האם הייתם לוקחים גלולה כדי להפוך העולם למקום טוב יותר?

"גלולת מוסר": ההורמון שמגביר אמפתיה

אם תסתכלו סביבכם, בטוח שתוכלו להצביע על כמה אנשים שלא הייתם מתנגדים שייטלו גלולה שתהפוך אותם למוסריים יותר, ובכך תנטרל את יכולתם להזיק לכם. אבל האם הייתם מוכנים ליטול גלולה כזאת בעצמכם? עד כמה הייתם מוכנים לוותר על חופש הבחירה שלכם?

לפני שנצלול לדיון האתי, עלינו לשאול: עד כמה הדיון הזה הוא מדעי ועד כמה מדע בדיוני? ובכן, גלולה או צורת תרופה אחרת המשנה את ההתנהגות המוסרית נראות היום בהישג יד כמעט. אחד החשודים המיידיים לשמש כחומר הפעיל בתרופה כזאת הוא ההורמון אוקסיטוצין. כבר נמצא שהחומר הזה, המופרש בזמן תקשורת אינטימית עם אחרים, בעת מגע אינטימי ולאחר אורגזמה, מעורר תחושות של רצון טוב, אמון ואמפתיה. הדרך מאמפתיה מוגברת לחוסר יכולת לפגוע ותוספת רצון לעזור נראית יחסית קצרה. עם זאת, לא הכול מושלם. ישנם גם סימנים שאותו אוקסיטוצין יכול להגביר אמפתיה בתוך הקבוצה או המשפחה ולהפחית אותה ביחס לזרים. כמו כן, מאחר שאמפתיה משמעותה לשים את עצמנו במקומו של האחר, היא יכולה גם לגרום לנו לרצות מה שיש לאחרים, דבר שעלול להוביל לרגשות קנאה, לגניבה או לרכושנות. כלומר, לא בטוח שהטבע החזיק בדיוק בערכים שלנו כשתכנן את "מולקולת המוסריות" הזאת.

תרופות כמו פרוזק מעוררות בעקיפין את ייצור הסרוטונין במוח. ההשפעות של החומר הזה על המוסריות עדיין שנויות במחלוקת. מה שידוע הוא שבחתולים הוא מפחית את ההתנהגות האגרסיבית, אבל בעכברים הוא דווקא מגביר אותה. מעניין יהיה להפגיש את החתול והעכבר שקיבלו את ההורמון הזה, אבל בואו נדבר על בני אדם: נראה שההשפעה של הסרוטונין עליהם מורכבת. סרוטונין אמור לדכא אלימות באופן מיידי, אך בכל זאת בתת-קבוצה של נוטלי פרוזק או תרופות דומות לה, נמצאה דווקא עלייה ברמת העצבנות והאלימות.

ניסוי שנערך באוניברסיטת אוקספורד ב-2012 הראה שנטילת תרופה בשם פרופרנולול, המיועדת להורדת לחץ דם ומאטה את קצב הלב, מפחיתה תגובות של גזענות לא מודעת. ההערכה של החוקרים הייתה שכשהלב דופק בקצב ולחץ הדם עולה, מדובר בתגובה של "הילחם או ברח", המשפיעה על המוח לקבל החלטות מהירות וסטריאוטיפיות יותר. אם מונעים את תגובת הלחץ, מקבלים גם חשיבה מאופקת יותר, רציונלית יותר, סטריאוטיפית פחות. פרופרנולול משמשת גם לטיפול בחרדה ובמיגרנות, כך שברור שיש להם גם השפעה - ישירה או עקיפה - על המוח. לא ידוע על מחקרים משמעותיים נוספים שבוצעו כדי לקדם את השימוש הזה בפרופרנולול, אבל בהתחשב במיליונים שנוטלים את התרופה, טוב לדעת שיש לה תופעת לוואי חביבה כזאת.

ייתכן ש"גלולת המוסר" לא תהיה גלולה בהכרח אלא גירוי מגנטי או חשמלי של המוח, שיש להם פוטנציאל להשפיע באופן ממוקד יותר. היום ניתן בקלות יחסית לעורר זעם או אלימות באמצעות מגע באזורים מסוימים במוח. האם ניתן לבצע פעולה הפוכה? זה פחות פשוט, אבל יש מחקרים שבהם נצפתה הרגעה של חרדה, זעם וכאב, אם כי לא ברור אם ניתן כך להגיע ישירות להתנהגות פחות אלימה.

ואולי אותה "גלולת מוסר" תהיה בכלל תרפיה גנטית. ב-2008 דיווחו חוקרים משבדיה בראשות ד"ר הס וולום מאוניבריסטת גוטנברג, שהם גילו גן המופיע ביתר אצל גברים שאינם מסוגלים ליצור קשרים מונוגמיים. אם מונוגמיה בעיניכם היא שאלה של מוסר, הרי שהחלפת הגן הזה תהפוך את הגברים הללו למוסריים יותר.

המחקרים בתחום המניפולציות הכימיות שישנו את המוסר שלנו בשיאם, אבל האם מדינות צריכות להשקיע משאבים ביצירת גלולת מוסר? פרופ' גלן כהן, ממרכז פייר-פלום למדיניות רפואית-משפטית וביו-אתיקה באוניברסיטת הרווארד, מאמין שאין מניעה מוסרית מלהשקיע בתחום. "כבר היום אנחנו משפיעים על בני אדם באמצעות חינוך, שבחלקו הוא חובה", הוא אומר, "המטרה של חינוך היא לשנות את הערכים של האנשים הנחשפים אליו. אם מותר לנו לעשות זאת כך, כדי לייצר אזרחים טובים יותר, מדוע נשלול צורות אחרות של השפעה?" כהן אמר את הדברים בכנס שעסק ב"זכויות האדם והמוח האנושי" שהתקיים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. זהו הכנס הבינלאומי התשיעי בנושא זכויות האדם שעורכת הפקולטה למשפטים של המרכז, בראשות פרופ' משה כהן אליה.

מה בכל זאת אומרים המקטרגים? "הם רואים את ההשפעה של תרופה כשונה מחינוך. קודם כול, כי הם לא בטוחים שחינוך הוא עד כדי כך אפקטיבי, אז הוא לא מאוד מדאיג אותם. שנית, הם רואים בחינוך תהליך שאדם יכול להתנגד לו אם הוא מרגיש שנחשף לדבר מוטעה; כשלוקחים גלולה, התחושה היא של אובדן חופש בחירה. אני לא בטוח שזה נכון. אני לא בטוח שאנחנו כל כך מסוגלים להתנגד לחינוך שלנו".

לדברי כהן קשה לטעון נגד גלולת מוסריות שאנשים ייטלו באופן וולונטרי, וגם שימושים אחרים עשויים להתקבל בחברה בקלות אולי - למשל התניית העסקתם של שופטים או שוטרים בנטילת גלולה כזאת, וכן הצעה לעבריינים מורשעים ליטול גלולת מוסר כתנאי להמתקת עונשם. ממש בסגנון הסרט "התפוז המכאני". לדברי כהן, יש חשיבות לשאלה אם הטיפול יהיה הפיך, כלומר ניתן להתחיל בו אך להפסיק אם זה לא מוצא חן בעיניכם.

כך או כך, שאלת השאלות היא מהי התנהגות מוסרית ומי יקבע זאת. זכויות אזרח בסיסיות ואמפתיה לאחר מוצגות לפחות מן השפה אל החוץ כערכי מוסר שאיש לא יתנגד לחזק, אבל מה לגבי נאמנות לבני זוג ו"ערכי משפחה"? ומה לגבי שקרים? לא היינו רוצים בהכרח לתת לאנשים גלולה שתמנע מהם לשקר תמיד, כי לעתים השקר מועיל. ומה לגבי תחרותיות וקפיטליזם למשל? יש שרואים בהם את העוולה מספר אחת בעולם ויש שרואים בהם מוסר טהור.

חוקרים שבחנו את ההשפעה של תרופות שונות על התנהגות טוענים כי בסופו של דבר הן מעוררות קשת רחבה של רגשות, וההקשר שבו מופיעים הרגשות יכול לשנות את ההתנהגות. כך, אוקסיטוצין יכול להגביר את תחושת השייכות לקבוצה, אבל אם מדובר בהגברת השייכות לכנופיית פשע, ייתכן שנשיג את התוצאה ההפוכה. לכן, כדי ליצור גלולת מוסריות, קודם כול נצטרך לתת אותה לאנשים החיים בחברה מוסרית שהם יכולים ללמוד ממנה, ואין פתרון קסם - קודם כול עלינו לתקן את החברה.

תיירות מרפא: המוסר הכפול של ישראל

לאחרונה עלה לכותרות בישראל הנושא של תיירות מרפא והסדרתה. בין השאר עלתה השאלה אם צריך להקצות משאבים שפותחו בישראל לטיפול באורחים מבחוץ, על חשבון האפשרות לטפל באוכלוסייה המקומית. ואם כן, האם הטיפול הרפואי בהם כאן צריך להיות כפוף לחוקים ובנהלים הרלוונטיים לטיפול הרפואי במקומיים?

פרופ' כהן מחלק את תיירות המרפא לשלושה סוגים: בסוג אחד ההליך הרפואי חוקי במדינת המוצא של התייר ובמדינה שבה הוא מקבל טיפול אך באחת מהן הוא זול באופן משמעותי. בסוג השני, ההליך הוא חוקי רק במדינת היעד. ובסוג השלישי ההליך הרפואי אינו חוקי לא במדינת היעד ולא במדינת המוצא, אך זמין יותר במדינת היעד.

רוב תיירי המרפא בישראל מגיעים בגלל שיקולים תקציביים. במדינות המוצא (בעיקר מדינות בריה"מ לשעבר) קשה להשיג רפואה באיכות טובה באותם מחירים. "יכולה להיות לכך ההשפעה טובה על המערכת המקומית", אומר כהן. "יותר משאבים למערכת המקומית ואפשרות להעלות את המשכורות של הרופאים המקומיים, כך שהם עצמם לא יעברו לחו"ל". הסיכון הוא יצירת רפואה פרטית היונקת את כל משאבי הרפואה הציבורית. "באידיאל, המדינה הייתה מגדירה כמה שעות מותר לרופא המועסק במערכת הציבורית לעבוד בתיירות מרפא, מהי רשימת ההמתנה המרבית המותרת לבית חולים אם הוא רוצה לקבל גם תיירים.

אלא שמדינות אינן ממהרות להגביל את מערכת תיירות המרפא או אפילו לפקח עליה יותר מדי, כי האוצר רואה בזה כסף זר שמחכה להיכנס בדלת. זה תמיד מאבק בין האוצר לבין משרד הבריאות. למשל בהודו נקבע שכל מי שבונה בית חולים במענק ממשלתי, חייב להקצות מספר מיטות מסוים רק למקומיים, אבל אף אחד לא אוכף את זה. המדינה הכי נחרצת בפיקוח על תיירות מרפא היא מלזיה, שבה התחום הזה מפוקח על ידי משרד הבריאות המקומי בדיוק כמו המערכת הציבורית. גם התעריפים הנגבים מתיירים הם זהים והטיפול שהם מקבלים - מפוקח".

המדינות עצמן שמחות לשלוח את חוליהן לקבל טיפול במדינות אחרות על חשבונם הפרטי במקום על חשבון המערכת הציבורית המקומית, אומר כהן ותוהה אם יש מקום למסות את מערכת הבריאות של מדינת היעד עבור הטיפול הזה, לפחות בעלות שבה היא הייתה מממנת טיפול מקומי.

כהן מזכיר שישראל מעורבת גם בשני הסוגים האחרים של תיירות המרפא. למשל, רכישת איברים להשתלה אינה חוקית בישראל אך חוקית במדינות אחרות וקופות החולים בישראל נהגו עד לאחרונה לממן את ההשתלה בחו"ל גם אם הכליה נרכשה בתשלום, אף שבישראל זה לא חוקי. היום את הכליה על החולים לרכוש לבד, אך הם יכולים לקבל שיפוי עבור התרופות הנלוות לתהליך. לדברי כהן מדובר במוסר כפול שיש להתנגד לו.

מעבר לכך, ישראל היא חוליה בתהליך של תיירות לא חוקית בתחום תאי הגזע. בחלק ממדינות המערב לא מאושר עדיין טיפול בתאי גזע, אבל מאושר לשיווק במדינות כמו תאילנד. תאי הגזע המופקים כאן נשלחים לתאילנד, שבה מטופלים התיירים מהמערב, בטיפול שיעילותו עדיין לא ברורה.

האם ניתן לעצור את תיירות המרפא? זה די חסר סיכוי, על פי כהן. "בעתיד ממילא הרפואה תהיה כמעט גלובלית, עם שירותי טלה-רפואה ומשלוח קל ופשוט של תוצרי הדמיה וגם של רקמות מוקפאות", הוא אומר, "כך שבמקום להעלים עין מן התחום, עדיף להסדיר אותו".

קמפיינים: "מה זה סבל של מיליון?"

הקמפיין נגד השמנת ילדים שעורר רעש בשבועות האחרונים מתקשר לנושא הבא שמעסיק את אנשי הביו-אתיקה: מסעות פרסום שמטרתם להניע אותנו לפעולה בנושא של זכויות אדם. ד"ר אנדרו וודס מאוניברסיטת סטנפורד, שהשתתף גם הוא בכנס של הקשר שבין מוח לזכויות אדם, אומר: "פעילי זכויות האדם פונים לכעס שלך. הם מנסים ליצור אצלך תחושה של חוסר צדק וכעס על חוסר צדק, והקמפיינים שלהם אכן מאוד מעוררים רגשית - אך האם הם גם מעוררים לפעולה?"

לטענת וודס הכעס מערער את היכולת לקבל החלטות, ולכן הקמפיינים, במיוחד אלה המופנים לקובעי מדיניות, לא יעילים. לעתים הכעס גורם לאנשים דווקא לקבל החלטות, אבל לא רציונליות. "אם נשאל אנשים אם צריך לסגור מפעל שהזיהום ממנו פוגע באוכלוסייה, במחיר של מחסור בתרופות מצילות חיים, אנשים ישוו את החלופות ויקבלו החלטה רציונלית בהתאם למספר ההרוגים הצפוי. אם נראה להם תמונה של הילד שנהרג מזיהום, הם יכריעו מיד שצריך לסגור את המפעל, גם במחיר המחסור".

אבל הבעיה האמיתית בקמפיינים מכעיסים היא שהם מעוררים אדישות. "אנשים מגיבים יותר חזק לסבל של אדם אחד מאשר לסבל של קבוצה. ככל שמציפים אותנו בקמפיינים שמזעזעים אותנו מבחינת עוצמת הסבל, כך אנחנו נעשים קהים. כמו שאומרים - מוות של אדם אחד הוא טרגדיה ושל רבים - סטטיסטיקה. האבולוציה שלנו התרחשה בקבוצות קטנות, ולא פיתחנו את הכלים לעבד מה זה אומר 'סבל של מיליון איש'".

דבריו של וודס מגבים את המתנגדים לקמפיין נגד השמנת ילדים, שטענו שאין סיכוי שהוא יהיה אפקטיבי. "האקטיביסטים אומרים שהכי חשוב ליצור מודעות, והיתר כבר יבוא מאליו. בפועל זה לא נכון. מודעות אינה מפעילה אוטומטית התנהגות". אז מה כן? וודס לא יודע בדיוק איך להשיב על כך, אבל מציע לפנות לרגש חיובי. "במקום להעלות רגשות של כעס או בושה או פחד, תגידו לאדם שיש לו סיכוי להיות איש טוב יותר אם יתרום למטרה זו, תדגישו את הטוב שניתן לעשות. כמו כן, עוד לא בחנו מספיק לעומק את ההומור ככלי בקמפיינים לטובת זכויות אדם".