האם באמת לא אכפת לנו מהשלום?

"מדוע לישראלים לא אכפת מהשלום?" שואל המגזין האמריקני "טיים" בכתבת השער שלו השבוע. חבל שעיתון הנחשב לרציני ומכובד עושה שגיאה כבר בכותרת הכתבה - שגיאה שהיא גם בתחום העיתונאות וגם בתחום ההגינות. בשאלה כבר נמצאת הקביעה שלישראלים לא אכפת מהשלום, ומה שנותר לשבועון המכובד לעשות זה רק להסביר מדוע זה כך. באופן כזה פוטר השבועון את עצמו מלהשיב על השאלה העיקרית, החשובה באמת, שהיא: האם באמת לישראלים לא אכפת מהשלום? מכיוון ש"טיים" לא עסק בשאלה זו, אשתדל לעשות זאת כאן במקומו.

אדם שבאמת מכיר, ובעיקר מבין, את המציאות שלנו לא יכול להעלות על דעתו את האפשרות שלאנשים שכן חיים כאן "לא אכפת מהשלום". אפשר שישראלים בתקופה מסוימת יהיו יותר ממוקדים בשאלת השלום, אפשר שיש תקופות אחרות בהן האינטנסיביות של הנושא יורדת. אבל אין בנמצא יצור כזה שהוא גם ישראלי וגם השלום לא אכפת לו. מן הטעם הפשוט שאפשרות כזאת אינה אנושית.

עניין השלום (והמלחמה) הוא משהו שאנחנו חיים אתו לאורך כל שנות המדינה, ולפניה. כמעט כל דבר שאנחנו עושים מוכתב על ידי השלום - והעדרו. אין יום שאנחנו לא מדברים על כך, מתווכחים, רבים. לא עובר יום מבלי שהדבר הזה ישפיע על מחשבותינו, על תוכניותינו, על החרדות ועל השמחות שלנו. להגיד שלא אכפת לנו מהשלום זה כמעט כמו להגיד שלא אכפת לנו מהאופן בו אנחנו חיים.

שגיאה של אבחנה

מה שקרה ב"טיים" הוא שכותב המאמר פשוט עשה שגיאה בסיסית של אבחנה לקויה, וזה בא לביטוי במשפט הבא מתוך הכתבה: "אחרי שנתיים וחצי ללא פיגועי התאבדות, כאשר כלכלת ישראל איתנה והם עייפים מלהעסיק את מוחם בשאלות הרות גורל, הישראלים מעדיפים לעשות לביתם". נו, באמת. מה פירוש "מעדיפים" לעשות לביתם? אנשים הרי חייבים לעשות לביתם, לא? ואם הכוונה היא לכך שנעשינו יותר חומרנים וחמדנים - איפה פה הסתירה? אדרבא, הדעת נותנת כי מי שאוהב רמת חיים גבוהה, צריך להשתוקק עוד יותר לשלום שבמסגרתו מצב הכלכלה יהיה טוב יותר לכולם.

המגזין "טיים" חטא כאן באי הבנת הנקרא והנראה. מה שהוא מפרש כחוסר אכפתיות של הישראלים כלפי השלום - הוא למעשה התמעטות האמונה באפשרות שזה יקרה. הרי עניין השלום לא תלוי רק בנו. בניגוד למגזין ולכותב המאמר, אנחנו חווינו כאן היסטוריה אין סופית של מגעים לשלום שלא צלחו, אז מה הפלא שנוצרה אווירה סקפטית?

לו אופקיו של "טיים" ושל הכותב היו רחבים קצת יותר, לו היו בעלי מחשבה פחות סטריאוטיפית, אולי היו מצליחים להיזכר בסיפור השלום עם מצרים. שבוע לפני ביקור סאדאת בירושלים נערך סקר שממנו עלה כי כ-80% מהישראלים מתנגדים לוויתורים במדבר סיני. ימים לאחר הביקור ההיסטורי היוצרות התהפכו, וההמשך ידוע.

אנשי "טיים" הנכבדים: שימו על השולחן אפשרות ריאלית להסכם שלום ותראו כמה אכפת לנו, כמה אנחנו כמהים לו, כמה אנחנו מוכנים להקריב למענו. אבל כדי שזה יקרה צריך שהאפשרות תהיה באמת ריאלית - כלומר שיהיה לה גם פרטנר - ועכשיו לכו תבדקו את מידת הרצון לשלום בצד השני. אם הם באמת ובתמים ירצו - אתנו לא תהיה שום בעיה.