"נולדתי בבאר-שבע" אומרת עו"ד יעל גרוסמן, "אמי, ז"ל, ציירת ומורה בבית-ספר לחינוך מיוחד, נפטרה כשהייתי בת 30, לאחר מאבק עם מחלה קשה. אבי ארכיטקט. אני בת יחידה. כשהייתי בת 3.5 עברנו להתגורר בחו"ל. גרנו שנתיים בהולנד ושנתיים באנגליה. הורי חשבו שכדאי שאבי יחיה קצת באירופה כדי להרחיב את אופקיו כארכיטקט. בשנים האלה למדתי הולנדית ואחרי זה אנגלית. כשחזרנו ארצה למדתי לקרוא ולכתוב עברית. קצת התבלבלו לי השפות בראש. כשהייתי בת 10 הורי התגרשו, ונשארתי לגור עם אמי.
"בבית שלנו הייתה חשיבות עצומה לנושא של אמנות. אני ניגנתי בפסנתר, למדתי במגמה הומנית בתיכון, והיה לי די ברור שאעסוק במשהו שקשור לאמנות. זה מה שכיוונו אותי וזה מה שחשבתי שאעשה. לא היה לי צל של ספק שאעסוק בתחומי האמנות. לא עלה בדעתי שום דבר אחר. כל האמנויות עניינו ומשכו אותי. דרמה, נגינה, ציור, ספרות, קריאה, שירה. זה היה העולם שלי. לא ידעתי בכלל שיש עולמות אחרים. אצלנו בבית הדבר הזה היה הכי חשוב. היחיד שהיה שווה, שהעריכו אותו".
"כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי ל-3 מקצועות באוניברסיטת תל-אביב - לספרות, לקולנוע וטלוויזיה ולמשפטים. מישהו אמר לי, שהיות שאני מדברת בצורה מאוד משכנעת, משפטים יכול להתאים לי. הוא המציא את הרעיון הזה ממש יש מאין. זה היה זר לי לחלוטין וגם מוזר, ולכן על אף שהתקבלתי גם למשפטים בחרתי ללמוד ספרות וקולנוע וטלוויזיה, שהיו תחום הגידול הטבעי שלי. בשלב מסוים נטשתי את לימודי הקולנוע והטלוויזיה, והמשכתי רק עם ספרות.
"אחרי 3 שנים סיימתי את הלימודים בהצטיינות, ושאלתי את עצמי 'מה אני עושה עם זה'. ראיתי שזה יגרור אותי לחיים של שכירה, ושהסיכוי שלי לפרנס את עצמי בצורה מכובדת ומנהלת קריירה שיש לי שליטה עליה, לא ממשי. חיפשתי עשייה שיש בה משהו ממשי, עיסוק שיש לו השפעה על החיים ועל המציאות. למרות שהתחום מאוד עניין אותי, לא רציתי להיות מורה לספרות או לפתח קריירה באקדמיה, אז חזרתי למשפטים.
"במהלך הלימודים תחום המשפט לא כל-כך עניין אותי. למדתי את זה משום שחשבתי שבזכות התואר אוכל לפתח קריירה מעניינת. קיוויתי שהעבודה תהיה מעניינת ולא ידעתי עד כמה צדקתי. זה היה מדהים. אז גם לא העליתי בדעתי שאני אגיע לתחום הפלילי. זה היה מקצוע שלא משך את תשומת ליבי. מה שעניין אותי היה התחום החוקתי או דיני אישות, אך כפי שהגעתי במקרה למשפטים, כך גם הכרתי במקרה את התחום הפלילי והתאהבתי בו.
"בשנה האחרונה ללימודים התחלתי לעשות סטאז' במשרד עו"ד אורי סלונים, שעסק בתיקי צווארון לבן. מכיוון שהתחתנתי וילדתי במהלך התואר, הייתי בפיגור של כמה חודשים אחרי כולם במציאת הסטאז'. חיפשתי מקום אחרי שכולם כבר מצאו מקומות, ובדיוק התפנה אצל סלונים מקום, ונקלטתי שם. בזכות זה גיליתי שיש דבר כזה שנקרא התחום הפלילי, ושהוא הדבר הכי מרתק בעיני, עד היום".
"פתחתי את המשרד שלי ביום שבו סיימתי את ההתמחות. בשלב מאוד מוקדם גיליתי שאני רוצה להיות עצמאית, לבנות ולפתח את הקריירה שלי באופן עצמאי. היו לי חששות גדולים, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי. כשפתחתי את המשרד שאלתי את סלונים אם הוא חושב שזאת לא חוצפה לקום ולפתוח משרד מיד אחרי הסטאז', והוא ענה 'אני חושב שזו חוצפה, וצריך קצת חוצפה'.
"במשך שנים, כמעט 10 מתוך 25 שנים שאני במקצוע, עשיתי הכול, כל תיק שהגיע למשרד בתחום הפלילי. טיפלתי בתיקי רצח, שוד, תיקים קטנים, ייצגתי עובדים זרים והופעתי בבתי-דין צבאיים. כל מי שפנה אלי עניתי 'בשמחה, כמובן', רק כדי להשתלם, כדי שיהיו לי ברקורד כל סוגי המשפט הפלילי. היום אני מתמקדת בדברים שאני אוהבת".
"במצב כלכלי קשה יש הסתברות גבוהה לביצוע עבירות. כשאנשים נמצאים במצוקה, אחת הדרכים שלהם לפתור את המצוקות היא לבצע עבירות. כשהלחץ נהיה כבד אז הבלמים יורדים ואנשים עושים דברים שבימי שפע אולי לא היו עושים. אנחנו צפויים לראות יותר כתבי אישום בתחומי הצווארון הלבן, שוק ההון או ניירות ערך, אחרי המשבר, אבל אנחנו לא נראה אותם באופן מיידי. מדובר בעבירות שלוקח הרבה זמן לגלות ולחקור אותן, ולכן אני מאמינה שנראה את תוצאות המשבר, מבחינת כמות גדולה יותר של תיקים, בהמשך.
"רק עכשיו נגמרים בבתי המשפט המשפטים האחרונים של המשבר הכלכלי שהיה ב-94'-95' בבורסה, כמו תיק אורסיס שהסתיים בזיכוי ואיסטק שהסתיים בהרשעה. בשנים האלה, שבהן הבורסה הייתה בשפל, אנשים עשו דברים שעליהם הם הועמדו למשפט, ובגלל הוויכוחים הקשים בשאלה אם כן או לא נעברו עבירות פליליות, זה נמשך הרבה מאוד שנים".
"יש היום שימוש יתר במשפט הפלילי. אין בזה ספק. זה נהיה מין מכשיר לטיפול בכל חריגה, וחבל, כי זה גורם לביזוי של הנורמה הפלילית. מאיכות הסביבה דרך תכנון ובנייה, עבירות רשלנות ועד התנהלות עסקית בשוק ההון, כל דבר מטופל באמצעות המשפט הפלילי. זה הפך להיות הפתרון הראשון, במקום להיות הפתרון האחרון להשלטת נורמות חברתיות מוסריות. בתחום של הצווארון הלבן זה בעייתי במיוחד, משום שיש משפט פלילי אחד לעבירות רגילות של שוד וגניבה ולעבירות צווארון הלבן. התוצאה היא תחושה שהרבה פעמים משתמשים בכלי שהוא לא מתאים לסיטואציה מאוד כהה. שמעתיקים כללים שנקבעו להתמודדות עם עולם העבריינות לתחום של הצווארון הלבן. זה יוצר תחושה בעייתית.
"הרבה עבירות בתחום הצווארון הלבן הן גבוליות, שיש שאלה אם הן פליליות או לא. אלה כל מיני התנהגויות עסקיות שאפשר לפרש אותן כעבירה על החוק ואפשר לומר שזאת נורמה עסקית מקובלת, ולכן מותרת. זה הופך את המשפטים למסורבלים, כי הסנגורים מעוניינים להוכיח שהלקוח התנהג במסגרת הנורמות העסקיות המקובלות, והתביעה, שלא תמיד מוכנה להכיר או ללמוד את המציאות העסקית, מציגה פעולות שמקובלות בתחום הזה כעבירה פלילית. זה יוצר תחושה קשה אצל האנשים שעומדים לדין, שנעשה להם אי-צדק.
"גם מבחינת הציבור יש בעיה. ברגע שמטפלים באנשים שעשו פעולות שנחשבות ללגיטימיות או שהן הפרות אתיות, הפרות מנהליות או חריגות כאלו ואחרות מנורמות רצויות, בעזרת הפטיש הכבד של המשפט הפלילי, זה יוצר תחושה של תגובה לא פרופורציונלית. כשמישהו מורשע במשפט פלילי של צווארון לבן בסיטואציה שהציבור לא חש שבאמת יש בה אשם פלילי אמיתי, זה גורם לביזוי הנורמה הפלילית ומערכת המשפט הפלילי, וכמעט להזדהות עם מי שהפר את הנורמה.
"בפרקליטות מפרשים את המציאות מתוך הסתכלות במשקפיים קפדניים ומחמירים מאוד. ניתן להציג הרבה התנהלויות עסקיות כהפרה של הוראות חוק כאלה ואחרות, אבל מרביתן, למעט עבירות בוטות ומכוונות, אינן פליליות".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.