בשדות זרים

מעבר לסוגיית ההומניות, השאלה שעולה מהחלטת הממשלה השבוע לגרש 400 ילדי עובדים זרים היא האם הגירוש יצמצם את האבטלה וישקם את הכלכלה. התשובה, כך נראה, ברורה לכולם. אז איך קרה שבעיית העובדים הזרים הבלתי חוקיים מתבטאת בסופו של דבר במספר זניח של ילדים? האם יכול להיות ששוב אנחנו עוקפים את הבעיה האמיתית במקום לטפל בה?

חוליו אנטוניו חורקה מתגורר בדרום תל-אביב. הוא נולד בארץ וחי כאן כל חייו. הוא למד בבית הספר היסודי ביאליק רוגוזין והיום הוא תלמיד בשביעית בתיכון עירוני י"א. בשנה הבאה חבריו לכיתה יתגייסו לצבא. הוא לעומת זאת, יצטרך להתמודד עם החלטת הממשלה מראשית השבוע, לפיה ילדי עובדים זרים שאינם עומדים בקריטריונים מסוימים שנקבעו על-ידי הוועדה הבינמשרדית (ראו טבלת קריטריונים), כ-400 ילדים, יגורשו מהמדינה.

לפי הקריטריונים המרכזיים שאימצה הממשלה חוליו דווקא אמור להישאר בארץ. הוא נולד בארץ, עבר את גיל 5, הוא דובר עברית ולומד באחד ממוסדות החינוך. אלא שקריטריון אחר אמור לעלות אותו כעת על מטוס: אמו של חוליו עבדה בעקיפין באמצעות שגרירות צרפת שנים מספר, ולפי אותו קריטריון "ילדי שגרירויות" אינם זכאים למעמד.

מרסדס, אמא של חוליו, נולדה בארגנטינה. במוקד הסיוע לעובדים זרים שמסייע לה בשנה וחצי האחרונות, מספרים כי היא הגיעה לארץ בשנת 1990 עם אשרת עבודה של עובדים זרים, ועבדה כמטפלת אצל משפחה שהגיעה לעבוד בשגרירות צרפת. כתוצאה מכך היא קיבלה ויזה דיפלומטית זמנית - אשרת עבודה עד אוקטובר 2006. דווקא הוויזה הזו, עשויה להוביל לגירושו של חוליו, ישראלי מלידה.

הסיפור של חוליו הוא אחד מיני סיפורים רבים של ילדי עובדים זרים שנופלים בין כיסאות הקריטריונים. בשבוע האחרון ראינו באמצעי התקשורת השונים את עיניהם העצובות-שואלות של ילדים בכל הגילים, שהוריהם הגיעו הנה ממדינות שונות, שלא יודעים או מבינים מה כל ההמולה הזו סביבם. הם רק יודעים שזה מבשר רעות. לבנו נכמר. אז למה אנחנו עושים להם את זה?

העבדים של שנות האלפיים

בשנה האחרונה נחשפנו לאחת ההצדקות החזקות של הממשלה לצעד הזה: הצידוק הכלכלי. זה התחיל בקמפיין נרחב שבמסגרתו הוצגו ישראלים שלא הצליחו למצוא תעסוקה, מי בשיפוצים, מי בשטיפת כלים, מי בניקיון בתים, רק בגלל שמעסיקים מעדיפים להעסיק מהגרי עבודה ללא היתר, והסתיים באישור תוכנית חדשה במאבק בעובדים זרים בלתי חוקיים על-ידי הממשלה.

"התחייבות הראשונה שלנו היא כלפי עניי עמנו. הכניסה המאסיבית של עובדים זרים למדינה מבטלת את האפשרות של כניסה של אוכלוסיות חלשות לשוק העבודה וגם שוחקת את השכר", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים מיוחדת שנערכה בינואר השנה, עם אישור התוכנית.

"הם לוקחים פרנסה מאנשים שמרוויחים הכנסה נמוכה ולא מצליחים להשיג עבודה ופוגעים בהם", הוסיף שר המשפטים יעקב נאמן, ושר האוצר יובל שטייניץ הבטיח שבעקבות התוכנית ירד מספר העובדים הזרים הבלתי חוקיים כבר בתחילת 2011 ב-30 אלף עד 50 אלף. אותם עובדים שילכו, לדברי שר האוצר, יפנו מקומות עבודה לישראלים, דבר שיביא עמו ירידה בשיעורי האבטלה בשיעור של יותר מאחוז.

נשמע מבטיח. החודשים חלפו ולא השתנה הרבה בגזרת העובדים עצמם, אבל גזרת ילדיהם שוקקת כמרקחה. האומנם גירושם של 400 ילדי עובדים זרים ירפא את בעיות האבטלה וישקם את כלכלת ישראל?

"להשתמש בילדים האלה כחומת מגן ומס שפתיים של מקבלי ההחלטות ולהגיד 'הנה גירשנו', זה פופוליזם זול בשביל לספק את רצונם של הקהל, של כל מיני סקטורים באוכלוסייה, שמפחדים מזה שחלילה אנחנו מאבדים את האופי היהודי של המדינה, או משהו כזה. אין בזה שום ממש מבחינת ישראל, ובטח שאין שום הצדקה כלכלית לצעד כזה", אומר ד''ר רובי נתנזון, מומחה לכלכלת עבודה.

בועז ארד, עמית מחקר במכון ירושלים לחקר שווקים, שפרסם בשנה שעברה מחקר מקיף על השפעת העובדים הזרים על הכלכלה הישראלית, מסכים. "לילדים אין שום קשר לעניין. זה הפך בטעות להיות פוקוס של המאבק, בין השאר, בגלל שהתנועות השונות שביקשו לאפשר לעובדים להישאר בארץ השתמשו בילדים, כי הם היו הדבר האמוציונלי והקל ביותר להצגה, אבל 1,200 הילדים האלה הם אחוז זניח מ-100 אלף עובדים זרים שנכנסים לארץ ומגיעים בכלל כתיירים. אין לזה שום קשר לעבודה חוקית או לכלכלה.

"מעבר לזה, יש בערך 20 אלף מהגרים שמגיעים לארץ מכיוון אפריקה, דרך מצרים, ובין 1,000-2,000 ואולי יותר שעוברים את הגבול מדי חודש. הטיפול בילדים האלה זה טיפה בים".

אז למה בכל זאת נטפלנו לילדים? המדינה פשוט לא ציפתה שהם יפתחו חיים כאן. "זה לא יפה להגיד את זה, אבל הם העבדים של שנות האלפיים", אומרת בצער עו"ד תמר גולן, מומחית לדיני עבודה. "אם נצא מנקודת הנחה שהמדינה צריכה אותם, לא ניתן להביא אנשים בגילאים כאלה (על פי מחקרים, הגיל הממוצע של העובד הזר הוא 38 שנים, א.ל.ו) ולומר להם, 'כיוון שאתם בסטטוס כזה, אז אל תחיו את חייכם הפרטיים'. יש להם תשוקות ורצונות. גם הם צריכים אהבה, יחסים, סקס. מה אנחנו רוצים, לכלוא אותם? התוצאה היא שהם מביאים ילדים לעולם. כשאנחנו שולחים את הילדים, אנחנו בעצם מפרידים אותם מההורים או שאנחנו מצפים שההורה יעזוב איתם".

כל המחקרים מראים, מוסיף ד"ר נתנזון, שעובדים זרים שמגיעים למדינה שואפים להשתקע בארץ הקולטת והם בעלי נטייה להקים משפחות. "מקס פריש, סופר שוויצרי, ששם מספר העובדים המהגרים הוא 20% מכוח העבודה, אמר 'רצינו להביא לכאן פועלים, ומתברר שהם בני אדם'. אז יש להם נטייה להקים משפחות. מדובר על כוח עבודה צעיר שמבקש להתאזרח בארץ הקולטת. כבר בתחילת שנות ה-90, אמרתי שזה מה שיקרה. אמרו, 'לא. הם יבואו לזמן קצר ויחזרו לארצות שלהם'. עכשיו פתאום צועקים 'געוואלד' ומחפשים את הפתרונות הקלים האלה של גירוש הילדים".

החרדים יעבדו בחקלאות?

דווקא שר הפנים אלי ישי (ש"ס) לא ניסה להתחבא מאחורי הנימוק הכלכלי, וריכז את כל מאמציו להתנגד להקלות לילדי העובדים הזרים בנימוק הציוני. טרם קבלת ההחלטה הסביר כי העניין הוא לא ילדי הזרים אלא הזרים עצמם. "בדרך שבה אנו מאשרים את זה, נגרום לעוד עשרות אלפי מסתננים שלא כחוק. מי שמאפשר להם להישאר בארץ מאפשר להם לעבוד על מדינת ישראל. מי שרוצה לשמור על המפעל הציוני או היהודי לא יכול לאפשר דבר כזה", אמר ישי.

זה יעזור לכלכלה אם ההורים יעזבו עם הילדים?

נתנזון: "ממש לא. בכלל, כל האמירות האלה שאם נגרש מכאן עובדים זרים אז יתפנו משרות לעובדים ישראלים, אין להן שום בסיס, לא בהשוואה למה שקרה בישראל בעבר, וגם לא בהשוואה למה שקורה בעולם. הרעיון הזה שעל-ידי צמצום העובדים הזרים, המהגרים, ייווצרו מקומות עבודה לישראלים, הוא רעיון מופרך שלא הוכיח את עצמו בשום זמן ובשום מקרה. הרי על מה אנחנו מדברים? מדברים על 25 אלף עובדי חקלאות מתאילנד, סדר גודל של 80-90 אלף עובדים בבניין ועוד סדר גודל של כ-20-25 אלף בסיעוד.

"בפועל הישראלים לא נקלטים במקומות העבודה שהעובדים המהגרים עובדים בהם. אלה מקומות עבודה עם שלושת המ"מים, כמו שאני מכנה אותם: מלוכלך, מסובך ומסוכן. באנגלית זה יוצא אותו דבר: Dirty, difficult and dangerous. הישראלים לא עובדים, לא רוצים ולא חייבים לעבוד בענפים האלה".

מעבר לכך, מסביר נתנזון, ברוב מדינות העולם המפותחות, כ-10% מכוח העבודה הוא של עובדים מהגרים. "אין שום פסול בזה. בישראל זה נשאר בסדרי גודל האלה לאורך שנים, כי זה כנראה המסה והגודל הקריטי של העובדים המהגרים שאנחנו צריכים בשביל לעשות את העבודות שהישראלים לא רוצים לעבוד בהן".

נתנזון אפילו בטוח שהגירוש יגרום לנזק כלכלי למדינה. "בענף הבנייה אין תחליף לעובדים המהגרים. כל קבלן יגיד את זה. אם לא יהיו עובדים תאילנדים לא תהיה חקלאות. היכן שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בישראל נמוך? בקרב החרדים וגם בקרב נשים ערביות. החרדים ילכו עכשיו לעבוד בחקלאות? זה הרעיון? אני לא מבין. הממשלה יוצאת פה עם כל מיני החלטות שמגובות ברעיונות שאין להם שום כיסוי. זו יותר גזירה כלכלית מאשר עזרה כלכלית ואני לא מבין את הרציונל שלה.

"אני כן חושב שצריך ליצור כללים, להחמיר עם אשרות הכניסה של אלה שצריכים להגיע ובאמת לעשות סדר פעם אחת בתחום הזה, ובין היתר, לתת לעובדים גם את הזכויות הסוציאליות שמגיעות להם כמו לכל עובד ישראלי. בין זה לבין גירוש ילדים אין שום קשר".

חכמים על חלשים

פרופ' אבי בן-בסט, מסכים שילדי העובדים הזרים אינם הבעיה, אך חולק על ד"ר נתנזון בנוגע לעובדים הזרים עצמם. "אני עוסק בסוגיית העובדים הזרים מ-93', מהיום שהיא נולדה, ומאז ועד היום אני מתנגד להעסקה של העובדים הזרים. אני לא חושב שבעיית הילדים היא בעיית העובדים הזרים. זה רע מאוד שמתירים ל-800 ילדים להישאר ומגרשים 400. הייתי משאיר את כולם. אין פה שום בעיה כלכלית בהשארת הילדים בארץ, והשיקול ההומני, האנושי, היה צריך לגבור על כל שיקול אחר. הם נולדו פה, הם גדלו פה וזה מעשה מאוד לא אנושי לגרש אותם. במקרה הכי קיצוני, מדובר ב-1,200 משפחות, וייתכן מאוד שחלק מהילדים הם ילדים לאותה משפחה, אז אנחנו לא מדברים על מסה מהותית".

יחד עם זאת, אומר בן-בסט, תופעת העובדים הזרים היא אחת התופעות החמורות ביותר במדינת ישראל, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. "סוגיית הילדים אינה נוגעת לעניין. גם אם היינו מוציאים את כל 1,200 הילדים הללו מהארץ, היינו ממשיכים להתמודד עם בעיה מאוד חמורה של עובדים זרים. אם נשאיר את הילדים או נגרש את הילדים זה לא מה שיתרום לפתרון בעיית העובדים הזרים במדינת ישראל. מה כן היה פותר את הבעיה? מה שכל ממשלות ישראל מתחמקות מלעשות אותו, וזה אכיפה של ההחלטות שהתקבלו עד היום בנוגע לאכיפת החוק והוצאתם של העובדים הזרים שאינם חוקיים מן הארץ. זה לא שנוציא את 1,200 הילדים וסוף סוף נאכוף את חוקי העבודה במדינת ישראל ככתבם וכלשונם. אבל יש לובי מאוד חזק, אינטרסנטי, והפוליטיקאים מעדיפים לעקוף את הבעיה ולהתעסק בבעיה שהיא לא הבעיה האמיתית".

למה אין פה אכיפה?

"מכמה סיבות. אחת מהן היא שמנסים לעשות את האכיפה על העובדים. יש בערך 300 אלף עובדים, כשני שלישים מהם הם עובדים בלתי חוקיים. קשה מאוד לתפוס את כל העובדים הזרים ולהוציא אותם מן הארץ. היה צריך, ואני אומר את זה כבר מהיום שהבעיה נולדה, לבצע את האכיפה על המעסיקים. אותם צריך להכניס לבית הסוהר ואותם צריך לקנוס. ככלכלן, אני יכול להגיד שזה הרבה יותר יעיל. יש הרבה פחות מעסיקים מעובדים. כלכלית זה הרבה יותר יעיל לרדוף אחרי המעסיקים, יותר קל למצוא אותם וזה יהיה הרבה יותר אפקטיבי.

"כשמעסיק של עובדים זרים בלתי חוקיים יישב במאסר, הוא לא יעסיק אותם. ואם עובדים זרים, שמגיעים לארץ בכל מיני דרכים, כולל בדרכי מרמה, לא ימצאו פה עבודה, הם פשוט יפסיקו לבוא לפה. זה מאוד פשוט. במקום זה משטרת ההגירה מנסה לתפוס את העובדים הזרים הבלתי חוקיים, שמתחבאים ומתחמקים. זו לא דרך. הרבה יותר קל והרבה יותר כואב והרבה יותר אפקטיבי לתקוף את המעסיקים".

בעיה נוספת שאותה מציין בן-בסט, היא העדר אמצעי אכיפה לחוקי העבודה. "אין אמצעים. אין מספיק משאבים לכך. אם אנחנו נאכוף את החוקים בצורה יעילה לא יהיו פה עובדים זרים בלתי חוקיים, והפגיעה המתמשכת בכלכלה שלנו תסתיים".

למה לא רצוי מבחינה כלכלית שיהיו פה עובדים זרים?

"משתי סיבות כלכליות מאוד חשובות. הראשונה היא, שהם דוחקים החוצה את הישראלים, תופסים את מקומם של עובדים ישראלים. לטענה שעובדים ישראלים לא מוכנים לעסוק בעבודות האלה אין שום בסיס. הישראלים נפלטו ממקומות העבודה הללו כי הביאו במקומם עובדים שמוכנים לעבוד 60 שעות בשבוע בשכר הרבה יותר נמוך. העובד הישראלי לא היה מוכן לרדת לשכר כל-כך נמוך לשעת עבודה, אז ברור שהוא נפלט מעבודתו. זה הסיפור. בוודאי שהם לא מוכנים לעבוד בשכר הזה, אבל בשכר שהיה קודם לכן בענפים הללו היו שם עובדים ישראלים. הבעיה השנייה היא, שאלה שהסכימו להישאר במגרש הזה נאלצים להסתפק בשכר נמוך יותר.

לדברי בן-בסט, הבעיה השלישית היא תוצר לוואי של שתי הבעיות הללו. "אנחנו לא מרשים להביא לארץ עובדים זרים בתחום הכלכלה, לא מרשים להביא כלכלנים מהודו או מכל מקום אחר בעולם שיחליפו אותי, לא מרשים להביא עיתונאים שיחליפו אתכם, רופאים שיחליפו את הרופאים או מהנדסים. מרשים להביא רק עובדים זרים בעלי מיומנויות נמוכות. זאת אומרת, מי שמשלם את המחיר העיקרי לתופעה הזאת הם החלשים במדינת ישראל, אלה שהשכלתם נמוכה והמיומנות שלהם נמוכה.

"בדרך הזאת אנחנו מעצימים את הפערים הכלכליים. על-ידי תופעת העובדים הזרים דחקנו ממעגל העבודה חלק מהאנשים שהם בעלי מיומנויות נמוכות, ואלה שהסכימו להישאר נאלצו להסתפק בשכר יותר נמוך, וכך הגדלנו מאוד את אי השוויון הכלכלי במדינת ישראל".

לכן, מסכם בן-בסט, צריך להפסיק את התופעה הזאת. "הדרך להפסיק אותה היא על-ידי אכיפה. צריך יותר פקחים וצריך אכיפה על המעסיקים. אם אנחנו נעשה את זה, נצליח להוציא את רוב העובדים הזרים מהארץ. אלה שיישארו, יישארו עם ילדיהם".

לא מטרה, ונטיל

יורם בליזובסקי, לשעבר מנכ"ל התאחדות התעשיינים, חושב ששאלת התעסוקה של עובדים זרים היא בכלל לא הנושא וגם לא מטרה שעומדת בפני עצמה. "זו לא מטרה לשאוף אליה, אלא סוג של 'ונטיל', מכשיר זמני לסגירת פערים של היצע וביקוש. כך, לפני מספר שנים, לאחר הטלת הסגר על עובדי שטחים, היה צורך מיידי לתת תשובה, אחרת ענפים שלמים היו קורסים, כמו התעשייה והבנייה, החקלאות. לכן המענה היה עובדים זרים. היום למשל, זה תקף בענף השירותים, שבו קשה למצוא כוח אדם מקומי".

עם זאת, גם בליזובסקי הוא מסכים שנושא הילדים זו בעיה הומניטרית ולא כלכלית. "איני חושב ש-1,200 ילדים יוצרים בעיה כלכלית או ערכית לאורך זמן. מרגע שהסכמנו להעסיק עובדים זרים, ואני מדבר על בעלי רישיון העבודה, הייתי מראה רוחב לב והומניטריות. הרי אנו מתגאים בהיותנו הומניטריים. את מי שהיו ברישיון ונתנו להם להקים משפחות, לגרש זו בעיה קשה. מי שבלי רישיון, אין לי סנטימנטים, גם לא ביחס לילדים.

"צריך להשקיע מאמצים במניעת כניסת עובדים ללא רישיון ומסתננים, ולא בגירוש הילדים, אבל זה דגל שאפשר להראות בו עשייה יותר מאשר הדבר הנכון בבעיה היותר כוללת. לא השתכנעתי שההתעקשות פה היא רק עניינית, אלא שיש עוד שיקולים, של להראות עשייה".

נראה שהמחלוקות לגבי העסקת עובדים זרים, הנזק שהם גורמים לכלכלה או מנגד תרומתם לענפי החקלאות, הבניין והסיעוד, ילוו אותנו עוד שנים ארוכות. בינתיים נדמה שהנענשים המרכזיים מריבוי הדעות, הם הילדים התמימים שלא היו אחראים לגורל שהביא אותם לארץ ואין להם הרבה יכולת השפעה על המדיניות שתוביל לגירושם ועל תוצאות הגירוש. אז למה לגרש אותם? אולי מוטב לרדת מכל העניין. על כך, דווקא יש הסכמה.

בהכנת הכתבה השתתף אדריאן פילוט