נוטלים סמכות

לבתי המשפט בישראל אין סמכות בינלאומית בלתי מוגבלת לברר תביעות אזרחיות נגד נתבעים "זרים". טלו למשל תביעה בגין הפרת זכויות קניין רוחני (זכות יוצרים, סימן מסחר, מדגם או פטנט) המוגשת נגד חברה זרה - לעתים מן השטחים - המפיצה בישראל חיקויים או זיופים של מותג פופולרי של נעליים (למשל, Nike), צעצועי ילדים (למשל, בובות טלטאביז), או תרופה (למשל, תרופת ה-Vioxx, שבינתיים הורדה מהמדפים). תביעות כאלו הפכו לשכיחות בשנים האחרונות, והתובעות הפונות לבתי-המשפט בישראל הן חברות בינלאומיות מוכ*רות, הנאלצות לפנות לבית-המשפט בישראל כדי להגן על קניינן הרוחני.

כללי הסמכות הבינלאומית מקנים לבית-המשפט הישראלי סמכות בינלאומית על נתבע זר, בין היתר, אם התביעה הומצאה לו בעת ששהה בתחומי ישראל. ביסוד הסדר זה מצוי עקרון הריבונות הטריטוריאלית, שמשמעותו היא שהמדינה רשאית להפעיל סמכות שלטונית - בענייננו, את סמכות השיפוט של בתי-המשפט שלה - על אלו הנמצאים בתחומה הטריטוריאלי.

מורשה בהנהלת עסקים

מכיוון שנתבעים הם לעתים תאגידים, נקבע כי הימצאותו של נתבע זר בשטח המדינה עשויה להתקיים באמצעות "מורשה בהנהלת עסקים" מטעמו. כלומר, כאשר "רגלו האחת" של הנתבע הזר אמנם בחו"ל, אך "רגלו האחרת" (היא "המורשה") נטועה בישראל (אף שהמורשה עצמו איננו נתבע). לשם כך הוגדר מבחן, הבודק אם קיימים "סממנים אובייקטיביים לשיתוף פעולה עסקי" בין מי שנטען כי הוא "מורשה בהנהלת עסקים" לבין הנתבע הזר.

המבחן מציב סדרת שאלות כגון: האם הנחזה-כמורשה מנהל קשרים פעילים עם לקוחות הנתבע הזר בישראל? האם עובדי הנחזה-כמורשה רואים עצמם כמי שמייצגים את הנתבע הזר? האם יש לנחזה-כמורשה ולנתבע הזר סמל משותף? "מאסה קריטית" של סממנים אובייקטיביים תוביל למסקנה, כי לפנינו, בתחומי ישראל, "מורשה בהנהלת עסקים". כלומר, "רגל אחת" של הנתבע הזר.

הפסיקה חלוקה בשאלה אם עמיל מכס - המשחרר מן המכס את מוצריה המפ*ירים של הנתבעת הזרה - הוא "מורשה בהנהלת עסקים" שלה, שהמצאה אליו תשכלל עליה סמכות בינלאומית.

הגם שבדיקת שאלה זו לפי מבחן "הסממנים האובייקטיביים" תביא בדרך-כלל למסקנה כי עמיל מכס איננו "מורשה בהנהלת עסקים", בתי-המשפט המחוזיים פסקו פעם כך ופעם כך. לאחרונה נתן המחוזי מרכז פסק-דין (ת.א. 28840-11-09 Spin Master Ltd נ' אל שריכא אל יקובייא), המבליט את מקור הטעות העקרונית של הפסיקה, שקבעה כי עמיל מכס הוא "מורשה בהנהלת עסקים" בהקשר לשאלת הסמכות הבינלאומית. בעלו*ת הזכויות במשחקי "הדראגון בול" ו"הבקוגן" הפופולריים בקרב ילדים הגישו תביעה נגד חברה זרה מהעיר חברון, שלטענתן הפיצה בישראל זיופים של מוצריהן.

רשת השיפוט הישראלית

בית-המשפט פסק בתחילה כי עמיל המכס שלה איננו "מורשה בהנהלת עסקים"; אך בהמשך הציגו התובעות לבית-המשפט הוכחות לכך שהנתבעת יודעת על כתב-התביעה שהוגש נגדה ועל תוכנו, וביקשו כי בית-המשפט יעיין מחדש בהחלטתו. בית-המשפט השתכנע ופסק כי בנסיבות אלו ההמצאה לעמיל המכס הקנתה לבית-המשפט סמכות בינלאומית על הנתבעת הזרה.

פסק-דין זה יסודו, עם כל הכבוד, בטעות עקרונית, ויש להצטער על כי בית-המשפט זנח את עמדתו המקורית, שהייתה נכונה. הכללים המורים לבתי-המשפט להקפיד על המצאת כתב-התביעה לנתבעת משרתים שתי תכליות שונות. תכלית אחת היא ליידע את הנתבעת על התביעה נגדה, כדי לתת לה הזדמנות הוגנת להתגונן. ואמנם הכרה בידיעת הנתבעת הזרה כתחליף להמצאה מגשימה תכלית זו.

תכלית שנייה של כללי ההמצאה, שהיא הרלבנטית לעניין הסמכות הבינלאומית, היא לבטא את הלגיטימיות שבתפיסת הנתבע ברשת השיפוט הישראלית, אך זאת במגבלות שמציב עקרון הריבונות הטריטוריאלית. כדי לעמוד בכך יש להקפיד שההמצאה אמנם תיעשה בעת שהנתבעת הזרה נמצאת בתחומי הטריטוריה הישראלית - ולו באמצעות "מורשה בהנהלת עסקים".

הדרך הנכונה לקבוע אם עמיל המכס הוא מורשה היכול להיחשב "רגל אחת" של הנתבעת הזרה, היא להפעיל את מבחן "הסממנים האובייקטיביים". לעצם ידיעת הנתבעת הזרה על הגשת התביעה נגדה אין ולא כלום עם הגשמת תכלית זו. בית-המשפט לא הבחין בין שתי תכליות ההמצאה, והתמקד בשאלת הידיעה של הנתבעת הזרה. מהלך זה הסיט אותו ממבחן הסממנים האובייקטיביים, והביאו למסקנה שגויה כי המצאת כתב התביעה לעמיל המכס הקנתה לבית-המשפט סמכות בינלאומית.

הכותב הוא מרצה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת-גן