מה משמעות העברת היחידה לתוכניות חיצוניות לאבי מעוז? בדקנו משלוש זוויות

הממשלה המתרקמת הביאה להרבה מאוד מחאות וזעקות שבר. אחת בולטת קמה על ההסכם עם סגן השר המיועד אבי מעוז, שבין השאר צפוי לקבל את היחידה לתוכניות חיצוניות וקידום שותפויות של משרד החינוך. מדובר ביחידה האחראית על תוכניות ההעשרה של בתי הספר, מה שמביא לחשש שמעוז ישתמש בה כדי לאסור על תוכניות שונות שחשובות לציבור החילוני־ליברלי. בממשלה היוצאת וברשויות מוניציפליות רבות כבר יצאו נגד ההחלטה והבטיחו להילחם בהשלכותיה. אבל מה זו בעצם היחידה הזו? אילו תוכניות יש בה היום? ומה הרשויות המקומיות יכולות לעשות נגדה? ניסינו לעשות קצת סדר בדברים.

היחידה הזו אחראית על כל מערכי השיעור החיצוניים לתוכנית הלימודים המוגדרת של משרד החינוך, כלומר שיעורי העשרה, סדנאות, וכו'. בתי הספר השונים מקבלים תקציב ייעודי (שמשתנה מבי"ס לבי"ס בהתאם לקריטריונים שונים) כחלק מתוכנית גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית), שנועד בין השאר גם להביא תוכניות העשרה שכאלה. מאגר התוכניות של היחידה מורכב משלושה מסלולים, שניים חשובים לענייננו: ירוק - תוכניות שעברו בדיקה מנהלית ופדגוגית, וניתן להשתמש בהן בתקציב גפ"ן; וכחול - תוכניות שלא עברו את הבדיקה אך לא נמצאה מניעה לשלבן, אך ביה"ס יצטרך למצוא מקור מימון אחר.

תוכניות במימון זר?

למה היחידה הזו כה חשובה למעוז? הוא הסביר בריאיון לקשת 12: "במשרד החינוך ישנן 3,400 תכניות לימודים, 3,000 מתוכן נכתבו ע"י עמותות פרטיות שממומנות ע"י קרנות זרות וע"י מדינות זרות".

פנינו למעוז כדי שיסביר לאילו תוכניות, עמותות או מדינות התכוון, והוא הבטיח שיחזור אלינו עם תשובה, אך זו בוששה להגיע. לשמחתנו, מאגר התוכניות הוא שקוף, כך שיכולנו להסתכל בעצמנו. המספרים שהגענו אליהם הם מעט שונים: ישנן מעל 23 אלף תכניות העשרה של היחידה המוצעות לבתי הספר, 7,410 מתוכן מקורן במגזר השלישי, כלומר עמותות פרטיות. השאר פותחו ומוצעות לבתי הספר ע"י חברות או אנשים במגזר העסקי הישראלי או המגזר הציבורי, כלומר רשויות מקומיות וכדומה.

בדקנו את התוכניות המאורגנות ע"י גופים חיצוניים. במאגר ניתן לברור לפי נושאים, לאילו כיתות הן מיועדות, לאיזה סוג חינוך (ממלכתי, ממלכתי דתי או חרדי), ועוד ועוד. גם לפי מיון כזה, קשה לראות איך הגיע מעוז למספרים בהם נקב. למשל תוכניות בנושא "שוויון בין המינים", שכנראה לא חביב על מצביעי נעם, מונות 341, אך רק 88 מהן פותחו ע"י עמותות, והשאר ע"י חברות או המגזר הציבורי. בבדיקה מדגמית לא מצאנו עמותות המקבלות תרומות ממדינות או ישויות זרות, אך ייתכן שיש כאלו. כן מצאנו עמותות וארגונים ישראליים המקדמים תלמידות ללימודי הייטק, או מציעים סדנאות בנושא הטרדות מיניות, פמיניזם, גיל ההתבגרות ועוד. בדיקת נושאים אחרים שיש שחוששים שלא יעלו בקנה אחד עם הקו של מעוז, כמו "זכויות אדם", "חוק ומשפט", או "תרבות נוצרית" (הנושאים מוגבלים להצעות מנוע החיפוש של המאגר), העלתה תמונה דומה: יש כמה מאות תכניות מוצעות שתפקידן להעשיר בתחומים כמו זכויות מיעוטים ונכים, מאבק בגזענות, בריונות ברשת ועוד, רובן לא דרך עמותות ולא ממומנות ע"י מדינות זרות.

נושאים אחרים, שדווקא כן תואמים את האידיאולוגיה של מעוז, מהווים נתח משמעותי ממאגר תוכניות ההעשרה לילדים, ושם גם ניתן למצוא בקלות עמותות במימון זר. למשל, המכון ללימוד, מחקר ובניין המקדש, שכמעט חצי מתקציבו מקורו בחו"ל, מציע סדנה על מנהג הקטורת בבית המקדש. בסה"כ מצאנו כ־2,300 תוכניות שעוסקות בפרשת השבוע, תלמוד, תרבות יהודית ונושאים דומים, 1,180 מתוכן מופעלות ע"י עמותות פרטיות וכמעט כולן מיועדות גם לתלמידי החינוך הממלכתי.

מה כוחן של העיריות?

יש מי שכבר הבטיחו להשיב מלחמה לכל ניסיון של מעוז לעצב את המערכת בדמותו: ראשי הרשויות. "למוסדות החינוך של גבעתיים… לא תיכנס ולו גם תכנית אחת לפני שתעבור אישור של מינהל החינוך שלנו", הבהיר ראש עיריית גבעתיים רן קוניק. ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן הרחיק לכת וצייץ: "על כל שעת לימוד של ליברליות, הכלה ושוויון שהממשלה תקצץ, רמת גן תקצה שעתיים באותם הנושאים". אבל מה באמת העיריות יכולות לעשות?

פרופ' יזהר אופלטקה מביה"ס לחינוך באוניברסיטת ת"א, שגם החזיק בתיק החינוך בעיריית גבעתיים במשך מספר שנים, אומר שתכנים חדשים לא יהיו הבעיה. "ביה"ס לא מחויב להכניס אף תכנית. גם אם מנהל רוצה להכניס תכנית הוא צריך אישור של הנהגת ההורים". כלומר, קוניק או כל ראש עיר אחר אכן יוכלו לחסום תוכניות שלשיטתם לא מסתדרות עם רוח העיר. אם כן, היכן הבעיה? "החשש הוא לא מכפייה של תוכניות, כי אי אפשר לכפות על אף בי"ס תכנית", מסביר אופלטקה, "אלא מביטול של תכניות שביה"ס רוצה". העיריות למעשה מציעות להקצות מתקציב החינוך שלהן עבור תוכניות שלא יזכו יותר לתקצוב של משרד החינוך.

האם העיריות רשאיות לעשות זאת? לפי החוק היבש, לא. חוזר מנכ"ל קובע: "אסור לשלב במוסדות חינוך תוכניות ומענים שאינם רשומים במאגר". פרופ' לטם פרי־חזן, חוקרת משפט וחינוך מהחוג למנהיגות ומדיניות בחינוך באוניברסיטת חיפה, אומרת: "לפי חוזר מנכ"ל ההתנגדות הזו וההבטחה למימון לא יעזרו".

אבל לא הכל מסתכם בחוק היבש. "האם מישהו יגיד לרשות מקומית שהיא לא רשאית להפעיל תכנית כי היא לא במאגר של אבי מעוז? לא נראה לי", אומרת פרי־חזן. גם אופלטקה לא משוכנע שהחוק היבש הוא חזות הכל: "חלוקת הסמכויות בחינוך בין משרד החינוך לרשויות המקומיות היא משהו שאף פעם לא הוסדר. בפועל, יש לרשות המקומית המון השפעה על הפדגוגיה. כבר היום העיריות מכניסות תוכניות לבתי הספר, גם אם זה בשיתוף עם הפיקוח".

יש חסינות לממ"ד?

האם כל בתי הספר מושפעים באותה מידה? כשח"כ בצלאל סמוטריץ' הגן בכאן ב' על המינוי של מעוז, המגיש אסף ליברמן טען שהחינוך הממלכתי דתי זוכה לפריווילגיות: "שם יש את מועצת החמ"ד שיש לה חסינות ממה שקורה במשרד החינוך". סמוטריץ' השיב: "אתה טועה, ואנחנו חשופים לכל התכנים של מערכת החינוך".

המועצה לחינוך ממלכתי דתי, או חמ"ד, שואבת את כוחה מחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג־1953. סעיף 15 מבהיר את סמכויות המועצה: "השר יוועץ… במועצה לחינוך ממלכתי דתי בטרם ישתמש בסמכות מן הסמכויות המסורות לו לפי חוק זה הנוגעות לחינוך ממלכתי דתי…".

הסעיף הזה קצת מעורפל, ולא ברור אם שר החינוך מחויב לקבל את העצה שיקבל מהמועצה ומה מרחב שיקול הדעת שלו. "אף פעם לא שמעתי על מחלוקת", אומרת פרופ' פרי־חזן, "אבל אם הוא יתעלם אז יש פה שאלות של משפט מנהלי, האם יש פה אי־סבירות בזה שמתעלמים מהמלצה של מועצה מייעצת שניתנה על פי חוק". לכן, היא סבורה שטענתו של ליברמן, שלחינוך הממלכתי דתי יש חסינות מסוימת מפני זהותו של שר החינוך שאין לחינוך הממלכתי הרגיל, היא סבירה: "המועצה הזו מבטיחה שתהיה התאמה תרבותית לזרם הממלכתי דתי, שתתאם להשקפת העולם. אין דבר כזה בחינוך הממלכתי הרגיל. לכן עולה בשנים האחרונות דרישה להקים זרם נפרד לחינוך הממלכתי הרגיל, החילוני".