופ' ג'אדג', שערך מחקר על תאומים זהים שגדלו יחד, תאומים זהים שהופרדו בלידה ותאומים לא זהים שגדלו יחד, מצא שגנטיקה זהה הייתה מנבא טוב יותר לדמיון ברמת הלחץ הנתפס בעבודה, יותר מאשר חינוך זהה או עבודות דומות. "אל תאשים את המעסיק שלך בלחץ שלך בעבודה", הייתה הכותרת שנתנה האוניברסיטה להודעה לעיתונות שיצאה בעקבות המחקר.

חשיבה חיובית: לא כשהמצב באמת רע

הוריו של יודוקוליס ליפשיץ מ"סיפור המכולת" של להקת כוורת אמרו לו, "תתעודד, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע". אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה הרבה יותר גרוע. לא רק במערכונים של כוורת, גם בחיים חשיבה חיובית היא לא תמיד דבר חיובי. מאמר שפורסם בכתב העת Psychological Science בחן את יעילותה של חשיבה חיובית מסוג cognitive Reappraisal, "הערכה מחדש של המצב".

יש כל מיני דרכים לחשוב חיובי - אפשר לחשוב שיהיה יותר טוב, שבסוף נשיג את מה שאנחנו רוצים, ואפשר גם לחשוב שגם אם המצב לא ישתנה הוא אולי לא כל-כך נורא, ואפילו יש בו יתרונות. האפשרות השנייה היא זו שחוקרים מסויגים ממנה. מדובר בהגדרה פשטנית של cognitive Reappraisal, שמהווה בסיס לגישות פסיכולוגיות כמו "שיטת העבודה" של ביירון קייטי, וגם בבודהיזם יש נגיעות ממנה.

חוקרים גייסו קבוצה של נבדקים שעברו אירוע מלחיץ בחייהם - ממחלה קשה של קרוב משפחה ועד פיטורים מהעבודה. לאחר מכן הוצגו להם סרטוני וידאו עצובים, והם התבקשו לדווח מה דעתם עליהם, ואחר כך לנסות "לחשוב עליהם באופן חיובי יותר". לבסוף ניתן לנבדקים ציון כללי על "כישרון ההערכה מחדש" שלהם.

חלק מהנבדקים שקיבלו ציון גבוה היו במצב מצוין - הם פיתחו תסמיני דיכאון פחותים יחסית לקבוצה בכללותה. אלו היו הנבדקים שהצרות שלהם היו בלתי נשלטות, למשל מחלה של בן משפחה. במצב כזה, אין הרבה מה לעשות מעבר להערכה מחדש של חומרת האירוע, ולכן טוב שיכלו לעשות זאת. לעומת זאת, נבדקים שקיבלו ציון גבוה וצרותיהם היו בשליטתם (למשל נישואים לא טובים או יחסים לא טובים בעבודה) היו בסופו של דבר מדוכאים יותר מכלל הקבוצה.

אז מה קרה לאותם אנשים שסבלו מאירועים נשלטים? נראה שבמקום לשנות את חייהם באמת, הם ברחו אל הכלי היעיל והמוצלח מבחינתם - לשכנע את עצמם שהמצב לא באמת כזה גרוע. אבל בשלב מסוים מנגנון ההערכה מחדש בכל זאת קרס, הם נשברו וסבלו מתסמיני דיכאון חריפים, שהוגברו אולי על ידי המחשבה "הכול באשמתי".

מדובר במחקר ראשוני, כך שעדיין אין סיבה להשליך את גישת החשיבה החיובית לפח. בעבר נמצא שהיא יעילה בניהול רגשות שליליים כמו דיכאון וחרדה. מעבר לכך, מחקרים הראו שבני אדם נוטים ממילא לבחור את הגישה הטובה להם יותר למחשבה על המצב. כשהבעיות קלות - נוטים להתעמק במציאת פתרונות. רק כשהבעיות קשות מאוד - מעדיפים לקבל את המצב ולנסות לשנות את התחושות ביחס אליו.

ואולי לחץ זה בכלל דבר טוב

בהרצאה שנשאה בכנס TED, וכבר זכתה לכמעט 2 מיליון צפיות, הסבירה הפסיכולוגית הרפואית קלי מקגוניגל "איך להפוך את הלחץ הנפשי לידיד". "נהגתי לומר לאנשים, לחץ נפשי הופך אתכם לחולים. הפכתי את הלחץ הנפשי לאויב. אבל הזקתי בכך למטופלים שלי. שיניתי את דעתי על לחץ", סיפרה בהרצאה.

מקגוניגל אמנם מציגה מחקר המראה כי אנשים שחוו לחץ משמעותי היו בסיכון למוות הגבוה ב-42% מהבלתי לחוצים, באותה שנה שבה חוו את הלחץ, אבל היא מסייגת אותו ומראה שהסיכון הגבוה היה רק בקרב אנשים שדיווחו כי הם מאמינים שלחץ יעשה להם רע. בקרב אנשים שטענו כי לחץ אינו דבר רע, לא היה קשר בין רמות הלחץ המדווחות לבין תמותה. מקגוניגל מסיקה מכך שחלק מהנבדקים "מתו מהאמונה שלחץ נפשי מזיק לבריאות", וכי אם רק נשנה דעתנו לגבי לחץ - נוכל לחסוך את כל מקרי המוות האלה. נציין שיש עוד דרכים לפרש את המחקר הזה - למשל, אולי הנבדקים לא התייחסו לאותו סוג של לחץ. אין דין לחץ מגירושים כדין לחץ מעבודה מרובה, אם היא טובה ומספקת.

כך או כך, מקגוניגל הציגה מחקר נוסף שקשר בין אופן המחשבה על לחץ לתוצאות: חוקרים אמרו למשתתפים בניסוי שתגובת הלחץ שלהם לאירוע מאתגר שהם עומדים לעבור (למשל הרצאה מאולתרת בפני קהל לא תומך) היא "תגובה חיובית, האומרת שהגוף שלכם מתכונן לעמידה באתגר ומשפרת את סיכוייו לעמוד בו", ולא תגובה המעידה על חולשה ואולי פאדיחה מתקרבת. לפי אותו מחקר, הנבדקים שכך נאמר להם אכן הצליחו יותר במשימה וגם היו פחות לחוצים.

לדברי מקגוניגל, הם אכן נשמו יותר מהר, קצב הלב שלהם עלה ומיקוד הקשב שלהם גבר, אבל ההשפעה ההרסנית במיוחד של הלחץ - עליית לחץ הדם - לא קרתה. "התגובה הפסיכולוגית של הגוף דמתה יותר לרגע של התלהבות שמחה, מאשר לרגע של לחץ לא בריא", היא אומרת. זו אולי הסיבה שבגינה המכורים לאדרנלין אינם סובלים בדרך כלל מתגובות מתמשכות של לחץ.

מקגוניגל לא אומרת זאת, אך ייתכן שהנבדקים שלה הפרישו הרבה אדרנלין, אבל מעט קורטיזול. כך, הייתה להם תגובה מיידית ללחץ, אך לא סבלו מהנזקים המתמשכים שלו.

מקגוניגל מציינת עוד שמלבד הורמוני הלחץ המוכרים, נמצא לאחרונה כי בעת לחץ מופרש גם הורמון אוקסיטוצין, אותו הורמון שגורם לאנשים לכמוה ליחסים חברתיים ולמגע, ואף מעורר אמפתיה ומשפר את הזיכרון הרגשי. לכן לחץ נפשי גם הופך אתכם לחברתיים יותר.

מקגוניגל מאמינה שתוכל להציל מהתקפי לב ומוות את כל מי שתסמיניו נגרמים בשל לחץ. התזה שלה מעט מוגזמת - הרי לא כל אירועי הלחץ נובעים מאתגר נקודתי שלקראתו אדם יכול לשכנע את עצמו שהגוף מתכונן לקראתו כדי לבצעו טוב יותר. יש לחץ הנובע מאירועים מתמשכים שאין עליהם שליטה, למשל מכך שמחכים לתשובה הרת גורל, מעומס מתמשך או מחיים בסביבה מסוכנת.

ובכל זאת, אף שההבטחה של מקגוניגל אינה מושלמת, במצבים מסוימים ההמלצות שלה יכולות להיות יעילות מאוד.

אסטרוגן: הנשק הנשי נגד סטרס

הסטראוטיפ של נשים הנשברות בקלות תחת לחץ נפוץ בדיוק כמו זה של נשים חזקות (לרוב, אימהות) העומדות בגבורה בפני לחצים בלתי נסבלים. נראה ששניהם לא ממש נכונים, אבל מחקר חדש מגלה בכל זאת יתרון נשי מסוים בעמידה בפני לחץ, הודות להורמון האסטרוגן.

במחקר שנעשה בחולדות נמצא שהן לא סובלות פגיעה קוגניטיבית חמורה כמו גברים בשעה שהן לחוצות. לדברי פרופ' זן יאן מהמחלקה לפסיכולוגיה וביופיזיקה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בופלו, ארה"ב, גם מחקרים קודמים בחיות ובני אדם מצאו אצל נקבות עמידות מסוימת בפני לחץ נפשי. בניסוי החולדות, נמצא כי הנקבות שהולחצו מיד לאחר שלמדו משהו חדש הצליחו לזכור אותו, בעוד אצל הזכרים נראה שהלחץ מחק את הזיכרון של מה שלמדו. כאשר ניתנה לנקבות תרופה המעכבת את פעילות האסטרוגן במוח, התגובה שלהן הייתה דומה לזו של הזכרים. ואילו כאשר נתנו לזכרים אסטרוגן, תגובתם נעשתה דומה לזו של הנקבות.

"אם נוכל לפתח אסטרוגן שניתן להפריש למוח בלי לגרום להעלאת רמתו בשאר הגוף, נוכל לעזור לגברים הסובלים מהשפעות שליליות של לחץ נפשי", אומרת יאן. "התגובה ללחץ כשלעצמה איננה מחלה, אולם היא יכולה להביא להתפרצות של מחלות גוף ונפש אצל אנשים המועדים לכך".

מחקר קודם הראה שגם האופן שבו המוח מתמודד עם לחץ נפשי שונה בין גברים לנשים. אצל נשים הלחץ גרם לעלייה ביכולות האמפתיות. הן יכלו לזהות טוב יותר רגש בהבעות פנים, וחיפשו יותר את קרבתם של אחרים. אצל גברים התגובה הייתה הפוכה - תחת לחץ ירדה היכולת שלהם לזהות רגשות על בסיס הבעות פנים, והם נטו גם להתכנס בתוך עצמם ולהימנע מחברה. המצב החמיר ככל שרמות הטסטוסטרון היו גבוהות יותר.

החוקרים טוענים שבעוד אצל גברים (כמובן, בהכללה) קיימת רק תגובת "הילחם או ברח" ללחץ, אצל נשים קיימת גם תגובת "טפל והתחבר" (Tend and Be friend), שעוזרת להן להתמודד עם מצבים מלחיצים בלי להסתמך על כוח פיזי.