"המכונית של אגסי אינה הפתרון"

הגורו הסביבתי חיימי לרנר שוקד על פיתוח "מכונית ללא בעלים"

האדריכל חיימי לרנר, לשעבר ראש עיריית קוריטיבה שבברזיל ומי שנחשב ל"גורו" תכנוני וסביבתי, עובד באופן מפתיע על פיתוח מכונית. למה מפתיע? כי לרנר, המבקר בימים אלה בארץ, נחשב לאחד מאויביה המושבעים של המכונית הפרטית. הוא נוהג לומר שאת המכונית אתה צריך לאהוב כמו שאתה אוהב את חמותך - מעט ומרחוק.

אבל המכונית שהוא עובד עליה אינה מהסוג שאנחנו מכירים. גודלה של המכונית שלו יהיה מחצית גודלה של הסמארט, כלומר מכונית לאדם אחד, אולי שניים. מה שיותר חשוב, היא תהיה מכונית ללא בעלים. כלומר, ניתן יהיה להיכנס אליה, לנסוע, ולהשאירה במקום חניה למשתמש הבא בתור, כמו האופניים שפיזרה עיריית פריז ברחובות. החיוב יהיה על "זמן כביש". כמו חיוב על זמן אוויר בטלפון הסלולרי.

המכונית החשמלית של שי אגסי, הוא משוכנע, לא תפתור שום דבר, בוודאי לא את בעיית הגודש בכבישים, את בעיית החניה ואת הצורך להוסיף עוד ועוד מחלפים, שהם לדעתו בעיות חמורות לא פחות מבעיית זיהום האוויר.

רעיון המכונית ללא בעלים הוא חלק מהשקפת עולם כוללת שלפיה סודה של תחבורה יעילה הוא בשילוב בין האמצעים השונים, כך שלא יתחרו זה בזה. "רכבות בין-עירוניות הן דבר חיוני", אומר לרנר, "אך בתוך ערים הן מיותרות לחלוטין, כי הן יקרות מאוד וגם כי תחבורה עירונית צריכה להיות על פני השטח". ההמלצה שלו היא פשוט אוטובוסים יעילים ומהירים.

"בניו יורק התחילו, לאחר 50 שנות דיבורים, לעבוד על רכבת תחתית בשדרה השנייה. העבודות יארכו עוד 20 שנה ויעלו כארבעה מיליארד דולר. אני בטוח שהקו הזה לא יצליח להעביר יותר אנשים מהאוטובוס שמגיע למשרד שלי בקוריטיבה. קו אוטובוס יעיל ניתן היה לסיים בתוך שלוש שנים ובעלות נמוכה בהרבה. בסן פאולו, ברזיל, ארבעה קווי רכבת תחתית, אך למרות זאת 84% מהתושבים נוסעים באוטובוס. אני אומר שכל מה שצריך הוא לשפר את התחבורה על פני השטח ולא מתחת לאדמה".

עצה ברוח זו יש לו גם לעיריית ירושלים ולעיריית תל אביב שבימים אלה שוקדות על קו רכבת עירונית. "יש היגיון ברכבת בין ירושלים לתל אביב", הוא אומר, אך רכבת בתוך העיר היא יקרה ומיותרת. "כל דבר שעושים צריך לעשות חכם ובעיקר לא ליצור תחרות בין אמצעי התחבורה השונים. בלונדון, למשל, אפשר היה להקטין את מספר תחנות הרכבת התחתית ולעשות שימוש בפני השטח באמצעות אוטובוסים מהירים". בסמוך לגן צ'רלס קלור, אנחנו רואים סוס עם עגלה. "אפילו זה עדיף על רכבת", הוא אומר. "תחבורה חייבת להיות יעילה וחכמה, כאשר הכלל הוא, שהאמצעים השונים לא יתחרו אחד בשני".

שיעור בהפרדת אשפה

לרנר, בנם של מהגרים מפולין, למד אדריכלות והפך לגורו סביבתי לא בעקבות רעיונות תיאורטיים, אלא לאחר שהצליח במהלך שתי קדנציות כראש עירייה ושתי קדנציות בתפקיד מושל, לחולל את אחד הנסים העירוניים הגדולים ביותר: להפוך עיר אפורה וחסרת ייחוד, בדרך מסאו פאולו למפלי האיגואסו, שבה חיים כ-1.6 מיליון בני אדם, למושא קנאה של מתכננים וראשי ערים. על הנס הזה זכה לרנר באין סוף פרסים בארצו ומחוצה לה. המשל של קוריטיבה הפך עם השנים לאחד מפרקי הלימוד בתכנון עירוני הנלמדים בכל העולם. בארץ הוא ביקר כבר מספר פעמים, אצל קרובי משפחה החיים בארץ, אך גם כמרצה מבוקש בפורומים שונים. הפעם הוא אורח הכבוד בתערוכת ישראטרפיק, הכנס הבינלאומי לתעבורה שמתקיים בגני התערוכה וכאורח קבוצת שיכון ובינוי.

ערב כניסתו לתפקידו ראש עיריית קוריטיבה, הוא ארגן מבצע ראווה של 48 שעות, שבהן הפך את מרכז העיר לסוג של טרקלין מפואר. הוא הציב במרכז אדניות ופנסי תאורה, נטע אלפי עצים ושתל פרחים. התושבים ובעלי העסקים, שלא ידעו את נפשם מרוב התפעלות, נרתמו לתמוך ברפורמות המהפכניות שהציע לשיפור חזות פני העיר.

כמה חודשים אחר כך הציע להפוך את אזור החנויות בעיר התחתית למדרחוב המיועד להולכי רגל בלבד. כשבעלי החנויות התנגדו לרעיון, הוא הציע להם 30 ימי ניסיון. האזור הפך לכה פופולרי, עד כי רחובות שכנים ביקשו להכלילם בניסוי. היום אזור זה שופע גנים ומקומות בילוי לנוער.

את בעיית התחבורה, איתה מתמודדות כל הערים בעולם, הוא הצליח לפתור בדרך מקורית. הוא הקים בעיר רשת מסועפת של אוטובוסים, הנוסעים בקווים מיוחדים. תחנות האוטובוס שתכנן הן גלילים עשויים מפיברגלס. הנוסעים נכנסים לתוך הגליל, רוכשים כרטיס בקופה ועולים על האוטובוס. השיטה מונעת את הצורך לשלם לנהג ומקצרת את זמן עליית הנוסעים. האוטובוס עומד בתחנה זמן קצר בלבד. ובכך נמנע זיהום אוויר, שכן ידוע שפליטת הזיהום הגדולה ביותר נגרמת דווקא בתחנות. "האוטובוסים כה פופולריים, והשיטה כה יעילה, עד כי אין צורך אפילו לסבסד את השירות", אומר לרנר, "לא רק זאת. רבע מבעלי המכוניות משאירים אותן בבית, ונוסעים באוטובוסים".

לרנר מדגיש שאמנם יש לו מכונית משל עצמו, אך הוא משתמש בה רק בשעות הערב. במשך היום הוא משתמש, כמו כולם, בתחבורה הציבורית היעילה של העיר. "לא היה לנו כסף לטפל בזיהום האוויר", הוא אומר, "אז החלטנו למנוע אותו". המשרד שלו ממוקם כדקה הליכה מהבית.

גם בעיית האשפה זכתה לפתרון יצירתי: "התחלנו ללמד את הילדים בבתי הספר להפריד אשפה, והם לימדו את הוריהם". זה 16 שנה נחשבת קוריטיבה לאחת הערים המובילות בעולם באחוזי ההפרדה והמיחזור. התושבים מניחים את שקיות האשפה בפתחי הבתים. משאית ירוקה עם פעמון עוברת ברחובות, ואוספת את השקיות.

פעם בשבוע עוברת ברחובות העיר משאית נוספת, האוספת את האשפה הלא אורגנית. משפחות עניות בשכונות העוני הצפופות אליהן משאית האשפה לא יכולה להיכנס, מביאות את שקיות האשפה לנקודות האיסוף, ומקבלות תמורתן כרטיסי נסיעה באוטובוס או מוצרי מזון שנקנו מהחקלאים. "בהתחלה חשבו שאני משוגע", הוא אומר, "בתוך שלושה חודשים האזור הפך נקי. במקום לשלם לקבלני ניקיון, שילמנו ישירות לתושבים".

האשפה מובלת למפעל, שגם הוא נבנה מחומרים ממוחזרים, המעסיק נכים, אלכוהוליסטים ושאר מוכי גורל. המוצרים הניתנים למיחזור נמכרים לתעשייה המקומית. ספוגים ובדים נטחנים והופכים לחומר מילוי לשמיכות, הניתנות לעניים. המפרץ עליו שוכנת העיר נוקה אף הוא בשיטה דומה. לרנר הבטיח לדייגים העניים של העיר תשלום מיוחד אם ידוגו אשפה. בתוך מספר חודשים המפרץ הפך נקי. "יום רע לדייג הפך מיד ליום טוב לסביבה", אומר לרנר.

הוא גם מצא שיטה ייחודית לטפל באלפי היתומים שהסתובבו ברחובות: הוא פנה לתעשיינים, לבעלי העסקים ולמוסדות, והציע להם לאמץ מספר ילדים ולהעניק להם ארוחה חמה ודמי כיס, בתמורה לעבודות גינון או משימות משרדיות.

"בעיות דומות בכל העולם"

"לכל הערים בעולם בעיות דומות", הוא אומר, "תנועה, קיימות ודו קיום. בשנים האחרונות ובעקבות התפתחות השיח הסביבתי, אנשים הגיעו לרעיונות רבים. חלקם חושבים שהפתרון יהיה בחומרים חדשים. זה נכון, אבל לא מספיק. גם בניינים ירוקים חשובים, כך גם אנרגיה המתחדשת. הסוד הוא בשילוב בין כל הגורמים.

"אני מאמין בחמש דיברות: הראשון, המעיטו את השימוש במכונית הפרטית, לשם כך על העיר לספק אלטרנטיבה למכונית; השני, התגוררו קרוב למקום העבודה וחסכו בכך זמן, זיהום אוויר וכסף; השלישי, הפרידו אשפה וחשוב לא פחות, קנו הרבה פחות מוצרים מיותרים, שכן קיימות היא ההבדל בין שאתה צורך לבין מה שאתה מבזבז. הרביעי הוא עצה חשובה לרשויות - עשו שימוש רב פעמי ברכוש הציבורי. "הלכתי למשחק כדורסל בניו יורק וגיליתי שהאצטדיון הענק פתוח כמה פעמים בשנה בלבד. אמרתי לראש העיר, שהמקום הזה יכול להפוך בשעות היום לשוק, למרכז תרבותי ולעוד שימושים רבים אחרים. אין שום סיבה שבתי הספר יהיו שוממים בשעות הערב וכך גם אוניברסיטאות. את הטכניון לא היה צריך לבנות הרחק מהעיר וכך גם את האוניברסיטה העברית.

הדיבר האחרון שלו נוגע, כמובן, לחינוך, "למדו את הילדים קיימות", הוא אומר, "אחרי שהילדים לומדים הם מלמדים את הוריהם. בקוריטיבה התחלנו ללמד ילדים להפריד אשפה ב-1989. כיום כ-70% מתושבי העיר מפרידים אשפה". נאמן למשנתו סיים לרנר בימים אלה להכין קליפ שמסביר לילדים, במשך שש דקות, איך מפרידים אשפה. הסרט על חשבונו, כמובן, והוא מתכוון להתחיל להפיץ אותו בקרוב.

ללכת בעקבות החלום

אף שרוב העולם שמחוץ לקוריטיבה אולי מעריך את לרנר, אך לא בדיוק הולך בעקבותיו, הוא לא באמת חש תסכול. "חלק מראשי הערים עושים משהו ורבים אחרים לא", הוא אומר. אני מאמין שגם אם אתה לא יכול להגשים חלום, אסור לך להיות מתוסכל. אם אתה מקדיש את עצמך לחלום, אתה יכול להיות בטוח שיום אחד הוא יתגשם". יש לו עוד עצה לראשי הערים - אם יש לכם רעיון, בצעו אותו מהר, אחרת הביורוקרטיה תחסל אותו. *