ויתר על הכתר, זכה במלוכה

יום אחד נכנס עו"ד דוד חודק למשרדו של סמי סגול וראה אותו מחזיק מודעה של כנס הסייבר בישראל. תגיד, אמר סגול לחודק, איך זה שלא הזמינו אותי להרצות בכנס? חודק המשתומם שאל: מה לך ולסייבר?, וסגול ענה לו, "דוד, אתה לא בעניינים. אני בדיוק עכשיו חושב להקים מפעל למזוודות סייבר, עם צ'יפ שבעזרתו יידעו בכל רגע איפה המזוודה על הגלובוס, והיא תדע לבדוק חומרים כימיים ותיתן אינפורמציה על תוכן המזוודה, ועוד כל מיני מרכיבים של סייבר". "ישבתי שם", מודה חודק, "ולא ידעתי אם לצחוק או שהוא מדבר ברצינות. כי הוא עצמו לא צחק אבל היה לו חיוך קטן בזווית השפתיים".

לא ברור אם סגול באמת חשב שהיה עליו להרצות בכנס הסייבר: כל ידידיו מודים שהוא אניגמטי מעט, קשה להבנה, מדבר במטאפורות ולא ברור אם הוא מתלוצץ. "אנשים חושבים שהוא מדבר שטויות", אומר חברו הקרוב משה תאומים, בעלי פרסום גיתם, "צוחק ולא מתכוון. אבל הוא מתכוון. והוא מגשים". מה שכן ברור הוא שאחד הפרויקטים שלו לפרק הקריירה הבא, זה שאחרי כתר, הוא הקמת מפעל למזוודות חכמות בכרמיאל.

על שמו של סגול, שהתחיל את הדרך העסקית שלו במפעל הקטנטן, מעין בית מלאכה, של אביו במבנה של חמאם מאחורי שדרות ירושלים ביפו, רשום האקזיט הגדול של השנה: מכירת 80% מכתר פלסטיק שלו לפי שווי של 1.7 מיליארד דולר לקרן בי.סי פרטנרס. צעד דרמטי ביותר של מכירת מפעל חיים שייסד מאותו בית מלאכה קטן ביפו והפך אותו לאחת מהחברות המובילות בעולם למוצרי פלסטיק לבית ולגינה, ובוודאי לחברה הפרטית הגדולה בישראל.

אבל חברים ואנשים שהיו מעורבים בתהליך המכירה אומרים שהוא היה מרוחק, נתן לצוות להוביל את המכירה וכמעט ולא התעניין בפרטי המו"מ, למעט דרישתו שהפעילות המקומית של כתר - תשעה מתוך 29 המפעלים - תישאר בישראל. "סמי עובד על המכירה הזאת הרבה זמן", אומר חברו רונלדו אייזן, בעבר בעלי אימפריית ארונות הקיר רים, "ואני לא חושב שהוא יתגעגע לכתר רבע שנייה. זה אדם שמסוגל להעביר דף ולעבור לדף הבא".

אין ספק שהתרגש הרבה יותר לפני מספר שבועות, כאשר קיבל תואר דוקטור כבוד ממכון ויצמן על הפעילות הנמרצת שלו בתחום חקר המוח, תחום שניכס לעצמו בשנים האחרונות ובו הפך את עצמו למומחה שלפחות על פי ידידיו, איננו נופל ממדענים בתחום.

או כאשר חגג לפני כמעט ארבע שנים את יום הולדתו ה-70 בתרומה להקמת מכון חקר מוח הגדול בישראל באוניברסיטת תל אביב, או ביושבו בפאנל שריכז על במה אחת חמישה זוכי פרס נובל - מושאי הערצה של מי ש"מרגיש שאם הוא פספס משהו בחיים, זה שהוא לא בילה אותם במעבדת מחקר, והוא מחפה על כך בשנים האחרונות באינטנסיביות בלתי רגילה", לדברי תאומים.

"יום המכירה של כתר היה יום עצוב ושמח בעת ובעונה אחת", אומר תאומים, "כי הוא כבר מסתכל קדימה וכבר ידע שיקים מפעלים אחרים". בין אלו, תרומה לטכניון להקמת מכון לחומרים מרוכבים בכרמיאל, שסגול מתכנן לקנות ממנו את התוצאות המסחריות שלו, והקמת קריית יזמות בכרמיאל שתתבסס על החומרים החדשים ועל האינטרנט של הדברים (IoT) - "שיגעון שלו הרבה מאוד שנים".

יוסי ורדי, שותף במחשבה לפחות לחלק מה'שגעונות' החדשים, מודה כי "לפעמים אנחנו פוגשים יחד אורחים מחוץ לארץ, ולא אכנס לפרטים. הוא לא שוויצר ולא זחוח, אנחנו ידידים ואת יכולה להוסיף שהוא זוכה ממני להרבה מאוד הערכה, ואני גם מחבב אותו".

"הוא ג'נטלמן אמיתי", מתרשם מי שליווה את המשפחה שנים רבות כעורך הדין שלה, עו"ד רם כספי. "נעים הליכות, איש תרבות ואמנות, לא מתעסק בקטנות, אצלו הכול בגדול. במובן מסוים הוא מזכיר לי קצת את שמעון פרס, איש של חלומות גדולים".

לפרסם בכפולת צבע מוצר שעוד לא קיים

סמי סגול נולד בטורקיה וכאשר היה בן 15 עלתה משפחתו לארץ. אביו יוסף הקים, בתחילה עם שותפים שאחר כך קנה את חלקם, מפעל קטן ביפו, ברחוב מאחורי שדרות ירושלים, שהיו בו מספר מפעלים של עולים מטורקיה ומבולגריה. תאומים פגש את סגול ב-1976. הוא עצמו עבד אז בחברה שנקראה פורום יחסי ציבור, ואילו סגול נכנס שלוש שנים קודם לכן לעבוד במפעל המשפחתי. סגול חיפש מישהו לדבר איתו על שיווק ופרסום, מכר משותף המליץ לו על תאומים, והוא הזמין אותו למפעל ביפו.

"זה היה מפעל קטן, לא משהו מרשים במיוחד", נזכר תאומים, "הם ייצרו מוצרים פשוטים יחסית כמו קעריות ואדניות. אבל מה שצד את עיני היה מחשב על כל מכונה, דבר שלא ראיתי קודם לכן בשום מקום". מסגול עצמו התרשם תאומים כי הוא "איש קצת מוזר, מאוד שונה מכל האווירה של המפעל ושל הרחוב. הוא נראה כמו פרח ששתלו אותו בערוגה לא לו".

בתוך המפעלון הקטן הזה, המיושן למראה, שמכר מוצרים בכ-3 מיליון דולר לשנה, סיפר סגול בשלווה כי הוא רוצה לייצר ולייצא מוצרי פלסטיק מתקדמים ב-100 מיליון דולר לשנה. "חשבתי שהגעתי להוזה חסר אחריות, או לנביא", משחזר תאומים.

השניים נכנסו לחדרו של סגול, שהיה זעיר עד כדי כך שהיה צריך להזיז את הכיסא כדי לסגור את הדלת, וסגול הסביר שהוא רוצה לפרסם בתור התחלה מוצר מסוים. כשתאומים שאל אותו, כמה אתה מוכר מהמוצר הזה, ענה לו סגול "אני עוד לא מייצר את זה. אבל אם אני רוצה להקפיץ את המפעל הזה דור קדימה, אני צריך להוכיח לעובדים שאנחנו מתכוונים לייצר מוצרים יותר מתוחכמים". סגול הלך על זה בגדול - ביקש שני עמודים, בצבע. זו הייתה השנה שבה התחילו להופיע מודעות הצבע בישראל, ושני עמודים נשמע דמיוני כמו לקנות היום חצי שעה בערוץ 2 בפריים-טיים. המוצר היה "חמוצון" - צנצנת פלסטיק עם מסננת נשלפת, כדי לאחסן זיתים ומלפפונים כבושים עם מי הכבישה, ולהוציא כמה שצריך בלי המים. המוצר זכה להצלחה וסגול קבע שכל חודש יפרסמו כך מוצר אחר.

רוב המוצרים היו העתקה של כל מיני מוצרים מחו"ל, סגול היה מזמין תבניות מאיטליה לצורך הייצור, על אף שאלה היו יקרות יחסית לאופציות אחרות, וכך יצא לדרך.

אף על פי שאביו היה מייסד המפעל, סמי, האח הבכור, החל לאט לאט להוביל אותו, מלווה באב ובאחיו יצחק. ההובלה הזאת ניכרה היטב בתוצאות המכירה של כתר ביולי השנה: בעוד סגול מקבל כמיליארד דולר, אחיו יצחק, שהחזיק איתו רק את כתר ישראל אבל לא היה שותף לכתר אינטרנשיונל, חלק הארי של הנכסים, הסתפק ב-350 מיליון דולר, ואילו האחות ויקי בן-ג'ויה התמרמרה ודרשה סכום העומד על 140 מיליון דולר.

עו"ד רם כספי, שמסיים כעת גישור בין הצדדים, מסביר: "הייתי עורך הדין של המשפחה ודווקא היא הציעה, לפני שבע שנים, שנעשה גישור בתוך המשפחה. הגישור הראשון, ב-2008-2009 בשיתוף רו"ח אביגדור אבני, לא צלח ולא קרם עור וגידים. לאחר מכן, ב-2010, המשפחה מכרה את מניותיה וב-2016, לאור העסקה, נוצרו חילוקי דעות חדשים. הפעם הגישור נערך דרכי בלבד והוא הצליח ונמצא בשלבי סיום". עו"ד כספי מנוע כמובן מלפרט את הסכום המקובל על הצדדים, ובסביבתו של סגול מדגישים כי המשפחה תוכל להמשיך להיפגש לארוחות שבת.

אבל נחזור ליפו ולשנים ההן. השנים הראשונות התאפיינו בוויכוחים קשים בין האב, תעשיין שמרן הנטוע היטב בסביבה העסקית המוכרת לו, לבין סמי שקבע יעדים שנראו שאפתניים מאוד. לפחות חלק מאותם ויכוחים נבעו מן הסתם מדרך השיח של סגול, אשר "בגלל שהוא רואה 20 צעדים קדימה", אומר אדם המכיר אותו היטב, "לפעמים בהסברים שלו הוא פוסח על שלבים ולא מצליח לגרום לאנשים להבין אותו".

סגול החל במדיניות של רכישת המפעלונים הקטנים שבסביבה - לימים, כאשר כתר תעזוב את יפו, סגול לא ישכח את הקהילה הטורקית-בולגרית הזאת ויבנה מפעל לעובדיה כדי שיוכלו להמשיך עד הפרישה. הוא החל לנסוע הרבה לתערוכות בחו"ל, מלווה במספר עובדים מהדרג הניהולי שבנה סביבו, ותאומים, שהזדמן לו מספר פעמים להצטרף לנסיעות האלה, זוכר איך "היה לוקח בתערוכות כל מיני דוגמאות, חותך אותן, לראות מה החומר ומהי הגמישות שלו". אייזן, אז מלך ארונות הקיר (ואגב, מעסיקו של סמנכ"ל השיווק בנימין נתניהו) הכיר את סגול בתקופה ההיא, שנות ה-80 המוקדמות, כאשר בהתאחדות התעשיינים אמרו לו "שיש בנאדם סופר אינטליגנטי שאני צריך להכיר". אייזן בא לבקר במשרד ביפו, ושם שמע סיפור "שלא אשכח לעולם". המוח היצירתי של סגול לא נעצר בפלסטיק אלא הגה גם בהיבטים אחרים של החיים, והוא סיפר לאייזן שהוא עשה חשבון כי הדבר הנוח ביותר, גם כלכלית, הוא להחזיק במקום רכב, במונית צמודה. 'זו גם הוצאה מוכרת, גם אפשר לנצל נתיבי תחבורה ציבורית, וזה גם חוסך את החזות הסנובית של אחזקת רכב עם נהג צמוד', הסביר. תקופה מסוימת אכן נסע סגול במונית הצמודה שלו. עד היום הוא כמעט ולא נוהג ומניח לאשתו טו בה לאחוז בהגה. הוא גם מסתובב ללא כסף מזומן, וטובה היא זו שאחראית לשלוף את הארנק כשצריך.

הסקרנות של סגול להכיר אנשים חדשים מביאה אותו לא אחת להרים טלפון לאדם שלא הכיר, רק כי הוא סקרן לגביו. "הוא לא אוהב להכיר בשביל להשוויץ", אומר אייזן, "אלא כדי ללמוד מהם. הוא לא הכיר את ביבי וביקש ממני להפגיש ביניהם, ככה סתם. קבענו ארוחת צהריים בבית הקפה בקינג דיוויד והם ישבו שם שעה וחצי ודיברו".

דן פרופר, שהכיר אותו עוד מהימים ששניהם למדו בטכניון - פרופר הנדסה כימית וסגול כימיה - ולאחר מכן בחוגי התעשייה והתעשיינים הפכו לידידים הנפגשים עד היום לעיתים קרובות, זוכר רעיון אחר של סגול, "שמראה את צורת החשיבה שלו. סיפור שנראה קצת דמיוני אבל יש מאחוריו היגיון ברזל". הרעיון שאותו פרס אז סגול לפני פרופר היה לשכור אוניית מסע גדולה, ולהעמיד עליה ציוד לייצור רהיטי גן מפלסטיק. בקיץ תעמוד האונייה בחצי הכדור הצפוני ובחורף בדרומי, ואז הייצור יהיה מקומי ולא יהיו בעיות של מכס - באותם ימים היו מכסי מגן גבוהים שהגנו על תעשיות מקומיות והיקשו על יצואנים. התוכנית הזאת, רצינית או דמיונית, לא יצאה לפועל ובמקומה הקימה כתר מפעלים רבים ברחבי העולם.

לאייזן הציע סגול תוכנית קצת יותר ריאלית. יום אחד הזמין את אייזן למסעדה סינית יוקרתית בשדרות רוטשילד בתל אביב, והציע לו מיזם משותף שבו כתר ורים יחברו לעסק משותף של קמעונות ובו ימכרו את רהיטיהם. מאוחר יותר הרעיון גווע, אייזן זוכר כי סגול עצמו הגיע למסקנה שקמעונות לא מתאימה לו. "אני לא זוכר אם הצטערתי או לא שלא עשינו את זה", הוא אומר, "אבל בטח הצטערתי שלא תהיה לנו סיבה להיות בקשר על בסיס יומיומי. כי חיבבתי אותו, אפשר לומר מסיבות אידיאולוגיות. הוא מהגר ואני מהגר, ושנינו צוחקים על זה כל הזמן שלא משנה כמה שנים נהיה פה, אנחנו תמיד עולים חדשים. לא בדיוק מרגישים 'אין' ומצד שני מרגישים נהדר שנס כזה כמו מדינת ישראל קרה".

הביא את בשורת כיסאות הפלסטיק

השנים הראשונות של כתר היו מבוססות על העתקת מוצרים מוצלחים מחו"ל. אבל בשלב מסוים החל סגול להבין את חשיבות העיצוב. הוא התחיל תהליך של הכנסת מעצבים לכתר פלסטיק, וכל פעם הייתה מגיעה הברקה אחרת. למשל באחת השנים הגה רעיון לעשות סלים מפלסטיק, במקום רשתות הבד שהתלוו עד אז לקניות הביתיות. ההחלטה האסטרטגית הייתה להפיץ את הסלים החדשים הללו ביריד 'אדם ומעונו', שאז היה אירוע אדיר בקנה מידה לאומי.

מכיוון שהסלים יוצאים מהמכונה כמשטח פרוס, וכדי להגיע למוצר המוגמר צריך להרכיב אותם, גויסה כל המשפחה כולל הילדים כדי להרכיב את הסלים על המקום, שכן הסלים קצרו הצלחה גדולה. כך כל שנה המציא סגול איזה להיט חדש, עד שהגיע לפריצת הדרך הגדולה שתעשה את כתר פלסטיק למה שהיא: רהיטי פלסטיק.

הרהיטים הללו היו בראשית דרכם באירופה, והיו רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. סגול קנה אז באירופה - כחלק מבחינת הנושא - סט של כיסאות ושולחן. הריהוט הוצב במרפסת הפנטהאוז שלו אז ברמת השרון (היום מתגוררת משפחת סגול בפנטהאוז במגדל היוקרה בארי נהרדע בתל אביב, שאותו רכשה מידי איש העסקים הרשי פרידמן) וכאשר עברה המשפחה דירה השאירה את השולחן שם, כיוון שמשקלו היה כ-40 קילו לפחות.

סגול ביקש שיכינו לו ניתוח שוק שמצא שבישראל מוכרים 10,000 כסאות גן מדי שנה, מעץ וממתכת, ומיד קבע יעד שאפתני של 100 אלף כיסאות בשנה. לצורך זה הוקם מפעל כתר בכרמיאל שהיה מהגדולים בארץ בעת הקמתו ונחנך בנוכחות ראש הממשלה דאז, יצחק רבין.

הקמפיין - בתחנות אוטובוס - הראה חלק משולחן ועליו אבטיח, אווירה של קיץ וישראליות, ובשנה הראשונה אכן נמכרו כל 100 אלף הכיסאות. תאומים היה מודאג ואמר לסגול 'אבל עכשיו כולם יעתיקו אותך כמו שאתה פעם העתקת אחרים'. ואכן בשנה שלאחר מכן הוצף השוק בכיסאות פלסטיק מיובאים, אבל לסגול היה פתרון, וכתר פיתחה כיסא עם קשתות חיזוק, מה שאיפשר לייצר בהרבה פחות חומר גלם, ולהוזיל את הכיסא ב-40% בערך. וכך גם קרה שנה לאחר מכן. במסגרת השכלול - וכיוון שריהוט הגן הזה גלש מהר מאוד למרפסות, שבהן אין הרבה מקום - הגיעו לכסאות המולבשים זה על זה לערימה, עד לאירוח הבא.

כרמיאל, שאליה הצטרפה גם יקנעם, חבות הרבה מהתפתחותן למפעלים של כתר. ולאלה הצטרפה סדרה של רכישות מפעלים בחו"ל, כגון אליברט הצרפתית וז'רדן ההולנדית, עד לפריסה ברחבי אירופה וארצות הברית. ההכרה בחשיבות העיצוב הביאה את סגול לתמוך בשנקר, ואחר כך להקים חממת מעצבים שקיבלה את השם די-ויז'ן - (דיזיין-ויז'ן). לשם העניין נשכרה וילה בהרצליה פיתוח על הים, וסטודנטים מצטיינים קיבלו מלגות ומקום ליצור, ונשלחו לתערוכות בחו"ל. סגול עצמו רצה להיות קרוב ליצירה והעביר את משרדיו שלו לווילה. מתוך 150 הסטודנטים שעברו שם נקלטו 10-15 בכתר, והשאר התפזרו במקומות שונים בתעשייה.

אחת החוזקות של כתר תחת סגול היא שימוש נרחב במערכות מידע, משלבים מאוד מוקדמים בחיי החברה, שמאפשר לדעת מחיר של כל מוצר שלו ושל המתחרים וזמני ייצור. אבל במסגרת חוש ההומור האידיוסינקרטי שלו, מספר אייזן, הכול "קרה לו במקרה. הוא יכול להגיד לי, תראה איזה יופי, לא ידעתי שמחיר הנפט (חומר הגלם של הפלסטיק, ש' ל') עומד לרדת, במקרה היה לי רק מלאי קטן של חומר גלם וזה יצא לטובתי. אף פעם הוא לא יגיד 'תכננתי', תמיד יגיד 'קרה לי במקרה'".

"את המספר 2 מיליארד מישהו זרק, לא סמי"

גם המכירה לא הייתה 'במקרה' או 'פתאום'. עו"ד חודק מלווה את התהליך כבר מספר שנים. "לפני כארבע שנים", הוא מספר, "קיבלתי ממנו הזמנה לווילה בהרצליה פיתוח, והוא ביקש ממני לעזור בצוות שבנה בחברה, שמטרתו הייתה, כך אמר, 'להוריד את המרכזיות שלי בארגון' ולנהל את החברה כמו כל תאגיד אחר בעולם, עם דירקטוריון מסודר והנהלה". סגול היה אז כבן 70. ארבע בנותיו - הגדולה ד"ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי, השנייה ציירת, השלישית עובדת בעמותת מפעלות חינוך והרביעית מאיירת המתגוררת זה מספר שנים עם בעלה המוסיקאי בלוס אנג'לס - מעולם לא התעניינו בעסק. "אני חושב שאז התחיל לחשוב ברצינות על העניין הזה", אומר חודק.

לאחר כמה ישיבות סביב שולחן עגול שאצל סגול משמש במקום שולחן המנהלים הרגיל, עם מספר אנשים שמלווים אותו כבר שנים לא מעטות בחברה, "התרשמתי שהוא מוכן גם לקבל הערות שהן לא 'פוליטיקלי קורקט'", מספר חודק. "ואמרתי לו, 'אתה המוח והנשמה של החברה, אבל אתה גם הבעיה המרכזית בדרך לשינוי'. הוא בלי צניעות מתחסדת או איזשהו חיוך של שביעות רצון, ענה לי 'אתה צודק. בוא נחשוב איך משנים את זה'".

במהלך 2016 התחילו הדיונים להתמקד בצורה קונקרטית יותר במכירת החברה, וכאשר התקבלה ההחלטה שזה הכיוון, הוקם צוות פנימי שיוביל את המהלך, ובו נשיא החברה טל סנדר, יונתן קולודני, פעם מנכ"ל מקינזי ישראל והאיש שעוסק באסטרטגיה ופעולות בינלאומיות בכתר, אורן ואנק, העוזר האישי של סגול והיועץ המשפטי של החברה. לצד חודק (משרד גרוס חודק) גויסה לטפל במשימה פירמת עורכי הדין וויט אנד קייס, שאחד המרכזים שלה בלונדון ניהל את הצד האנגלי של העסקה. "הרעיון היה לבנות תהליך שייצור איזה עניין בשוק ויביא מועמדים פוטנציאליים לעסקה, שהיא מאוד גדולה, בשווי 1.7-1.8 מיליארד דולר, חברה עם פריסה בינלאומית וכמעט ללא חוב", מספר חודק. "נבחרו מספר מציעים, רובם ככולם היו קרנות פרייבט אקוויטי". לישורת הסופית הגיעו CVC של בנק ההשקעות גולדמן זאקס ו"בי.סי רצתה יותר", מסכם חודק. התפרסם שסגול רצה מחיר של 2 מיליארד דולר ומכירה מלאה, ונאלץ להתפשר."לקבוע מחיר לחברה בינך לבין עצמך זה משחק סתמי שאין לו משמעות, והוא אדם ריאלי והבין שצריך לבנות תהליך שימקסם את השווי. את המספר 2 מיליארד מישהו זרק, אבל ממנו לא שמעתי אותו".

חודק התרשם במיוחד מהדאגה שהביע סגול לעובדים הפשוטים, והרצון לדאוג להם ולתת להם בונוס על המכירה.

המוח במחקר, הלב בפעילות חברתית

התחום המרתק את סגול בשנים האחרונות הוא חקר המוח וההזדקנות. הטריגר היה שהוא ראה את הוריו בערוב ימיהם מטופלים בבתי אבות, ובביקורים שם נוכח שהדמנציה והאלצהיימר הן שתי הבעיות העיקריות שמונעות מאנשים להזדקן בכבוד. הוא החל ללמוד את הנושא בתנופה, וכיוון שהוא ישן מעט מאוד שעות בלילה, גם הלילות מוקדשים לקריאת מאמרים, ולאט לאט הפך עצמו למומחה שאינו נופל מאוכלוסיית החוקרים.

לתפיסתו, ישראל והיהודים בעולם הם שצריכים להוביל את חקר המוח והארכת החיים. אחרי הכל, אם מביטים בנשיאי מוסדות המחקר הבולטים למשל בארצות הברית, רואים שלא מעטים מהם הם יהודים. לתפיסתו, הדרך להגיע למובילות הזאת היא הקמת מרכזי חקר מוח במוסדות מחקר ומוסדות רפואיים, כאשר התנאי שהוא מציב הוא שישתפו את תוצאותיהם עם מרכזים אחרים, ובמקום התכנסות מחקרית תהיה דמוקרטיזציה ושיתוף פעולה של המחקר. בינתיים תרם להקמת מרכזי מוח באוניברסיטת תל-אביב, חיפה, במרכז הבינתחומי, במכון ויצמן, במרכז רפואי שיבא, בסורסקי (איכילוב) ובאסף הרופא.

אבל פעילותו הפילנתרופית חורגת בהרבה מלהיטותו למחקר. מרגע שהחל העושר להצטבר, משפחת סגול החלה לעסוק בפעילות חברתית, הפעם כצוות מגובש של טובה וסמי, מתמיכה באופרה ובפילהרמונית ועד מלגות לסטודנטים, בעיקר בערים שבהן יש לכתר מפעלים. הפרויקט הראשון היה "ניצן" שבשעתו היה ארגון מאוד קטן, וטובה כיו"ר יחד עם סמי כתומך תרמו רבות להכרה שכל ילד עשירי בישראל הוא לקוי למידה. עכשיו הפרויקט החדש הוא סיוע להורים לקויי למידה להתמודד עם ההורות.

ובתוך כל אלה, הייתה הבעלות על הפועל תל אביב יחד עם משה תאומים ומוטי אורנשטיין, בשנים 1997-2008. "זו הייתה תאונה", צוחק תאומים, "כדורגל לא מעניין את סמי, אבל אני אוהב את הפועל תל אביב וראיתי שהקבוצה מתרסקת ובאתי אליו ואל מוטי שנציל אותה. וסמי אמר, 'בסדר, בואו נעשה אותה אלופת אירופה'. חשבנו שזה הזוי". הקבוצה אכן זכתה להישגים לא מבוטלים באותן שנים, אולם לבסוף החליט סגול לצאת ממנה. יש הסבורים כי המניע היה השתוללות של אוהדים במשרדי כתר בהרצליה, אולם לתאומים יש הסבר אחר: "עזבנו כי סמי אמר לי מוישיק, זהו, אם תמשיך (עם הפועל, שעלתה לבעלים לא מעט, ש' ל') ייקחו לך את הבית. הוא ידע שאם הוא לא ייצא אני לא אצא, ולכן החליט שסיימנו".

אבל סגול, מהרגע הראשון שעלה נושא הפועל תל אביב, ביקש למנף את הבעלות למשהו בעל ערך רב יותר - להשתמש בהערצה של ילדים לשחקני הכדורגל כדי להחזיר אותם למעגלי לימודים. כך, במקביל לרכישת הפועל הוקמה מפעלות חינוך וחברה, שבתום שנה זו תחגוג את הילד המאה אלף, בכל רחבי הארץ, כולל יישובים בדואים לא מוכרים, ובעשרים מדינות בעולם כולל הרשות הפלסטינית וירדן.

אברום בורג, יו"ר מפעלות חינוך וחברה ב-12 השנים האחרונות, מרגיש שיש ביניהם "סוג של שותפות, במובן שהוא מעין אח בכור".

תסביר.

"המתנה הכי גדולה שהוא נותן לנו היא לא הכסף. הוא רשת הביטחון של הארגון אבל הגאונות שלו היא המנופים שהוא מייצר, האסטרטגיה. הוא אומר לי, 'אברום, נכנסת לחברה הבדואית, צמצמת את הפער עבור הבנים. אז מה אתה עושה עם הבנות הבדואיות?'. או שיום אחד נסעתי למרכז קליטה בצפון של ילדים אתיופים, ואני רואה שהילדים עולים לאוטובוס עם החולצות של 'מפעלות', ומתברר שהם נוסעים לחתונה, ואלה הבגדים היפים שלהם, הבגדים שהם מתגאים בהם. התרגשתי וסיפרתי לסמי והוא אמר לי, אם ככה ניתן להם עוד בגדים. הוא כל הזמן יודע להעניק לי ולנו את המבט שאף אחד לא רואה, וכתוצאה מזה העמותה הפכה לארגון המעוטר ביותר בעולם של ספורט והעצמה אישית, של יהודים וערבים כאחד".

מאין זה נובע?

"אני חושב שמה שיש בו זה חמלה של מהגרים. אנחנו ילידי הארץ, אדונים, יש לנו ביטחון עצמי במקום ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות קשוחים. הוא מהגר, הוא הילד הטורקי, ובאופן אינטואיטיבי הוא רגיש לדברים שאחרים לא רואים". 

כתבה: שלומית לן