הנקראות ביותר

מכורים סדרתיים

אחד מכל עשרה יזמים ישראלים הוא יזם סדרתי. מה גורם למי שכבר "עשו מכה" לרדוף שוב ושוב אחר האתגר הבא? מדוע זאת תופעה ישראלית? ואיך תדעו אם גם אתם כאלה? > צאלה קוטלר

מצויד במזוודת טרולי גדושה בחומרי מחקר מקיף שזה עתה השלים, מגיע ד"ר זאב גנאור לפגישתנו הראשונה. מעל 400 עמודים, גרפים ונתונים סטטיסטיים הבאים לאפיין את דמותו הייחודית של היזם הסדרתי הישראלי - "כאלה שמכרו לפחות חברה אחת ופתחו שתי חברות" - בהשוואה לקולגות שלו ברחבי העולם. לאחר שעת שיחה, קרן שמש מגיחה מבין העצים ומאירה בדיוק מעל ראשו. כמה דקות עוברות, וקרן השמש מתעקשת לסנוור והופכת למטרד. נהיה לו חם. הוא עוצר את השיחה, מתנצל, ומתחיל לארגן לעצמו פינת ישיבה חלופית. מחליף כיסא אחד באחר, נוח ונקי יותר, בוחן את האפשרויות ותר אחר הפינה המושלמת. בתום כמה ניסיונות הוא בוחר בפינה מוצלת תחת עץ הדר ריחני, ומתיישב. "זה גם מאפיין של יזם סדרתי", הוא מחייך תוך כדי תנועה. "הוא לא ישב ויסבול, הוא ינסה לפתור את הבעיה. אפילו בסיטואציות פשוטות כאלה".

גנאור, יזם בנשמתו ("כבר בתיכון פתחתי עסק לתיקון מכשירי טלוויזיה ופטיפונים"), שמאחוריו שמונה סטארט-אפים, ולא פחות מתשעים פטנטים רשומים, החליט לקחת פסק זמן מעולם היזמות לטובת עבודת דוקטורט במינהל עסקים באוניברסיטת ARU הבריטית. הנתון שהצית בו את יצר הסקרנות היה זה שהוא גילה בבדיקותיו הראשוניות, ושלפיו יותר מ-10% מהיזמים בישראל הם סדרתיים, לעומת 5% בלבד מן היזמים בעמק הסיליקון הקליפורני. "מתוך הנתונים שאספנו, פעלו בישראל באותה תקופה (המחצית הראשונה של 2006, צ' ק') כ-3,400 יזמים בתחום ההיי-טק, מתוכם 400 היו יזמים סדרתיים", מסביר גנאור, שביקש לחקור מה גורם ליזמים ישראלים כה רבים לא לדעת שובע מעולם, גם אחרי אקזיט של מיליוני דולרים, המרפד את החיים להם ולבני משפחותיהם.

בסך-הכול 79 יזמים סדרתיים נטלו חלק במחקר. הנחקר ה-80, אם תרצו, הוא החוקר עצמו, שב"פסק הזמן האקדמי" שנטל על עצמו, הוא "לא התאפק" ופתח חברה נוספת, הפועלת בתחום הציוד הרפואי. "יכול להיות שהיה אלמנט של ניתוח עצמי במהלך המחקר", הוא מודה, "עובדה שהזדהיתי עם הממצאים". גנאור ראיין חלק מהיזמים באופן אישי, לאחרים העביר שאלות פתוחות, ובשלב הבא העביר גם שאלות סגורות לצורך דירוג. את הנתונים איגד למודל סטטיסטי, המתאר את דמותו של היזם הסדרתי בישראל. בין היתר מצא שישראלים נוטים ליטול סיכונים ביתר קלות לעומת יזמים זרים, שיזמים בארץ עושים זאת גם מתוך תחושה של שליחות חברתית, שיכולות הניהול של הישראלים מוגבלות ולכן הם ממהרים לרשום אקזיטים, ושכסף הוא לא המניע החשוב ביותר, אחרת הם יכולים היו לעצור כבר מזמן, אחרי שעשו את המיליון הראשון, השני וכן הלאה. עוד הוא מצא שהיזם הסדרתי הממוצע רושם אקזיט חיובי ביותר מ-80% מהחברות שהוא הקים, כשיזמים שהשיגו אקזיטים איכותיים יותר הם אלה הניחנים בכישורים עסקיים משובחים יותר מבעלי כישורים טכנולוגיים.

האם הממצאים עומדים במבחן המציאות? יזמים סדרתיים בולטים במשק מתעמתים עם המסקנות.

לא מפחדים ללכת לאיבוד

כשהיה ילד קטן ברחובות בואנוס איירס, אדוארדו שובל הלך לאיבוד. בניגוד לרוב הילדים, שחוויה כזו זכורה להם כטראומטית וככוללת עצירה באמצע הרחוב, בכי מתפרץ וחמלה מצד מבוגרים הנחלצים לעזרה - שובל זוכר שהוא חש בטוח ורגוע, עד שהוריו המודאגים מצאו אותו משתעשע עם שוטר בנינוחות שאינה אופיינית לסיטואציה. שובל, שעלה ארצה בגיל 18 (כיום בן 55), ושפתח מאז שש חברות - בהן אופטיביס, שהונפקה בנאסד"ק ב-1999; ויקון, שהונפקה שנה קודם לכן; ואקורד נטוורקס, שנמכרה לפוליקום בעסקת חילופי מניות בהיקף 340 מיליון דולר - לא ידע את זה אז, אבל אותה חוויה עזרה בעיצוב אישיותו היזמית. "אני חושב שזה טבוע מלידה, התחושה של לא לפחד ללכת לאיבוד", הוא אומר. "להבין שאתה באזור לא בטוח אבל לא לאבד שליטה. כך אתה פוגש דברים שאתה לא פוגש באזור המוגן. וככל שאתה יוצא להרפתקאות, תחושת הביטחון במצבי אי-ודאות מאפשרת לך לקחת מנהיגות במצבים שבהם רוב האנשים היו מאבדים שליטה. אני מזהה את זה גם אצל יזמים אחרים. זה מין כוח פנימי".

דבריו של שובל מדגימים את אחת המסקנות המרכזיות שהגיע אליהן גנאור במחקרו, והיא שיזמים ישראלים חוששים פחות מיזמים זרים להיכנס לתחומים מסוכנים, וכן שלישראלים ישנה יכולת הישרדות גבוהה יותר במצבים שעל פניהם נראים בלתי אפשריים. "לא מעט פעמים יזמים ישראלים הצליחו היכן שאחרים נכשלו", אומר גנאור, וזוכה לאישוש מכיוונו של ישראל בהרב, 62, לשעבר ראש להק מודיעין של חיל האוויר.

"יכולת ההתמודדות עם סיכונים היא תכונה שיזם לא יכול בלעדיה", אומר בהרב. "תמיד שואלים אותי אם בקרבות האוויר לא פחדתי. ברור שפחדתי, פחד מוות. אבל ידעתי להתגבר ולהתמודד עם הפחד. אני מניח שההיסטוריה האישית שלי בחיל האוויר משפיעה על כל דבר שאני עושה, גם בחצי השני של החיים שלי - ביזמות". עד כה הקים בהרב חמש חברות היי-טק, ביניהן סאיטקס ויז'ן שנמכרה ל-HP תמורת כרבע מיליארד דולר. אבל גולת הכותרת בפעילותו היא טראסטוור, שהוא מנהל היום, המפתחת טכנולוגיה שאינה מביישת אסטרטגיית קרב מתקדמת.

הטכנולוגיה העומדת במרכז החברה היא פיתוח אזור מבודד במחשב, שאליו יוכלו להסתנן כל "הרעות החולות" המסתובבות ברשת מבלי לפגוע במחשב. "במקום לנקות וירוסים, אפשר למנוע אותם", הוא מסביר. "כשהתחלנו, הסתכלנו לצדדים והרגשנו במדבר. לא הייתה טכנולוגיה כזאת. אמרו שזה נשמע מעניין, אבל אם לא עושים את זה כנראה אי-אפשר, וזה נשמע מסוכן עד כדי לא כדאי". היום נראה שהנכונות ליטול את הסיכון משתלמת לו והולכת.

בהרב מאמין שמקורה של התכונה הישראלית המפותחת הזו, אינו ברציונליות יתר. "מדינת ישראל היא בעצם נס", הוא מנתח. "זאת מדינה שלא היה לה סיכוי במונחים רציונליים. אך ראה זה פלא, לא רק שישראל הצליחה להתפתח ולעמוד מול כל אויביה, היא הפכה להצלחה כלכלית. איך זה קרה? הודות לכושר האלתור. לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי, לחשוב על פתרון שאינו קיים לבעיה קיימת. ממש כמו שסטארט-אפ ישראלי צריך להתמודד עם בעיות בלתי אפשריות ולמצוא פתרונות שלא כתובים בספר. זה יכול להסביר את העובדה שבישראל יש יותר יזמים סדרתיים באופן יחסי מאשר בעמק הסיליקון".

"תהליך התמרון הזה הוא המבדיל בין חברת שורדת לבין חברה נסגרת", מסכים אורי גייגר, 40, מנכ"ל אקסלנז, הנסחרת בתל אביב והמפתחת מערכות לבדיקה לא פולשנית של תפקודי איברים במערכת העיכול, ושמאחוריו חמש חברות - מאתר אינטרנט למסחר ביהלומים ועד לחברה לסיבים אופטיים גליאור. "ב-2001, בזמן התקופה הקשה של ההיי-טק, גליאור הוקמה. אחרי שנה היה כבר ברור שלא נוכל להפוך את הטכנולוגיה למוצר, והיה צורך לעשות ריסטארט. אז פניתי למשקיעים בהצעה לקחת את הטכנולוגיה ולהפוך אותה למוצר אחר. ביקשתי שיראו בכך השקעה חדשה, והם הסכימו.

"אני מאמין שזה מאפיין ייחודי לישראלים, שאינם מרימים ידיים. לא תמיד התכונה הזאת, שמתעקשת לא לחתוך חברה בשום מצב, מוצלחת. לפעמים יש כישלונות. אבל כל עוד יש כסף בקופה לא סוגרים חברה, מנסים לשרוד, ומשנים טכנולוגיה בכל מחיר. ישראלים לא יודעים לחתוך, לעומת האמריקאים שיודעים גם יודעים".

כסף זה לא הכול. רק כמעט

הייתה זו שעת שקיעה באוניברסיטת תל אביב, כשתקפה את רחל בן-נון תובנה חד-פעמית, לאחר שלוש שנים שבהן גזרה על עצמה פסק זמן מעולם היזמות. "חשבתי לעשות דוקטורט במינהל עסקים, ומצאתי עצמי שואלת - בשביל מה, בעצם? הרי מבחינה כלכלית אני מסודרת עד סוף ימי חיי, אני לא צריכה לעבוד עוד בשביל כסף, מה אני באמת רוצה?" מספרת מי שמכהנת כיום כמנכ"לית אורגניטק, העוסקת בהקמה של חממות הידרופוניות לגידול חסה ועלים ללא צורך באדמה, ושנמנתה עם מייסדי אראל תקשורת ותוכנה ועם מייסדי אראלנט, שנמכרה לאיירספאן תמורת 8.7 מיליון דולר.

בן-נון, 50, בחרה במדעי הרוח, ועזבה את קמפוס רקאנטי לטובת לימודי פילוסופיה. לדבריה, היא נהנתה מכל רגע, לא פספסה הרצאה, שמעה בשקיקה את הגותם של סוקרטס וסארטר, עד שהגיעה ההצעה להציל את חברת אראלנט שנקלעה לקשיים. "כשפנו אליי עם ההצעה הייתי כבר שנתיים וחצי מחוץ למערכת", היא אומרת. "אמרתי לעצמי שלא משנה כמה סוקרטס אני סופגת, הרי יש לי ניסיון חיים וחשיבה עצמאית. פתאום הבנתי שאני סופגת רעיונות שמישהו אחר הוביל; אני מצטרפת לסארטר שמדבר על אקזיסטנציאליסטיות ולא ממציאה את זה. ועם כל ההנאה מאותה התקופה, הבנתי שאני נולדתי כדי להוביל, לא להצטרף לרעיונותיו של אחר. זה מין רעב שלא עובר, ואני חושבת שזה מייחד יזם סדרתי. יש לי חבר, שעשה אקזיט של מיליוני דולרים, והיום הוא חי את חייו ללא דאגות. כשאני שואלת אם הוא לא חושב על חברה נוספת, הוא עונה, 'בשביל מה? היום יש לי שם טוב, ואם אני אפתח חברה נוספת אני עלול לקלקל אותו'. הוא, למשל, לא קורץ מהחומר של יזם סדרתי".

אמנם אחד הדברים האחרונים שאפשר לומר על יזמים ישראלים הוא שהם פראיירים, אבל כפי שמצא גנאור במחקרו, וכמו שמדגימה בן-נון, כסף אינו המניע המרכזי העומד בראש מעייניהם של הסדרתיים שביזמים. "הוא מגיע רק אחרי החדשנות וההערכה העצמית", מספר גנאור, שמצא כי "כסף לפעמים הוא רק תירוץ בשביל היזם להצדיק בפני המשפחה והחברים את העבודה מסביב לשעון".

"מי שנמצא בהיי-טק רק בשביל הכסף, זה ממש לא זה", מסכים שובל, ומוסיף ג'סטת רתיעה שאינה מותירה מקום לספקות. "אני מאמין שלפני הסיפוק הכלכלי מגיע הסיפוק האישי", מוסיף בהרב, "משום שמדובר בשנים של עבודה, ומי שמחפש רק סיפוק כלכלי לא יחזיק מעמד". ואילו ינון ברכה, 46, ממייסדי סארגון נטוורקס, לשעבר מנכ"ל DSPG, והיום מנכ"ל פרים סנס העוסקת בתחום הגיימינג, מסמן את הנושא הכלכלי דווקא כרועץ ליזמי ההיי-טק: "הבעיה של היזמים בארץ היום היא שההטבה הכלכלית, הכסף, הופכת לראשונה בחשיבותה, וזה גם מוביל לאקזיטים מהירים. רובם עסוקים בטכנולוגיה ובאקזיט, באיך עושים את הכסף מהר, שישב בבנק. זה גם אחלה - זה יוצר ערך לטווח קצר, בעיקר לחשבון הבנק של היזמים, אבל זה לא מייצר תעשייה רצינית בישראל כי היא יוצאת החוצה".

גייגר, לעומתם, סקפטי מעט יותר באשר למה שנראה כמו התייפייפות של מי שכבר שוחים בים הדולרים מן האקזיטים המניבים. "אני חושב שמי שרק הכסף מניע אותו לא יגיע רחוק", הוא מסכים, "אבל אני לא בטוח שזה רק במקום החמישי, כמו שנמצא במחקר. קל להגיד שזה רק מניע חמישי אחרי שעשית אקזיט, אבל כשאין כסף ברור שזה אלמנט משמעותי. לא היחיד, אך משמעותי. אם אנשים יהיו אמיתיים ויסתכלו במראה, הם ימצאו שכסף מהווה עבורם מרכיב חשוב מאוד. יש לי שותף שעשה אקזיט של 700 מיליון דולר וממשיך לעבוד קשה. כשהוא נשאל מדוע, הוא עונה שמיליארד זה מספר יפה יותר".

כאן הגודל כן קובע*

היזמות הראשונה של גייגר התרחשה כבר בגיל 7. משפחתו התגוררה באותה תקופה במגורי הרופאים של בית החולים פוריה בצפון, בעקבות עיסוקו של אביו. בבריכה הקטנה של המגורים זיהה גייגר ג'וניור הזדמנות עסקית. "זאת אפילו לא הייתה בריכה, מין אמבטיה כזאת, אבל היחידה בשכונה", הוא משחזר. "אז במקום למכור מיץ פטל בקיץ, עמדתי בכניסה וגביתי דמי כניסה. אחרי יום הבנתי שחם מדי בטבריה בשביל לעמוד כל היום בשמש, אז ציוותי לשם את אחי הקטן. כשהבנתי שצריך דמות מבוגרת בסביבה, החלפתי אותו בנער בן 16. אני, בזמן הזה, הלכתי לכינרת, וניהלתי את האמבטיה בזמן ששכבתי על החוף". היום הוא מרצה למינהל עסקים.

בדומה לגנאור, שמצא במחקרו כי היזם הישראלי מתאים יותר לשלב הראשון של הקמת החברה, ופחות לשלב הצמיחה של החברה, גייגר מביע דאגה מן המחסור בידע ניהולי בישראל. "אין בארץ הרבה אנג'לים אמיתיים שיכינו את היזמים בשלב מוקדם", הוא מסביר, ומנמק הלכה למעשה את מסקנתו של גנאור שלישראלים יכולות ניהוליות המתאימות לחברה קטנה והמובילות לאקזיט בשלב מוקדם. "אני בהחלט מזהה חסרים בידע ניהולי, ואין תחליף לאנג'ל ששם את הידע, את הכסף ואת הניסיון שלו במיזם", הוא מנמק. "בארצות הברית כל החברות האמיתיות נבנו על-ידי אנג'לים, אבל בארץ אין הרבה מנהלים של ארגונים גדולים, וכך לא יכול להיווצר דור מנהלים".

בהרב מסכים ("חברות גדולות כמו טבע הן נגד הטבע הישראלי"), אך מכניס סייגים: "כתב החידה מצוי בכך שישראל היא מדינה קטנה ולכן נעשות המכירות המוקדמות. יתרה מכך, אני שואל את עצמי אם זה בכלל נכון שישראל תהיה מטה של חברות ענק, ואני לא יודע אם זה בהכרח נכון לנו. אני לא יודע איזה תהליך צריך לעשות כדי לחנך את המתבגרים החדשים לכיוון זה. ברור שיש משהו בגודל המדינה, על כל השלכותיו, שמשפיע גם על הבן אדם. מדינת ענק כמו ארצות הברית לא יכולה להיות מנוהלת אלא על-ידי מנגנוני ענק. זאת תרבות שלמה שבה מתנהלים החיים, ואני לא יודע אם אפשר לפתח בישראל תרבות של ניהול חברות ענק.

"כשחברה מגיעה לפאזה של מוצר עובד, ועכשיו צריך להטמיע אותו בעולם, לשווק ולמכור, זאת אופרה אחרת לחלוטין מחברה שעוסקת בפיתוח. הפאזה הזאת היא לא פשוטה, ולא מובן מאליו שחברות עוברות אליה. וגם אם התחילו, הן לא בהכרח רוצות להמשיך בה, כי לרוב מגיעה הצעת רכישה. לכן זה תלוי בכישורים של מי שמוביל את החברה. אלה יכולות אחרות לגמרי, שלא בהכרח מצויות אצל יזם. דווקא השילוב בין יכולות הניהול האמריקאיות ובין יכולות הפיתוח הישראליות נכון בעיניי".

ברכה, שצמח ביחידה הטכנולוגית של צה"ל, רואה את הדברים פחות בחיוב. "נכון שהמוח היהודי הוא מוח של פטנטים וטוב יותר מבחינה קריאייטיבית", הוא אומר. "אבל זאת רק ההתחלה, וצריך להפוך את זה לביזנס. התעשייה הישראלית היא סביב פטנטים, והמגמה היא להישאר כמה שנים ולעבור הלאה למיזם הבא. האתגר הוא להפוך רעיון למסחרי, וזה יותר קשה. לדעתי, זאת המטרה שלנו כחברה. אבל יש הבדל בין האינטרס האישי של היזם ובין האינטרסים הכלכליים חברתיים של המדינה. הכלכלה מעדיפה חברות גדולות, והיזמים מעדיפים כסף בארנק, אבל לחברות גדולות כמו טבע, צ'ק פוינט, אמדוקס וקומברס יש ערך מוסף למדינה. הן שמות את ישראל על המפה. לדעתי זה נכון לישראל שחברות יגדלו כאן ולא יימכרו כשהן קטנות".

להיות יצירתי בעוד דברים

קשה לעסוק בשילוב בין עולמות בתחום היזמות מבלי להזכיר את רפי גדרון, 50, היום מנכ"ל פריסייד. מי שחלם בכלל להיות אמן ושהגיע למסלול הטכנולוגי כי "אבא לחץ", ומי שעל שמו רשום אחד האקזיטים המונומנטליים של תעשיית ההיי-טק הישראלי - מכירת כרומטיס ללוסנט תמורת כ-4.5 מיליארד דולר - סבור כי "יש חשיבות לאיזון בין הטכנולוגיה למרכיב השיווקי".

על קיר משרדו תלוי ציור גדול ממדים מעשה ידיו, בהשראת "הצעקה" של מונק. במרכז הציור הדמות הצועקת ומאחוריה מסדרון - דלתות מצד ימין, דלת בסופו, וחלון מצד שמאל. הדמות מלאה גוונים עזים אך נינוחים, ומתחת לציור מסתתר ציור אחר, בדימוי הנראה כמספר במידה רבה את סיפורו של גדרון עצמו, שאחרי שני אקזיטים מוצלחים (עוד קודם עסקת כרומטיס מכר את סקורפיו ב-72 מיליון דולר) משקיע במיזמים צעירים. מעין סיפור בתוך סיפור.

"כמו באמנות, יש בסטארט-אפ אלמנטים של יצירתיות, יצירת יש מאין", הוא מסביר, ומאושש מסקנה נוספת על-אודות היזם הישראלי שמצא גנאור, ושלפיה "הצורך ליצור הוא המניע הפסיכולוגי הראשון שהיזמים הסדרתיים העידו בו על עצמם כמעורר מוטיבציה".

גדרון, שפרט לציור גם מנגן, אינו היחיד העוסק ביצירה שאינה רק עסקית גרידא. ברכה מנגן בקלידים, בהרב על גיטרה, ולולא סדר היום העמוס שלהם, כולם מעידים שהיו שמחים להשקיע יותר בחלק זה בחייהם. עם זאת, הם מציינים כי גם בהיי-טק הם מוצאים ביטוי ליצירתיות. "נושא היצירה בער בי כבר כילד", מספר ברכה, "תמיד פירקתי והרכבתי דברים. המוזר הוא שתמיד ההורים סמכו עליי שאדע להרכיב אותם בחזרה. עדיין לא ברור לי למה, אפילו כשאני לא סמכתי על עצמי, הם סמכו עליי".

"אני גדלתי בידיעה שאני הכי טובה והכי מוכשרת", מספרת בן-נון. "רוב הילדים שגדלים כך, ירצו בחייהם הבוגרים להוכיח שכל מה שאמרו להם, נכון". בן-נון, מהיזמיות הסדרתיות היחידות בארץ, והאישה היחידה שרואיינה במחקר, פיתחה תיאוריה לשילוב האימהות עם ההצלחה: "אני מאמינה שעצם זה שילדים גדלים עם אימא יוזמת ויוצרת, זה משמש עבורם מודל חיקוי שרק ידרבן אותם ליזום בעצמם, להצליח בכל דרך שבה יבחרו". לדבריה, עצם היותה אישה, כמו בכל מקצוע, הופך הכול לקשה יותר, אבל יש לכך גם יתרונות, והיא תמיד ידעה "להיות מספיק אישה בשביל לקבל הכול כמחמאה".

ברכה מזדהה עם בן-נון. "יש אמרה בסינית: מהם שלושת הדברים החשובים בחייך - הרגע, האדם והמעשה; הרגע זה עכשיו, האדם הוא מי שיושב מולך זה הרגע, והמעשה הוא מה שאתה עושה עכשיו. אני תמיד משתדל להיות ממוקד בכל מה שאני רוצה. למצות את כל החושים שלי. לעולם אני לא יודע בשלב הזה איפה אהיה בשלב הבא".

"יזם חייב להיות אופטימי", מוסיף גייגר, "אם הוא לא אופטימי - שילך לעבוד באגד, כי זה לא יסתדר". ואילו ברכה מחזק: "חלק ממיצוי החושים הזה הוא לעבוד גם בלילה, לנסוע לחו"ל, וזה מתיש. אבל מי שלא רוצה, שימכור תפוזים בשוק. אני לא מתלונן - אני מנצל את כל החושים ונהנה מכל רגע. אם הייתי עובד בחברה רגילה, הייתי מטפס על הקירות".

כישרון סדרתי או כישלון סדרתי

מעבר ליצירתיות ולרצון למיצוי עצמי ישנו מאפיין תרבותי נוסף: חוסר הסבלנות של הישראלי. "זה מרכיב של מוטיבציה, הישראלים רעבים, הם אנשים שלא יושבים שבעים על סיר הבשר. זה באופי של היזם הסדרתי, שרוצה ללכת לסטארט-אפ הבא. אין לו הסבלנות להישאר", מסביר יוסי גרוס, 60, מהיזמים הפוריים בארץ, שמאחוריו מעל ל-300 פטנטים ול-23 חברות בתחום הציוד הרפואי, ושאחת החברות שלו, טראנספרמה, חתמה לאחרונה על עסקת ענק המוערכת בחצי מיליארד דולר. "על הרבה טכנולוגיות שפיתחתי אמרו בהתחלה שהן מדע בדיוני, אבל אני האמנתי במוצר, ומה שהניע אותי זה למצוא פתרון לבעיות אמיתיות. זיהיתי צורך בשוק ופיתחתי", הוא אומר. "גם ברגעים של חשש ותגובות ספקניות, אם יזם לא מאמין במוצר, הוא לא יצליח למכור אותו".

גייגר מוסיף כי "הישראלי חסר סבלנות, הרי זה בא לידי ביטוי בכביש. אנחנו שולחים אימייל תוך כדי שיחת טלפון, תוך כדי נהיגה". ואילו ברכה מחזק: "לפעמים הסיבה לאקזיטים המוקדמים בישראל, זה פשוט כמו מסטיק שאחרי כמה זמן נגמר לו הטעם. נדרש אורך רוח כדי להישאר גם אחרי השלב הזה". וגם מסכם: "אנחנו תעשייה של סטארט-דה-לוקס, ולא של סטארט-אפ-גראג', שבה לא מקבלים שכר שלוש שנים. יש כאן אלמנט של חוסר ודאות משום שהיום אתה עובד בחברה, ואולי בעוד שנה מקום העבודה יעלם. יזמים רבים מפחדים מזה, אבל יזמים סדרתיים בישראל 'גילו' שאין ממה לפחד, כי לא יקרה כלום. אין באמת סיכון כלכלי. הסיכון היחיד שיש הוא לשם שלך - כי אם אתה מרים יותר מדי חברות שנכשלו - אתה הופך לכישלון סדרתי ולא ליזם סדרתי". **

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות