הכיף בעץ

באחד מחודשי החורף האחרון ביקר אריה ויסמן, מבעלי שמרת הזורע, באחד מסניפי רשת חנויות הרהיטים, כשהבחין בזוג צעיר המשלם 32 אלף שקלים עבור מערכת ריהוט. "שאלתי אותם", הוא נזכר, "איך זה שעכשיו, עם כל הדיבורים על המיתון ועל הקריסה הם לא חוששים לשלם במזומן סכום כל-כך גדול עבור מערכת ריהוט שתסופק רק בעוד חודשיים. הם הסבירו לי שזו רשת חנויות רהיטים ששייכת לשני קיבוצים מבוססים בצפון הארץ ושמאז קום המדינה אף קיבוץ לא פשט את הרגל, ולכן הם לא מודאגים".

הציבור הישראלי, מתברר, לא נותן לעובדות לבלבל אותו: מאז פתיחת המשק ליבוא רהיטים באמצע שנות ה-90 נסגרו כמעט כל מפעלי הרהיטים של הקיבוצים. ביניהם היו גם מפעלי הרהיטים של הקיבוצים שמרת והזורע, שמכרו את רשת החנויות שלהם לפני עשר שנים למשפחת ויסמן הירושלמית, בראשות האחים אריה ונחום ויסמן. אבל אם תערכו משאל מקרי בין מכריכם ספק אם תמצאו אחד שיידע לנקוב בשמם של בעלי הרשת. הם, הבעלים, דווקא מרוצים מהאנונימיות שלהם, והדוגמה למעלה יכולה להסביר מדוע.

האחים ויסמן אומרים שקשה להם עם תארים, אבל בכל מה שקשור לריהוט הם אוטוריטה. מגיל 3 נושמים שבבי עץ בנגרייה שהקים אביהם, הנגר המיתולוגי של ירושלים. את כל חייהם הבוגרים הקדישו לעסקי הריהוט, למעט הפסקות הכרחיות לצורך שירות בצה"ל ולימודי הנדסת עץ ועיצוב בגרמניה. רים, נצר סירני, גבעת ברנר ושאר יצרני הרהיטים הגדולים כבר אינם איתנו, אבל הנגרים היקים מירושלים - שלא מוותרים לעולם על שלאף-שטונדה בין אחת לשלוש - הצליחו לשרוד את כל התהפוכות שעבר ענף הרהיטים. כיום הם מנהלים קבוצת חברות עם מחזור מכירות של 100 מיליון שקלים, שעוסקת ביבוא, בשיווק, ובקרוב גם ביצוא של רהיטים ממזרח אסיה לאירופה.

"החלטנו לנצל קשרים עסקיים שבנינו באירופה במהלך ארבעה עשורים", מסביר אריה. "הרעיון הוא לספק לקליינטים רהיטים לפי דרישה מישראל או משוקי היבוא שלנו במזרח אסיה". בנוסף, מחזיקים האחים ויסמן במערך הובלה לאספקת רהיטים לבתי הלקוחות ובמחלקות תכנון ועיצוב, גימור ורפדות. מדיניות הכספים של האחים מתאפיינת בשמרנות ירושלמית שורשית: הם משקיעים בעיקר בנדל"ן, ומתרחקים מהבנקים ומבתי ההשקעות. גם על גיוס הון בבורסה אין מה לדבר. "בורסה זה המון הוצאות על הנפקה ודיווחים", אומר אריה, "זה לא בשבילנו".

מאז רכישתה התרחבה רשת שמרת הזורע מארבעה לשמונה סניפים. הקנייה הממוצעת ברשת עומדת על כ-7,500 שקלים, לעומת 1,100 שקלים שמוציא ישראלי בקנייה ממוצעת של רהיטים. ויסמן אומרים שפלח השוק שלהם הוא העשירונים השמיני והתשיעי. "המתחרים שלנו הם רשתות כמו אי.די.דיזיין וביתילי, טולמנ'ס, הכט ופיטרו".

ומה עם איקאה? אם מחר בבוקר יפסיקו לקנות ברשת השוודית, איך זה ישפיע על המכירות שלכם?

אריה: "זה לא ישפיע בכלל. איקאה שייכת לעולם אחר, של עשה זאת בעצמך, והמתחרים שלהם הם הום סנטר ואייס קנה ובנה. אצלנו הלקוחות בני 40 פלוס ולא רוצים להבריג לעצמם את הסלון. הם כבר עברו את הגיל שהיו סטודנטים ונסעו בפיאט אונו. נכון שבאיקאה מקבלים תמורה מלאה למחיר, אבל קונים רהיט למקסימום ארבע -חמש שנים".

בדירה של בן-גוריון

הסאגה המשפחתית של רהיטי ויסמן התחילה עם לידתו של אבי המשפחה ליאו ב-1905 בעיירה זעירה בדרום מערב גרמניה בשם קינסלסאו. פנחס, אביו של ליאו, היה חזן, רב ושוחט, אבל בנו, שנתקל באנטישמיות בבית ספרו, בחר בתגובה להיות ציוני וללמוד מקצוע שימושי ומאוד "לא יהודי": נגרות. שבע שנים הוא עבד כשוליית נגרים בנירנברג עד שהוסמך לנגר-אומן. השנה הייתה 1931, היטלר עמד לעלות לשלטון, ונירנברג עמדה להפוך למעוז הנאציזם וחוקי הגזע. ליאו ויסמן היה היהודי היחיד בגרמניה שקיבל באותה שנה תואר מייסטר בנגרות, אבל הוא לא התכוון לבזבז דקה נוספת מזמנו במולדת אכולת השנאה. מיד לאחר קבלת התואר הוא התחתן עם יהודית, ואת ירח הדבש שלהם בילו בני הזוג בהפלגה לפלשתינה-א"י.

ויסמן קנה דירה צנועה ליד שכונת הבוכרים בירושלים, ומרבית לקוחותיו הראשונים הגיעו מבין היקים של רחביה. ביניהם היו גם בני הזוג אדית וגוסטב קרויאנקר, הוריו של דוד קרויאנקר, אדריכל והיסטוריון של האדריכלות בירושלים. "ויסמן היה הנגר של ירושלים", אומר קרויאנקר. "אני זוכר שהיה צריך לחכות הרבה זמן לרהיטים שלו, בגלל שהוא היה כל-כך מבוקש ושנא להתעסק עם כספים ועם גבייה. תמיד היה צריך להזכיר לו, 'אדון ויסמן, מה עם החשבון?'".

מעבר לכך, אומר קרויאנקר, הביא איתו ויסמן לירושלים רוח אומנותית חדשה, היישר מבית היוצר של בית הספר באוהאוס הגרמני. "הסגנון שלו היה של קווים ישרים ונקיים, פשטות וצניעות, עם הקפדה על איכות הגימור. היקים מאוד אהבו את הריהוט שלו, והחליפו את הריהוט הכבד והמעוטר שהם הביאו איתם מגרמניה. הסגנון הזה התאים גם לערכי התנועה הציונית, כי הוא ביטא התחדשות ומודרניות יחד עם הפניית עורף לאירופה הישנה".

ב-1936 הגיעה אחותו של ויסמן לארץ עם בעלה, והביאה עמה מגרמניה מכונות ייצור חדישות, שאפשרו לו לפתוח נגרייה משוכללת ב"סטנדרט אירופי", בשכונת תל ארזה על גבולה הצפון מערבי של ירושלים. ויסמן החל לעבוד עם לקוחות גדולים: הצבא הבריטי, מע"צ הבריטית, והמוסדות הלאומיים של היישוב היהודי. הוא ריהט את מפקדת הצבא הבריטי בחיפה ואת בית החולים הדסה. עבור הסוכנות היהודית הוא ריהט את אולם הישיבות עם סליקים בקירות, ובנה שולחנות עבודה בעלי גב כפול (לצורך הטמנת אקדחים) עבור משה שרת ודב יוסף.

כשפרצה מלחמת העצמאות התנדב ויסמן בן ה-43 לשורות ההגנה. במאי 1948, מבלי שקיבל הכשרה לשימוש בנשק, נשלח עם עשרה מתנדבים ועם שלושים אנשי הגנה נוספים ככוח תגבורת לרובע היהודי. כמה ימים אחר כך נפל בשבי הלגיון הירדני יחד עם שאר תושבי הרובע היהודי. ויסמן שהה עשרה חודשים במחנה שבויים במפרק בירדן, והעביר את הזמן בבניית רהיטים למפקדי המחנה. עם שחרורו נסע עם אשתו לקרובי משפחה בברזיל כדי להתאושש מהחוויה.

ב-1950 חזרו בני הזוג לירושלים ולנגריה בכוחות מחודשים, והעבודות שבו לזרום, וביתר שאת. בנוסף ללקוחותיו הפרטיים החל ויסמן לטפל בסקטור חדש ויוקרתי שנוצר כתוצאה מהחלטת בן-גוריון להעביר את משרדי הממשלה מתל אביב לירושלים. כל בכירי הממשל קיבלו אז דירות שרד בעיר, וויסמן ריהט את רובן, כולל את דירתו של בן-גוריון עצמו ואת הצריף המפורסם של הנשיא יצחק בן-צבי ברחביה.

ב-1956 ריהט ויסמן את מלון הנשיא עבור יזם צעיר ונמרץ בשם חיים שיף. ויסמן ושיף הפכו לידידים למרות מנהגו של שיף לא לשלם. "במקום כסף הוא היה נותן וילונות, סרוויסים, חופשות בבתי המלון שלו", נזכר הבן נחום ויסמן, "הכול - רק לא כסף מזומן". הקשרים עם שיף והניסיון שצבר בריהוט בתי מלון סייעו לוויסמן לקבל את העבודה הנחשקת ביותר באותן שנים: ריהוט המלון הגדול והחדיש ביותר שנבנה בארץ לפני מלחמת ששת הימים, מלון הילטון תל אביב. לרגל הפרויקט הזעיק ויסמן את בנו הבכור נחום מההתמחות שלו בעיצוב רהיטים בגרמניה ובדנמרק, ושכר מפעל נוסף, עם שישים פועלים, שיסייעו בייצור.

בגין לא רצה לשלם

נחום, 72, ואריה, 61, ויסמן נולדו וגדלו בדירת המשפחה הצנועה ברחוב עזרא ליד שכונת הבוכרים. בגיל 3 נכנסו בפעם הראשונה לנגרייה של אביהם, ותמיד ידעו שעתידם בעסק המשפחתי. לאחר השירות הצבאי יצאו שני הבנים ללמוד מקצוע בגרמניה: נחום למד אדריכלות פנים בדיסלדורף, ואריה - הנדסת עץ בשטוטגרט.

כבוגרי מערכת ההכשרה המקצועית הגרמנית לא קשה לנחש מה דעתם של האחים ויסמן על רמת המקצוע בישראל. "אצלנו זה הטובים לטיס והגרועים לנגרות", אומר אריה. "בגרמניה, מי שלא התמחה שבע שנים בנגרות לא יכול להתחיל לעבוד. נקודה. בארץ דורשים מבעל מלאכה להוציא רישיון רק אם הוא עלול לסכן חיי אדם. בגלל זה צריך רישיון כדי להיות מוסכניק, אבל לא כדי להיות נגר. כל מי שדפק שני מסמרים בחייו יכול לקחת פועלים, לקנות מכונה ולהתחיל לייצר ארונות קיר. למה מי מת?".

אחרי שסיימו את ריהוט הילטון החליטו הוויסמנים שהגיע הזמן לנסות את מזלם בעיר הגדולה. ב-1966 הם פתחו חנות במגדל שלום, גורד השחקים הראשון בארץ. אלא שההרפתקה התל אביבית הסתיימה בתוך זמן קצר. "היה מיתון, וראינו שזה לא הולך. אחרי שנה הייתה מלחמת ששת הימים, והנחנו שתהיה תנופת בנייה גדולה בירושלים, אז סגרנו את החנות וחזרנו הביתה".

ההנחה התגלתה כנכונה. העבודות לא הפסיקו לזרום: ריהוט אולם הכניסה של מלון המלך דוד, בית הספר למתמטיקה ובית הכנסת העגול בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בתי החולים הדסה ושערי צדק, מלון לרום, היכל שלמה, ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ומוזיאון ישראל. בין העבודות שביצעו ברחבי העולם אפשר למנות עשרות בתי ספר באיראן ובאי מאוריציוס, בית מלון בחוף השנהב, ואת שגרירויות ישראל במצרים, בהונגריה ובקפריסין.

גם הצמרת הפוליטית בישראל המשיכה להשתמש בשירותיהם. מהצריף הצנוע של בן-צבי ברחביה עברו הוויסמנים לרהט את משכן הנשיא החדש והמפואר בטלביה. בכל פעם שנכנס נשיא חדש הם שבו למשכן: הריהוט שהוכן עבור נינה ואפרים קציר לא ממש התאים לנשיא החמישי יצחק נבון, ובעיקר לא לרעייתו הצעירה אופירה ולשני ילדיהם הקטנים. אורה הרצוג, רעייתו של הנשיא הבא חיים, לא הייתה מוכנה להשאיר בבניין אף רהיט שהיה בשימוש אופירה נבון, וליתר ביטחון לקחה גם נגרים חדשים. למזלם של הוויסמנים החזיר אותם עזר ויצמן לעבודה, כשנכנס להתגורר במשכן ב-1993.

במקביל שימשו הוויסמנים נגרים קבועים במשרד ראש הממשלה ובבית ראש הממשלה, עד למהפך ב-1977. הסיבה להפסקת העסקתם לא הייתה פוליטית (ויסמן האב היה קרוב בהשקפותיו הפוליטיות למפלגת התחייה) אלא כלכלית. "עליזה בגין הגיעה אלינו למפעל ושאלה כמה עולה כיסא", נזכר אריה ויסמן. "כשאמרו לה 200 דולר, ענתה מיד 'מנחם לא ישלם' - וכך היה".

בעיות מחיר לא הטרידו במיוחד לקוח אחר של הוויסמנים, איש העסקים והנדבן היהודי-בריטי סר אייזיק וולפסון. בשנות ה-70 הוא ביקש מהוויסמנים לרהט את דירת הפנטהאוז החדשה והענקית שלו (500 מטרים רבועים) שנבנתה במרומי מגדלי וולפסון בבירה. "וולפסון רצה פורניר מייפל בגוון מאוד מיוחד", נזכר נחום, "וכדי שנמצא עץ בדיוק בצבע שהוא חיפש הוא הטיס אותנו לסיור במנסרות העץ באנגליה. אחר כך הוא דרש שבכל הדירה לא יהיה אפילו בורג מתוצרת גרמנית. זה חייב אותנו להיות מאוד יצירתיים".

כבר לא משתלם לייצר

התעקשותם של הוויסמנים לגבות מחיר גבוה תמורת עבודתם הביאה בסופו של דבר לכך שהפסיקו לייצר רהיטים בעצמם. למכרזים לריהוט הכנסת, בית המשפט העליון ובנייני עיריית ירושלים החליטו לא לגשת, מפני שלא יכלו להרשות לעצמם להתחרות במחירים הנמוכים. לטענתם, החלטתם הוכיחה את עצמה. "כל הנגרים שעבדו בבית המשפט העליון הפסידו כסף", אומר אריה, "כי כשאתה מחשב כמה יעלה שולחן לשופט עליון אתה צריך להביא בחשבון כל מיני עלויות שלא קשורות בכלל לעבודה, כמו כמה שעות הפועלים שלך יפסידו בגלל שלא סידרו להם אישורי כניסה לבניין".

אריה אומר ששיטת המכרזים הביאה להתפשרות על איכות העבודה. "בכנסת, למשל, יש לך קירות מצופי פאליסנדר, כשהגוון של הפורניר משתנה כל עשרה מטרים. אפשר לקבל גוון אחיד, אבל זה עולה 20% יותר. בבנייני האומה עשו עבודה זולה, ואחרי כמה שנים הפורניר התחיל להתרופף, אז דפקו אותו לקיר במסמרים".

"אבא היה אומר שזול זה הכי יקר", מוסיף נחום. "כולם ידעו שאנחנו מגישים הצעות מחיר גבוהות ב-10% מההצעות האחרות, ולקחו אותנו בכל זאת בגלל האיכות. אבל מאז שהכול נקבע לפי המחיר כבר לא משתלם לייצר רהיטים איכותיים".

ב-1971 סגרו הוויסמנים את הנגרייה הוותיקה ופתחו במקומה מפעל גדול באזור התעשייה תלפיות. ויסמן האב השאיר את ניהול העסק בידי בניו, ופינה עבורם את המשרד הקטן שהוכן עבורו בכניסה האחורית למפעל. בגיל שבו מקובל לצאת לגמלאות התיישב ויסמן האב ליד שולחן השרטוט בקו הייצור, כאחד הפועלים.

ב-1979, בעידודו של האב, נפתחה חנות מפעל במתחם, והוויסמנים גילו שלמכור רהיטים משתלם יותר מלייצר אותם. ב-1990, זמן לא רב לאחר מות אביהם, החליטו האחים לסגור את המפעל ולהקים במקומו חברה ליבוא רהיטים. ההחלטה לא יכלה לבוא בעיתוי מתאים יותר. בתחילת שנות ה-90 החליטה ישראל על פתיחת שוק הרהיטים ליבוא. התוצאות, מבחינת היצרנים המקומיים, היו הרסניות: רים, רהיטי גבעת ברנר, פרדייס, נצר סירני ומפעלי הייצור של שמרת הזורע הם רק הבולטים שבעשרות יצרני רהיטים שפשטו את הרגל בתוך פחות מעשר שנים. מספר המועסקים בענף, המגלגל 5 מיליארד שקלים בשנה, צנח מ-12 אלף בשיא ל-8,000 כיום.

"היום כמעט כל הייצור במדינת ישראל נעשה בנגריות קטנות של עד 25 עובדים", מסכם אריה. "זה מספיק טוב בשביל חנויות רהיטים כמו שמרת הזורע, ש-70% מהרהיטים שלה מיוצרים כאן, אבל אין לנו בישראל היום יכולת להרים פרויקטים גדולים. כשמרהטים בית מלון, למשל, מביאים את כל הריהוט מטורקיה או מסין, ואת הישראלים מביאים כדי לעשות השלמות, למשל לבנות את הדלפק בלובי".**