דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

חלום יעקב

המיתון והאבטלה מרימים ראש? רשות ההגירה ממהרת להיערך בהתאם ולגרש עובדים זרים. זו שעתו של האיש שכמעט היה מפכ"ל ונערך כעת לפקד על המבצע. פליטים סודנים לא יוכלו לצפות לרחמים: הם "מסתננים". יש גבול, וקוראים לו יעקב גנות. המחסום הלאומי במפגן כוח > ורד קלנר

דלת פלדלת בלויה חוסמת את הכניסה לרשות ההגירה והאוכלוסין של משרד הפנים, השוכנת בבניין מותש מביורוקרטיה, במרכז ירושלים. חיפוש אחר הפעמון מגלה במקומו שלט עם ההוראה: "נא לדפוק בדלת". דפיקות מנומסות מתחלפות בתוך דקה או שתיים באגרופים עצבניים. דקות ארוכות סופגת הפלדלת את המהלומות בשתיקה נטולת מענה. ברוכים הבאים לרשות ההגירה של מדינת ישראל.

יעקב גנות, שעומד בראש רשות ההגירה, לא מתרשם מהסמליות שבדלת הנעולה, גם כי לדבריו מדובר בקומת משרדים, שאינה מיועדת לקבלת קהל, וגם כי או-טו-טו משרדי הרשות עוברים למקום חדש וראוי יותר. "מהיום הראשון טענתי שהמקום הזה הוא כתם למדינת ישראל", קובע גנות. "המבנה לא שופץ ארבעים שנה. יש פה עכברים, זוהמה ולכלוך. כשהגעתי לפה ראיתי מתנה שהשאיר פה ראש מינהל האוכלוסין מסינגפור, ודמיינתי לעצמי איך המקום הזה נראה בעיניו. תביני, אני לא אחד כזה שמחפש שיש, אבל כשהגיע שגריר סין, לקחתי את עצמי וברחתי מפה".

השדרוג במבנה ("שיפצנו ארבע קומות ברחוב מסילת ישרים") הוא רק הביטוי החיצוני לשינויים שהכניס גנות ברשות. אחרי שהסיר את מועמדותו למשרת מפכ"ל המשטרה בפברואר 2007 (בעקבות צל פרשייה מהעבר שממנה זוכה מחמת הספק), הוא נחת ברשות ההגירה ביולי 2007, כשהוא מלא מרץ ועזוז. עיקר מאמציו כוונו להפיכת "מינהל האוכלוסין" ל"רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול". לא מדובר בשינוי קוסמטי אלא ברפורמה עשירה במשמעות, המרחיבה מאוד את סמכויותיו של גנות בכל הקשור בטיפול בעובדים זרים, תחום שהוא עוסק בו, תחת כובעים משתנים, כבר שנים רבות; פעם כמי שהקים את מינהלת ההגירה במשטרה, והיה חתום על גירושם של יותר ממאה אלף עובדים זרים (2003-2002), פעם כנציב שירות בתי הסוהר (2007-2003), ועכשיו כקודקוד הרשות של משרד הפנים.

גנות, בדיפלומטיות שנרכשה אחרי שנים של פעילות במרחב הציבורי, מעדיף לבזר את הקרדיט. "הגעתי למשרד הפנים במקביל לשינוי הפרסונלי בהרכב הממשלה", הוא פותח. "בדיוק ביום שרוני בר-און עזב ושמאיר שטרית נכנס למשרד הפנים. התמזל מזלי שכל צמרת המדינה דהיום - אולמרט, בר-און ושטרית - היו שותפים להרחבת מינהל האוכלוסין. ב-13 ביוני 2008 הממשלה החליטה להקים את הרשות, ובתוך חודש, ב-13 ביולי, הרשות הוקמה. עכשיו אנחנו בתהליך הדרגתי שבו מצרפים לרשות את כל היחידות שירכיבו אותה".

היומרה גדולה. אם הכול יתקתק כמו שצריך, רשות ההגירה תהפוך לכתובת הבלעדית בנושא עובדים זרים. אפילו נושא ההיתרים להעסקה ומחלקת התשלומים הועברו לאחרונה ממשרד התמ"ת למשרד הפנים, כולל העובדים. המעגל ייסגר כשהרשות תצליח לצופף תחת המטרייה שלה גם את משטרת ההגירה, שאותה הקים גנות בעצמו. "כך כל הטיפול בהעסקת עובדים זרים - מניעת העסקה, הרחקה וכל זה - הכול בסמכות הרשות".

הארגונים שעוסקים בזכויות זרים מברכים בעיקרון על הקמת הרשות, ומקווים שזו תחילתה של דרך חדשה, שתעשה קצת סדר בבלגן. הם רק לא משוכנעים שגנות, הידוע בסגנונו הבוטה, שאותו ייבא משנותיו הרבות במדים, הוא האיש המתאים למשימה. מי שלא מתקתק עניינים לשביעות רצונו חוטף כינויי גנאי מביכים, ועידון ממשפחת הפוליטיקלי קורקט גנות לא יזהה גם אם יגיע עם חתימת נוטריון. את דבריו הוא מתבל במכות מאיימות על השולחן. "הבנת אותי?" הוא יורה אחת לכמה משפטים, "הבנת אותי או לא?" הוא עולה עוד אוקטבה. שלא לדבר על זה שמאז שהוא נכנס לתפקידו, אפילו פקידי משרד הפנים מודים שהעמדות הבלתי רשמיות הוקשחו."אנשים מתרגלים מהר לסגנון", הוא מסרב להתרגש מהעניין, "הבנת אותי? אצלי היעד זקדוש. לא בכל מחיר, אבל אני לא מוכן להפר סיכומים. לא מוכן למסמס החלטות. אם יש החלטה לבצע משהו - היא תיעשה".

פותח סתימות

הוא בולדוזר, אומרים כולם. איש מעשה, מוסיפים אלה שמעדיפים מחמאות בעברית. פותח סתימות ביורוקרטיות, מתבלים אלה שחזקים במטפורות. גנות עונד בגאווה את כל הכינויים, הזכורים לטוב ולרע מאריק שרון, ולא במקרה תמונת ראש הממשלה לשעבר מככבת בלעדית על קיר משרדו. "תראי איך אריק מסתכל עליי", הוא אומר בטון סנטימנטלי. "עבורי, הקמת רשות ההגירה זו השלמת ההבטחה שנתתי לו".

היום, טוען גנות, הצורך ברשות הגירה כבר צועק את עצמו מכותרות העיתונים. "הפריחה הכלכלית שהייתה פה בשלוש השנים האחרונות השכיחה את עניין הזרים. כל עוד האבטלה ירדה מ-11% ויותר ל-5% ומשהו, המצב היה מעולה. לא הייתה צעקה מלמטה. אבל עכשיו יש שינוי כיוון. כל מי ששומע רדיו וקורא עיתונים מבין את המשמעות. כל יום מפטרים אלף איש. לא ירחק היום שכולם יגידו 'לחם עבודה', ואז פתאום יגלגלו עיניים וייזכרו בזה שאנחנו מחלקים עבודות לעובדים זרים. נכון שאלה לא משרות מאוד מבוקשות, אבל חייל משוחרר יכול לעבוד בבית מלון ובמסעדה עד יציאתו ללימודים. ישראלי יכול לעבוד בבניין או במקומות כאלה שחושבים שהם מיועדים רק לעובדים זרים.

"היום, כשאני מחבר נתונים ממוחשבים של ביטוח לאומי, של ביקורת הגבולות, של משרד החוץ ושל משרד הפנים, אני רואה כמה תיירים שכחו לצאת מישראל בתום שלושת חודשי הוויזה החוקית שלהם. בישראל של 2003 היו 114 אלף תיירים כאלה. אבל עם הפעלת הטיפול להרחקת עובדים זרים לא חוקיים, בתוך שנתיים מספרם ירד לשבעים אלף. דמייני לעצמך כמה מקומות עבודה זה. 44 אלף תיירים עבדו פה והרוויחו. 44 אלף מקומות עבודה נתפסו על-ידיהם. בשנתיים האחרונות המספר החל לעלות בשקט חזרה, וכרגע יש בישראל יותר מתשעים אלף תיירים לא חוקיים.

"עובדים זרים ותיירים לא חוקיים תופסים את מקומם של ישראלים, של חיילים משוחררים. עובד זר לא חוקי לא משלם לעצמו - לא ביטוח לאומי ולא ביטוח בריאות; מישהו צריך לסבסד אותו. תבדקי באיזו מדינה של שבעה מיליון תושבים יש חצי מיליון זרים לא חוקיים. אם לא נעצור את הגל הזה, ולא נקטין את המספרים, נראה חיילים משוחררים שעוזבים את הארץ לרעות בשדות זרים, עולים חדשים שיחזרו למקום שממנו באו.

"ב-2003 אמרו שאף ישראלי לא רוצה לעבוד בבנייה, אבל עובדה שמעסיקים ישראלים. עם הכשרה והכוונה נכונות, עם תמריצים מועדפים, אפשר להחזיר ישראלים כמעט לכל מעגלי העבודה. מי שאומר שהתחום הסיעודי הוא מחוץ לתחום, בסך-הכול מצטט מיתוס שהתרגלנו אליו. אני יודע, זה נושא רגיש, אבל אנחנו חייבים לשמור על מינון נכון. המצב חמור הרבה-הרבה-הרבה יותר מאשר אנשים מעלים על דעתם".

הפתרון של גנות הוא משטר הגירה דיאטתי, כזה שרואה בכל זר פחמימה ריקה ומיותרת המנסה לפלס את דרכה לצלחת הישראלית. החשדנות הזו נכונה לגבי כל זר, ולא משנה אם הוא תייר מזדמן, זרה שהתחתנה עם ישראלי או פליט סודני. בעיני גנות, כולם חשודים כל עוד לא הוכח אחרת. וגם אם הוכח, הם עדיין קצת חשודים.

הארגונים השונים שעוסקים בזכויות הזרים בישראל טוענים כי השיטה שפותחה במשרד הפנים היא התשה של הזרים ב"לך תבוא" אין-סופי, עד שיתייאשו ויעזבו.

בכוונה מנסים להתיש את הזרים?

"אני אענה לך כמי שעוסק בעניין העובדים הזרים מ-2002. השינויים שחלו בנושא במשך השנים הם שינויים לרעה בצורה מדהימה. אז לא רק שאני מבין את אלה (הכוונה לפקידים, ו' ק') שהם ביורוקרטים בתחום מתן האישורים, אלא שלדעתי המצב כל-כך חמור עד שהוא מחייב בחינה מחודשת של כל הנושא. הטיפול מסורבל, אבל אי-אפשר להקל. צריך לעשות הכול כדי שהמבקש יקבל טיפול יעיל ומהיר, ומצד שני, עם מי שלא חוקי צריך לעשות הכול כדי להרחיק אותו בצורה הוגנת. זה תפקיד קשה, לא הרואי; אבל המטרה מאוד חשובה".

בית המשפט הוא אינסטלטור

הקושי המרכזי בסוגיית הזרים, ועל כך מסכימים כולם, הוא החקיקה המיושנת. "למדינת ישראל אין מדיניות הגירה ביחס למי שאינם יהודים", אומר עו"ד עודד פלר, שעוסק בתחום מטעם האגודה לזכויות האזרח. "החל משנות ה-90, ישראל מתמודדת עם תופעות שונות של הגירת לא יהודים, חלקם עולים מחבר המדינות ומאתיופיה, חלקם מהגרי עבודה, ובשנים האחרונות יש גם מבקשי מקלט שמגיעים דרך גבול מצרים".

החורים בחקיקה נסתמים בשנים האחרונות על-ידי "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים", שבראשה עומד גנות. לשם מתגלגלות כל השאלות בנוגע למעמדם של זרים בישראל. תיק לדוגמה: אישה שהגיעה לארץ כמהגרת עבודה, הכירה כאן בן זוג ישראלי, הם נישאו וניתן לה מעמד כתושבת ארעית. אלא שכעבור זמן היא הוצאה מהבית למקלט לנשים מוכות. האישה פנתה למשרד הפנים וביקשה שיאריכו לה את הסטטוס. היא קיבלה הארכה לחצי שנה, ונאמר לה שהתיק שלה יועבר לוועדה לעניינים הומניטריים, שם יכריעו מה יהיה. חלפה חצי שנה, האשרה שלה פקעה, ולמעשה היא הפכה לנטולת זכויות. בינתיים היא גם עברה לעיר אחרת, שם גילתה שלשכת משרד הפנים לא מוצאת את התיק שלה. משימת איתור התיק גולגלה לפתחה של האישה. אז גם התברר שמשום שעזבה את המעון לנשים מוכות, בכלל לא העלו את התיק שלה לוועדה לעניינים הומניטריים.

ארגוני זכויות הזרים טוענים שהוועדה לעניינים הומניטריים היא התגלמות כל הבעיות של מדיניות רשות ההגירה: שרירותית בהחלטותיה. עורכי דין או הטוענים עצמם לא יכולים להופיע בפניה. אין לה פרוטוקולים מסודרים. היא מתעכבת מאוד במתן תשובות, ומתחמקת מקביעת נהלים ברורים.

גנות דוחה את כל הטענות. "אני לא יודע על פיגור של אפילו תיק אחד", הוא מוחה, ומיד מזמזם למזכירה שלו ומבקש שתעלה את מזל כהן, מנהלת מחלקת אשרות, על הקו. "כמה תיקים ממתינים לוועדה שלנו?" הוא שואג לכיוון השפופרת, ומפנה אותה לאוזני כדי שאשמע את התשובה. כהן נשמעת מעט מהוססת. "בערך ארבעים", היא עונה. כעבור חמש דקות היא מתקשרת שוב ומתקנת: "64 תיקים מחכים לוועדה". גנות: "בכל ועדה אני מסיים 27-30 תיק. אני מקיים ועדה בממוצע פעם בשלושה שבועות. המשמעות של זה היא שאנחנו בפיגור של חודש. חודש. את מבינה מה שאני אומר?"

עו"ד רעות מיכאלי, מנהלת המרכז לסיוע משפטי לעולים מטעם המרכז לפלורליזם יהודי, ומי שמייצגת זרים רבים מול הרשות, מופתעת מקביעותיו של גנות: "על שולחני תיקים רבים הממתינים בממוצע בין תשעה ל-11 חודשים. חלקם המתין למעלה משנה. באחד מהם התקבלה החלטה רק לאחר 19 חודשים ופנייה לבית המשפט בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט".

עניין הפנייה לבית המשפט הוא עוד סוגיה שבמחלוקת. מנכ"ל משרד הפנים הקודם, רם בלינקוב, ציין, לפני שעזב את תפקידו, ששליש מההליכים המשפטיים המתנהלים נגד רשויות המדינה מופנה נגד מינהל האוכלוסין (הוא רשות ההגירה). "בית המשפט הפך לאינסטלטור", אומר פלר. "התיק מגיע לבית משפט, ורק אז משרד הפנים פותר את הבעיה".

גנות רואה זאת לגמרי אחרת. לדבריו, העובדה שבית המשפט העליון מחזיר אליו תיקים להכרעה היא אות כבוד לפעילותו. "שישים תיקים הוחזרו אלינו מבית המשפט, ולא היה ערעור אחד על החלטה שקיבלנו", הוא קובע. פלר, בתגובה, מסתפק בציטוט נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, שבכנס לשכת עורכי הדין האחרון סיפר ש-600 מתוך אלפיים העתירות המוגשות לבג"ץ הן נגד משרד הפנים, וסיכם: "בג"ץ הוא הדרך היחידה שפקידים יעשו משהו. אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג"צים".

אתה חושב שטיעוני הארגונים קנטרניים?

"לא, לא. תפקידם ברור לי. בזמנו הענף הזה של עורכי הדין שעסקו בתחום העובדים הזרים היה מאוד מצומצם. עם השנים, בגלל המספרים האסטרונומיים של עובדים זרים, מסתננים, תיירים, שב"חים - הענף הזה גדל בצורה דיספרופורציונלית ביחס לכל ענף אחר. אבל הם לא יכולים להתעלם מהנתונים: קרוב לחצי מיליון אנשים נמצאים כאן שלא כחוק".

פליטים או מסתננים

הפן המצטלם הכי פחות טוב במלאכתו הסבוכה של גנות הוא הטיפול במבקשי מקלט ופליטים, שהוא מקפיד לכנות מסתננים. גם כאן הבעיה היא היעדר מדיניות ברורה. נכון שיהודים היו שותפים בכירים לניסוח ולאימוץ אמנת האו"ם לפליטים מ-1954, ושמדינת ישראל חתמה עליה, אבל לרוב מחויבותה לנושא הסתכמה במחוות הומניטריות חד-פעמיות. מרגע שהחל טפטוף קבוע של מבקשי מקלט בשנות ה-90, ישראל הקטינה ראש, ובמקום לבדוק את בקשותיהם להכרה בהם כפליטים, העדיפה לגלגל את הטיפול לנציבות האו"ם לענייני פליטים, שאמורה להמליץ את המלצותיה בפני ועדה בין-משרדית, שגם היא מגבשת המלצה ומעבירה אותה לשר הפנים. אלא שנציבות הפליטים כלל לא הוכשרה לכך, מה שיוצר לימבו מעגלי של אנשים הטוענים שהם פליטים, שגנות קובע שהם מסתננים, ושאיש אינו בודק את המצב לאשורו.

"מדינת ישראל, עם כל הביקורת, עוסקת בתחום בצורה אינטנסיבית ונאורה יותר ממדינות אחרות", עונה גנות כשהוא נשאל על הביקורת ביחס לטיפול בנושא.

אז מדוע היא לא בדקה את מבקשי המקלט בעצמה, אלא זרקה את האחריות על נציבות הפליטים?

"מדינת ישראל היא בת 60. צעירונת. אף מדינה במערב לא נתנה את הסמכות לאו"ם כמונו", מתגאה גנות במה שאחרים רואים כעדות לכישלון.

אבל גנות יודע היטב שיכולת הטיפול של נציבות האו"ם בעניין מוגבלת מאוד. מדובר במלאכה מאוד סבוכה של בירור זהותו וסיפור חייו של מבקש המקלט, כשלרוב הוא מדבר בשפה שאינה שגורה כאן, וגם אין לו מסמכים שיעידו על מוצאו, אם מפני שהוא העלים אותם במטרה להסוות את מניעי ההגירה האמיתיים, ואם מפני שבמהלך הבריחה נאלץ להיפטר מהם. תלוי את מי שואלים.

מעט נתונים: בין השנים 2005-2001 התקבצו בישראל כאלף בקשות מקלט בשנה. הוועדה הבין-משרדית אמורה להתכנס פעם בחודש, אבל בפועל זה קורה הרבה פחות ויוצא שהיא מכירה בחמישה עד עשרה פליטים בשנה.

בדצמבר 2005 טפטוף הפליטים הפך לשיטפון. הפגנה קולנית של פליטים סודנים מול נציבות האו"ם בקהיר פוזרה בכוח. שלושים סודנים נהרגו ומאות נעצרו. שינוי המדיניות המצרית דחף את הלחץ לגבול ישראל. ב-2006 הגיעו לכאן 1,300 סודנים, ב-2007 הגיעו 5,500, וב-2008 לפחות עוד 5,000. ישראל נכנסה לפאניקה. "בהתחלה אמרו שכל סודני מסוכן, מפני שהוא סודני. אנשים ישבו בכלא שנה ויותר", משחזרת עו"ד ענת בן דור, שעומדת בראש התוכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. "אבל כמויות האנשים עברו את יכולת הכליאה, אז שחררו אותם.

כדי להוסיף על הבלגן, ב-2007 החלו להגיע לישראל גם מבקשי מקלט מאריתריאה. "מדינה דכאנית, שמגייסת את אנשיה לנצח, במטרה לבנות אומה", מבהירה בן-דור. "אם אתה מוחזר לשם, אתה בוגד. ב-2002 החזירו לשם אנשים ממלטה ומלוב, הם נכלאו במחסנים תת-קרקעיים, וחלק עונו. לכן הנציבות בז'נבה מבקשת לא להחזיר לאריתריאה אנשים". גם הניסיון להחזיר סודנים למצרים באופן מתואם נגמר לא טוב, כשאותם סודנים נעלמו, וגורלם לא ממש ברור.

גנות מצליח למצוא את הפרופיל המחמיא של ישראל בכל מצב. הוא מתגאה בקבוצה של 600 פליטים מדרפור שקיבלו הכרה כפליטים ושבהם המדינה מטפלת, ואף פתחה להם לאחרונה קורסים להכשרה מקצועית. "יותר דרפורים כבר לא הגיעו אלינו מאז, כי אמרנו: זו המכסה, ובזה נגמר הסיפור", מבהיר גנות. אפילו את הבוץ שישראל תקועה בו, כשהיא לא יכולה לבלוע ולא יכולה להקיא את מבקשי המקלט, מצליח גנות להאיר באור חיובי: "אילו מדינת ישראל לא הייתה מדינה הומנית, היא יכלה לקחת מאות ואלפים ולהחזיר אותם הביתה. אבל מדינת ישראל לא החזירה אפילו פליט אחד, מהגר עבודה אחד, למקום מוצאו".

לא כי היא לא רוצה לגרש אותם, אלא מפני שהיא לא יכולה. לו הייתה יכולה - הייתה מגרשת.

"השאיפה היא למנוע כניסה".

איך?

"מניעה פיזית כמו בניית גדר או חומה, והעברת מסרים שהם לא רצויים פה. שגם אצלנו יש בעיות תעסוקה. לא יכול להיות מצב שמציגים אותנו כלא אנושיים. שמציגים תמונה מעוותת של מקלט מוצף מים ובפנים מאתיים איש, שכולם עובדים, מרוויחים", רומז גנות לכתבה ששודרה לפני כמה חודשים בערוץ 10 ושתיעדה סודנים דחוסים במקלט תל אביבי. "הם מעדיפים להישאר יחד כדי לחסוך שכר דירה, ואז עוד מציגים אותנו כלא אנושיים".

מי?

"כל אלה שמטפלים בהם".

למה להם לעשות זאת, אם כולם מרוצים?

"כדי לקבל תקציבים ועוד תקציבים. כשהמסר צריך להיות ברור: אל תגיעו".

אבל מה הרשות תעשה בינתיים עם אלפי מבקשי המקלט שהיא לא יכולה לגרש?

"נמתין לשינוי המצב".

מה, שלום עם סודן?

"כרגע אנחנו פשוט נקפיא את המצב. אלה שפה שיעבדו איפה שיש מקום. אבל המדינה צריכה לוודא שלא יהיה להם כדאי להישאר, ולמנוע כניסה של נוספים".

לשכת גנות

לאחרונה החל גנות לקחת את המושכות לידיו, כשפתח בלוד לשכה לטיפול במבקשי מקלט. בינתיים מתנהל שם רק הליך רישום בסיסי, אבל הכוונה היא שעובדי הלשכה יחליפו את נציבות האו"ם לפליטים, ושיערכו את הבירור המורכב בעצמם. גנות השיג תקנים והחל להכשיר אנשים לתפקיד. "כך נוכל להחזיר לעצמנו סמכות סטטוטורית", הוא מרעים.

בתוך כמה זמן ישראל תשתלט על המלאכה?

"בתוך חודש וחצי אגייס אנשים נוספים. בתוך שלושה חודשים נכשיר אותם. בתוך ארבעה-חמישה חודשים הם יתחילו לעסוק באימות נתונים ובבדיקת זכאות".

הרעיון מצוין, מסכימים כולם, אבל הביצוע זה כבר משהו אחר. "הצורה שבה מתבצע הרישום מעלה דאגה לגבי מה שיעשו בהמשך", אומרת בן-דור. "אני מקבלת המון תלונות. לדוגמה, מגיע אריתראי עם תעודת זהות ועם דרכון אריתראיים, אבל הוא התחתן עם אתיופית במצרים. הפקיד מתחיל לרדת עליו שהוא בכלל אתיופי מתחזה, ולמה הוא התחתן עם האישה הזו. אחר כך הרשות באה לבית משפט ואומרת, 'זיהינו 800 מתחזים'. זה הליך לא הוגן, לא שקוף, ולא מרשים לעורך דין לייצג. לא ככה עושים את זה. ממה הם מפחדים?"

גנות: "התשאול הראשוני היה בכלל אמור להיעשות בגבול. כל מטרתו לתת פרטים בסיסיים. אם יבוא עורך דין לכזה תשאול הוא יגיד לאיש, 'תגיד שאתה סודני'. זה רק תשאול ראשוני. אין הצדקה והיגיון בייצוג עורך דין".

עוד פתרון שגנות הגה מכונה "גדרה-חדרה". "גורמים רבים ביקשו להרחיק מהבועה של תל אביב את הריכוז האדיר והבלתי פרופורציונלי של עובדים זרים. הם התאכסנו קודם במקלטים מעופשים, בבתי מחסה, היוו מטרד וגרמו נזק. הם היו משיגים עבודה בסכומי אפס, וגם שידרו מסר לחברים שלהם לבוא לפה. בגבול המצרי כבר עצרנו אנשים שאמרו שהם בדרך לרחוב אלנבי.

"האסימון נפל לי ביום שסידרנו ל-400 מהם עבודה במשקים בתחום החקלאי, עם בקשה להעסקת מאות נוספים. והנה פלא: בתוך פחות מחודש כולם הגיעו חזרה לתל אביב. אי-אפשר גם לאפשר את הגעתם לתל אביב וגם להאשים את המדינה על כך שהם חיים בתת-תנאים. אז נתנו את הסכמתנו לכך שלא נאכוף את עבודתם ללא אישור מחוץ לגדרה-חדרה, כדי לעודד אותם לעזוב את המטרופולין. זה לא כזה דרמטי, את יודעת, יש גם ישראלים שחיים מחוץ לגדרה-חדרה. מדינת ישראל לא נגמרת באזור המרכז. אני איש צפון כל חיי. לא אמרנו להם לא להגיע לתל אביב, אלא רק שאסור להם לגור שם".

סיגל רוזן, מהמוקד לסיוע לעובדים זרים, אומרת שהבעיה היא שרוב החקלאים מוכנים לשלם רק חצי משכר המינימום. כשהיא העלתה את הבעיה במהלך ישיבת הוועדה לבחינת בעיות העובדים הזרים בכנסת, שנערכה בכנסת בפברואר האחרון, גנות לא התרגש. "אדם שצריך לאכול, 13 שקל לשעה זה 150 שקל ליום", הוא אמר לפרוטוקול. כשגנות נשאל על כך הוא נאנח. עושה רושם שנמאס לו מהטענות של ארגוני הזכויות. "מישהו בדק שכר מינימום של משק בית?"

הוא בוודאי לא 13 שקל לשעה.

"ברור שעדיף לעבוד במשק בית, רצוי בשניים-שלושה מקומות, לקבל מכל אחד דמי נסיעה, להתגורר במקלט עם מאתיים איש ללא תשלום, ולהציג את רשות ההגירה כלא אנושיים".

אבל זה מנוגד לחוק לשלם 13 שקל לשעה.

"אם הילדים שלי רעבים אני אעבוד גם ב-13 שקל".

אתה איש ציבור. אתה לא אמור לעודד חקלאים לעבור על החוק.

"לא התכוונתי לסטות מהחוק בפסיק. ברור לך שמבחינת האינטרס של רשות ההגירה, יש לי עניין שהעובדים הזרים יועסקו בשכר גבוה כדי שלא יהיה כדאי להעסיק אותם. האינטרס שלנו הוא שהם ידרשו 8,000 שקל, ואז לא תהיה להם עבודה והם לא יבואו לפה יותר".

הפתיל של גנות מתקצר והולך, וגם תכיפות ההכאות על השולחן גדלה והולכת. הבוטות הידועה שלו, מעידים מבקריו, עוזרת לו בסופו של דבר להזיז דברים שנתקעו אצל קודמיו. כשהיה נציב שירות בתי הסוהר, נזכרת רוזן, הוא אישר שגם מהגרי עבודה וגם מבקשי מקלט יוכלו להחזיק טלפונים ניידים בכלא. "בשבילם זה מאוד משמעותי", היא מדגישה. "לפעמים זה מה שמונע גירוש לא חוקי". אלא שברוב המקרים, מנוע הטורבו שלו מגויס לטובת פעילות מהזן הדורסני. "אם היו מטילים על גנות לאכוף את שכר המינימום, כולנו היינו נהנים מהחריצות שלו", חולמת רוזן על ימים רחוקים. גנות נותן מכה אחרונה על השולחן, אות לסיום הראיון. הזמן תם, ויש לו עוד פגישה על הראש.**

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות