ניו ירוק

נחושה לשמור על מעמדה כעיר המרכזית בעולם, ניו יורק עולה על הגל הירוק ומגבשת תוכנית מהפכנית לשינוי פניה. מיליון עצים יינטעו, פארק ענק יוקם, וקו החוף יהפוך לנגיש לתושבים. מי שאמון על הביצוע הוא זיו לביא, קיבוצניק בעבר ואדריכל הנוף של מייקל בלומברג בהווה. ראיון בלעדי > אורי לוונטר, ניו יורק

כשגדלתי בקיבוץ מעיין צבי בשנות ה-70 וה-80, היית יכול לדעת בקלות באיזה צריף אני ישן - כי זה היה הצריף היחיד שהייתה לידו גינה יפה ופורחת. כילדים, עברנו כל שנה ממבנה למבנה, וליד כל צריף שהייתי מגיע אליו הייתי שותל גינה ומטפח אותה. בינתיים הייתי רואה איך הגינה הקודמת שלי מתה בשיבה טובה או צומחת פרא, כי אף אחד לא מטפל בה. זה בעצם היה השיעור הראשון שלי על האתגר שהספרה הציבורית מציבה בפני אנשים שאכפת להם מהירוק".

עצים, צמחים וחשיבה ירוקה ממשיכים עד היום להיות סימן ההיכר של זיו לביא. אלא שהתפאורה, ובעיקר קנה המידה, השתנו ללא הכר. את בתי הקיבוץ החליפו גורדי השחקים של מנהטן, ואת גינות הילדות הצנועות החליפו פרויקטים שאפתניים שבניהולם מעורב לביא, אדריכל נוף ומתכנן ערים, כמו נטיעת מיליון עצים נוספים בניו יורק בתוך עשרים שנה, והקמת פארק חדש בעיר, ששטחו פי שלושה מזה של סנטרל פארק.

פרויקטים אלה הם חלק מחזון חזותה העתידית של ניו יורק בשנת 2030 שמקדם ראש העיר, מייקל בלומברג, והקיבוצניק לשעבר הוא האמון על האספקט הירוק, כאדריכל הנוף היחיד במחלקה לתכנון של העירייה. פרויקט הדגל השאפתני של העיר המרכזית בעולם, העונה לשם PLANYC 2030, מובא בחוברת עבה המפרטת שורה ארוכה של הנחיות ושל סטנדרטים חדשים שבהם יחויב לעמוד כל פרויקט בנייה ופיתוח בניו יורק, במטרה להגשים את יעדי העל של ראש העיר בשישה תחומי מפתח: קרקע, מים, תחבורה, אנרגיה, אוויר, והתמודדות עם שינויי האקלים.

"ההתחממות הגלובלית היא מעין ענן שרובץ ברקע של כל הפרויקט", מסביר לביא בראיון בלעדי ל-G. "ניו יורק הרי מוקפת מים, ואם תחזיות שינויי האקלים יתגשמו בקצב שחוזים המדענים, המשמעויות עלולות להיות מאוד חמורות".

החשש הוא מעלייה של מפלס המים, כפי שתיאר אל גור בסרטו "אמת מטרידה"?

"כן. אם אתה מסתכל פה על המפה שיצרנו, של אזורי הצפה בניו יורק, אתה רואה שאם אתה מתכוון לגור בעיר כדאי שתלמד לשחות. סטייטן איילנד, למשל, יהפוך לבריכת שחייה. גם במנהטן, חלקים גדולים מהאי נבנו על אדמה ופסולת בנייה שנשפכו לנהר כאשר שיטחו גבעות ובנו בניינים חדשים, והם בסיכון גבוה. זה אחד הגורמים שדחפו את העיר לגבש את החזון, שמנסה לתת מענה גם לאתגר הזה, כחלק מהפקת הלקחים שנעשתה בכל ארצות הברית לאחר הוריקן קתרינה".

ללכת על המים

לא רק תסריטי בלהות על הפרק. עד שהמים שמקיפים את ניו יורק יהפכו למקור סכנה, מתמקד לביא בדרכים להפיכתם למקור להנאה ולבילוי. "אנחנו גרים על אי, אבל בפועל לאף אחד כמעט אין גישה ישירה למים", הוא אומר. "אני זוכר שכשהגעתי לפה זה היה לי נורא מוזר שאין פה חוף, שאין שום מקום שמאפשר לך מגע עם המים. ברור שזה נובע מסיבות היסטוריות - מכך שבעבר מפעלי תעשייה ישבו על המים כדי לנצל את נמל המים העמוקים, מכך שמקורות המים היו מזוהמים - אבל התוצאה היא שהאנשים התרגלו לא להזדקק למגע עם המים".

במקום להשתזף על החוף, אנשים משתזפים בסנטרל פארק.

"נכון, אבל קח לדוגמה את פריז. פעם בשנה הם מייצרים שם חוף מלאכותי, וזו הצלחה היסטרית. אין שום סיבה לא לתת לאנשים גישה למים - אנשים רוצים את זה".

בעוד שבישראל הייתה קמה צעקה על החיבור בין הון לשלטון, בניו יורק המפתח להחזרת קו המים לרווחת הציבור מצוי בראש ובראשונה דווקא בידיהם של היזמים הפרטיים. "אם אני זוכר נכון", הוא מסביר, "החוק בישראל הוא שהכי קרוב שאפשר להתקרב לשפת הים עם פרויקט בנייה למגורים זה מאה מטרים. אז אנחנו כאן אומרים שאפשר לתת ליזמים להתקרב יותר למים - אבל בתמורה אנחנו מכריחים אותם לפתח ולבנות טיילת, ואז הרווח הוא של כולם".

בארץ ניסו את זה, ולא תמיד בהצלחה.

"בחיפה, למשל, אפשרו להעלות מלונות על קו המים על חשבון הנוף לשאר העיר, ובלי שזה מפתח את המים עצמם באיזושהי צורה. אנחנו, לעומת זאת, מנסים לפתח למען הציבור, אך באופן שמכיר גם בצורך במנועי צמיחה כלכליים שמייצרים, למשל, מקומות עבודה לאנשים. הרעיון הוא לא שתהיה מלחמה בין ועדות התכנון והבנייה ליזמים, אלא שתהיה סינרגיה שתפרה את כל הצדדים. מובן שלפעמים האינטרסים מנוגדים, אבל אפשר לנסות למצוא את שביל הזהב".

איך עושים את זה?

"נכנסנו לרמת פירוט מאוד גבוהה: כמה עצים צריך לשים; כמה מקומות ישיבה; מה המרחק בין מקומות הישיבה לעצים; שבילים שונים שחייבים להיות בפארק - להולכי רגל ולרוכבי אופניים; אם חייבים למנוע גישה למים באמצעות גדר - איך הגדר תיראה. היינו צריכים להיכנס ממש להגדרות ספציפיות, כדי להבטיח שהמוצר בסוף יהיה חיובי לתועלת הציבור. אם נמצה את הפוטנציאל, מדובר בכ-800 קילומטרים של קו מים שאפשר לפתח בכל חמשת הרבעים של ניו יורק".

היזמים משתפים פעולה?

"היזמים הרי באופן טבעי מנסים לעשות שני דברים: לבזבז כמה שפחות כסף, ולמלא את החובות שלהם כלפי הציבור באופן שימנע מהציבור מלהשתמש בשטח, כדי שהדיירים ייהנו משטח פרטי. עושים את זה באמצעות טכניקות של עיצוב ושל תכנון שגורמות לאנשים לחשוב שאזור הוא לא ציבורי.

"למשל, אנחנו דורשים ממי שרוצה לפתח מגרש על קו המים לחבר אותו ל'רשת' הרחובות של העיר (grid), כי אם אתה לא עושה את זה - אז זה לא קיים. להגיד על מקום שהוא ציבורי זה לא מספיק. חייבת להיות גישה קלה אליו, ושתוכל לראות אותו בעיניים. אם אין לך הכחול של המים שם בקצה המסדרון של הרחוב, אתה לא תלך לשם".

מיליון עצים בעשרים שנה

יעד שאפתני נוסף שעליו אמון לביא הוא נטיעת מיליון עצים חדשים בניו יורק עד 2030. לדבריו, מלבד תרומתם להפחתת הפחמן הדו-חמצני באוויר, העצים גם לוכדים חלקיקים מזהמים, שלאחר מכן נשטפים עם הגשם, וכך משפרים את איכות האוויר, וכן מקררים את סביבתם המיידית בשתיים-שלוש מעלות.

מישהו יודע להגיד כמה עצים בדיוק יש היום בניו יורק?

"כן, מחלקת הפארקים עושה סקרים תקופתיים ומנהלת מעקב".

ואיך מוסיפים עוד מיליון עצים?

"מובן שאתה לא יכול להתקשר לאיזה חממה, ולהגיד להם 'תבואו עכשיו ברברס עם המשאית ותביאו מיליון עצים'. זה לא עובד ככה. חייבים לשלב את העצים החדשים בתוך כל הפרויקטים והחוקים החדשים. אנחנו מחייבים עכשיו לנטוע עצים מול בתי מגורים חדשים, ומשם יכולים לבוא כמאה אלף עצים, פיתוח קו המים יכול לספק עוד כמה מאות אלפי עצים".

עוד כמה עשרות אלפי עצים יגיעו מפרויקט נוסף שאותו מנהל לביא, ושבמסגרתו נקבעה בחוק חובה לנטוע עצים במגרשי חניה מסחריים ובמגרשים של מתקנים קהילתיים כמו בתי ספר וכנסיות. "מבחינת העיר והסביבה, מגרשי חניה מייצרים שתי בעיות", הוא מסביר. "הראשונה היא קריסה של הביוב וזיהום הנהרות בגלל זרימת מי גשמים. בכל פעם שיורד גשם על משטחי האספלט הגדולים, אין למים לאן ללכת, והם זורמים לפתחי הביוב. כאשר יורדת כמות גדולה של גשם בבת אחת, מערכת הביוב נכנסת למצב של עומס יתר, וכמנגנון הגנה עצמית היא מנקזת את עצמה החוצה - ואז ביוב מזוהם נשפך לנהרות.

"הבעיה השנייה היא ההתחממות, כתוצאה ממה שמכונה אפקט אי החום - כשחומר כמו אספלט עומד בשמש, לוכד את החום במשך היום, ומשחרר אותו בלילה. ברגע שהחום משתחרר, הטמפרטורה באזור עולה בכמה מעלות, ואז האנשים בסביבה מתחילים להפעיל מזגנים, ומחממים את האוויר עוד יותר, וזה מעגל שמזין את עצמו".

אז מה הפתרון?

"מה שאנחנו מציעים הוא להכריח אותם לשתול כמות מסוימת של עצים במגרשי החניה. זה מייצר מקומות שאתה יכול להריץ אליהם את המים במקום שיתנקזו לביוב, ומובן שהצל מפחית את ההתחממות של האספלט. אבל המטרה היא לא רק סביבתית, אלא גם אסתטית ובטיחותית. הגדרנו, למשל, איפה צריך לשתול עצים ושיחים גם בשביל ליצור הפרדה בין מגרש החניה למדרכה. גם כאן נכנסנו לרמת דיוק מאוד גבוהה. למשל, בין מגרש חניה לרחוב אתה רוצה צמחייה מספיק גבוהה כדי ליצור הפרדה, אבל לא גבוהה מדי באופן שהאנשים ברחוב יפחדו שמישהו יקפוץ עליהם מעבר לגדר באמצע הלילה. במסגרת הפרויקט הזה גם קבענו לראשונה תקנים לתעבורה בתור מגרשי חניה, שמשום מה לא היו קיימים עד אז".

מה המשמעות הכספית של ההנחיות האלה ליזמים?

"ההנחיות האלה תקפות לבניינים חדשים, ולמקומות שמבצעים הרחבה של יותר מ-20%. יש בהחלט עלייה בעלות, אבל בהשוואה לסכומים שהם צריכים להוציא על הבניין זה בטל בשישים. הסכומים לא משמעותיים".

כדי להתמודד עם ההתנגדות הצפויה מצד יזמים, נדרש לביא להוכיח ששתילת העצים לא תגרום בהכרח לאובדן מקומות חניה. לצורך כך הוא ביצע בדיקה מקיפה של כמה עשרות מגרשי חניה גדולים בניו יורק, והכין תרשימים מפורטים שמדגימים איך ייראו לאחר יישום הכללים. "הראינו שאפשר לעשות את זה בלי לאבד מקומות חניה, או תוך איבוד מעט מאוד מקומות", הוא מספר. "בכמה מקרים הצלחתי אפילו להכניס יותר מקומות חניה ממה שהיו לפני כן".

איך בדיוק?

"כשיושב מתכנן פרטי, בלי כללים מנחים, ומשרטט מגרש חניה, הוא סתם זורק קווים על הנייר ולא ממש אכפת לו. אני השקעתי הרבה מחשבה בדרכים לניצול מרבי של השטח. העבודה שלנו מראה שבממוצע, תוספת העצים מפחיתה את מספר מקומות החניה בכ-2%, אך מגדילה את שטח אזורי הניקוז למים בכ-10%, ואת היקף כיסוי הצל בכ-16%".

"הייתי עוף מוזר בהתחלה"

לביא, 37, הגיע לניו יורק ב-1996 כדי ללמוד ב-City College of New York. "התקבלתי ללימודי אדריכלות נוף בטכניון", הוא מספר. "עשיתי חושבים, והחלטתי שעם כל הכבוד לחיפה אולי ננסה את ניו יורק". בהמשך השלים גם תואר שני בתכנון עירוני באותה אוניברסיטה. בעירייה החל לעבוד ב-2002, במקביל להקמת חברה פרטית לאדריכלות נוף יחד עם שותף אמריקאי (ראו מסגרת בעמוד הבא). כיום, כאשר החשיבה הירוקה הפכה לקונצנזוס, לביא ניצב בחזית העשייה, אך בתחילת הדרך לא כולם ידעו מה לעשות עם האיש הירוק.

"בהתחלה הייתי קצת עוף מוזר, לא ידעו איך לשייך אותי, כי לכל דבר מצאתי את הזווית הירוקה שלו", הוא אומר. "הייתי מנסה לדחוף הרבה דברים שהתקבלו בצורה מאוד מסויגת, כי לא חשבו שאפשר לעשות את זה מבחינה מעשית, או שחששו שזה לא יעבור בזירה הפוליטית. מהבחינה הזו הקדמתי אותם קצת, כי לקח כמה שנים עד שכולם התחילו לחשוב על הסביבה וזה נהיה נושא חם".

את השינוי מייחס לביא לשני גורמים עיקריים: הראשון - מגמה כללית בארצות הברית, שאותה הוא מגדיר "מהפכה בחשיבה על תכנון עירוני טבעי"; השני - מייקל בלומברג.

"החשיבה הירוקה הופכת לדבר מערכתי בכל הערים הגדולות בארצות הברית", הוא אומר. "קו המחשבה הוא כבר לא 'לגרום לאנשים לא לנסוע במכוניות'. כולם מבינים שאנשים ימשיכו לנסוע במכוניות, ושצריך למצוא דרכים כדי שהן לא יכבשו את הסביבה האורבנית. מבינים גם שצריך להמשיך לדאוג לסביבה, אבל בלי לחסום מנועי צמיחה כלכלית. להפך, כיום מנסים למנף את הסביבה כדי לחזק את הפיתוח הכלכלי. למשל, באמצעות בנייה ירוקה שחוסכת עלויות אחזקה בהמשך, או באמצעות יצירת 'משרות ירוקות'.

"כל מהפכה אמיתית בהיסטוריה בתחום הזה הייתה קשורה לחומרים. כשיש פריצת דרך בחומרים, יש לזה השלכות מאוד רחוקות. טכנולוגיות הבנייה הירוקה הן כבר לא בגדר משהו ניסיוני. הן נוסו, הוכחו כמוצלחות, וכיום הן שימושיות ואפשר לחוקק חוקים ולדעת שאנשים יוכלו לעמוד בהם. דוגמה לטכנולוגיה כזו היא 'גגות ירוקים', שעוזרים לשמור על הטמפרטורה, מקררים את העיר באופן כללי, מונעים ריצה של מי גשמים לביוב, מנטרלים זיהום אוויר, וגם יפים יותר. במשך כעשרים שנים עשו ניסויים ותצפיות, אבל עכשיו זה סוף-סוף הגיע למצב שעיר כמו ניו יורק יכולה להתחיל לחייב, או לתת תמריצים, כדי שהגג של כל בניין חדש שעולה יהיה כזה".

לדברי לביא, המגמה מורגשת בכל המדינה, "וכשארצות הברית מפנה את תשומת הלב לכיוון מסוים - היא מעצמה. יש כמעט תחרות בין הערים מי הולך יותר רחוק, וזה תענוג לעבוד בתקופה הזו. זה מתחבר גם לממשל של אובמה, שדוחף בכיוון הזה. בעיצומו של משבר כלכלי מטורף, במקום לעשות פחות הממשל מקדם חשיבה ירוקה וקורא לעשות יותר באמצעות פחות, ואפילו מצליח לחסוך".

עם זאת, ההתלהבות של לביא, כשהוא מדבר על אובמה, היא כאין וכאפס בהשוואה להתרגשות שבה הוא מדבר על ראש העיר שלו. "ברגע שבלומברג הגיע ונכנס בכל הכוח לקדם את האג'נדה שלו, כולם יישרו קו", הוא אומר. "השינוי שהוא מוביל מחלחל דרך כל המחלקות בעיר, ואתה ממש מרגיש את זה. אתה מרגיש את זה במחלקת הפארקים, במחלקת התחבורה, אצלנו".

מהי האג'נדה שלו?

"לגרום לכך שזו תהיה העיר הכי טובה בעולם. אבל הוא מבין שזה לא יקרה אם גורם אחד יבוא על חשבון גורם אחר. זה חייב להיות בר-קיימא גם ברמה התכנונית, זאת אומרת שכל גורם משתלב בסינרגיה עם הגורמים האחרים, ועובד איתם".

ומעבר לסיסמאות?

"מה זה ניו יורק? מה הופך אותה לזה שהיא כרגע עדיין מרכז העולם? הרי אפשר לקחת ממנה את התואר הזה בשנייה. היסטורית, היה לה מפרץ המים העמוקים, אבל היום כבר אין סיבה אמיתית לזה. המרכז הכלכלי הרי יכול לעבור. אתה רואה שלונדון מתחילה לצמוח פתאום וגנבה חלק מהעניינים. בסך-הכול לא מייצרים פה שום דבר. נותנים הרבה שירותים, אבל אין פה מחצב טבעי, לא כורים פה יהלומים. יש פה עניין של מותג, וניו יורק היא עדיין מרכז העולם בגלל שהיא ניו יורק, וברגע שהאנשים יחליטו שזה לא זה, ויימאס להם מהקוקה-קולה, אז הם ישתו פפסי, וילכו למקום אחר.

"אז בלומברג הוא אדם חכם, והוא לא רוצה להגיע למצב הזה. הוא רוצה ליצור עיר שתוכל להכיל את מיליון וחצי התושבים שצפויים להתווסף לעיר מריבוי טבעי עד 2030, ובמקביל תוסיף למשוך את כל התיירים ותאפשר לדברים מדהימים לקרות פה".

נשמע מבטיח. איך מצליחים לעשות את זה?

"אחד מסודות ההצלחה הוא שעיר צריכה להכיר במגבלות שלה. כדי להתמודד עם המגבלות האלה, התקציביות בעיקר, הרבה מהפרויקטים החדשים בעיר נבנים כשותפות ציבורית-פרטית. דוגמה מובהקת היא האטרקציה האחרונה שנפתחה בעיר לפני כמה שבועות: פארק ה'היי-ליין', שכבר מושך אליו אלפי מבקרים מדי יום".

מוד של הישרדות

ההיי-ליין הוא פארק שנמצא כולו "באוויר". הוא ממוקם על מסילה עילית, ששימשה בעבר רכבות משא שהובילו חומרים לתעשייה בדרום מערב מנהטן, ועמדה מוזנחת במשך עשרות שנים. הוא נולד כיוזמה של חבורת צעירים שרצו למנוע את הריסת המסילה והקימו עמותה שדחפה לשיקום האזור. בהמשך נרתמה גם העירייה לפרויקט, ולבסוף שולבו גם מפתחי הנדל"ן הפרטיים. "שינינו את כל הגדרות הבנייה האזוריות מסביב לפארק, ואפשרנו צמיחה של מגדלים במקומות שלא התירו זאת בעבר", מסביר לביא. "בנוסף, עבדנו צמוד עם המעצבים של הבניינים הפרטיים, כדי שהם ישתלבו במתווה הציבורי של הפארק. מה שמיוחד הוא שזה לא פארק שמנסה לייפות את הסביבה העירונית ולהביא את הכפר לתוכה, כמו סנטרל פארק, למשל; זה פארק שמנסה דווקא ליהנות מהאנרגיה המיוחדת של הסביבה האורבנית - הבניינים, המכוניות למטה - ועל הדרך מייצר מנוע כלכלי לאזור שהופך ממקום של ייצור תעשייתי לאטרקציה תיירותית".

דוגמה נוספת לפתרונות יצירתיים היא האופן שבו מנסה ניו יורק להתמודד עם אתגר הדיור. "היעד של בלומברג", כך לביא, "הוא שיהיו מספיק בתים בניו יורק כדי לשמר את האוכלוסייה הכל-כך מגוונת שיש בעיר. כיום, המצב הוא שכשהנדל"ן עולה, כל העניים בורחים לקווינס, וכשהנדל"ן יורד הכול מוזנח. המטרה היא לאפשר לאנשים מכל השכבות לגור בעיר, מבלי לבודד אותם באיים של עוני או של עושר".

מה זה אומר בפועל?

"פותרים את זה באמצעות חוקים שונים להגנת הדייר, אבל גם באמצעות דיאלוג יצירתי עם יזמי נדל"ן. למשל, נותנים למישהו לבנות יותר גבוה או הטבות אחרות בתמורה לכך שהוא יבנה גם דיור מוגן. אנחנו אומרים ליזם, 'אתה נמצא באזור שמותר לבנות בו 12 קומות, אנחנו ניתן לך לבנות 15 קומות, בתנאי ש-5% מהדירות יהיו לדיירים עם הכנסה נמוכה יותר'. או שנאפשר ליזם להעלות בניין מגורים יוקרתי על המים, אבל נדרוש בתמורה גם דירות כאלה".

חידוש נוסף הוא ההשקעה בתשתיות. "בעיניי, תשתיות זה התחום החשוב ביותר שיש בעיר, אבל הבעיה היא שזה גם התחום הכי פחות סקסי", אומר לביא. "זה עולה הכי הרבה כסף, אבל אף אחד לא שם לב לזה. ראש עיר יכול לקחת את כל קופת העירייה ולשפוך אותה על תשתיות, והעיר תיראה בדיוק אותו הדבר, ועד שלא קורה אסון אף אחד לא מדבר על זה".

אגב אסון, איך השפיע המשבר הכלכלי על תוכניות הפיתוח של ניו יורק?

"בחברה הפרטית שלי אתה בהחלט מרגיש את זה, אם כי האנשים הסופר-עשירים ממשיכים להזמין עבודה. מבחינת יזמי הנדל"ן, כולם במוד של הישרדות - הפסיקו את הכול ומחכים עד יעבור זעם. מבחינת העירייה, באופן מוזר, המשבר דווקא קצת עוזר. יש פחות פניות מיזמים שצריכים התייחסות שלנו לפרויקטים פרטיים, וזה משאיר לנו יותר זמן להתעסק בעניינים ציבוריים ולקדם מדיניות. זה גם מייצר מצב שהיזמים הפרטיים שכן פעילים, זקוקים לנו יותר, כי אנחנו ממשיכים לעבוד כל הזמן".

לסיכום, איזו גישת יסוד בישראל היית מציע לבחון מחדש?

"קח, למשל, את מצב המדרכות בתל אביב. שתיים מהמצוקות החמורות ביותר בעיר הן החניה והמדרכות הצרות שבקושי אפשר ללכת עליהן. נשאלת השאלה למה החצרות הקדמיות של הבניינים בתל אביב הן כל-כך עמוקות, למרות שאף אחד לא משתמש בהן? יש לפעמים איזה גינה של ועד הבית, וזהו. במקום זה, אפשר לנכס חלק מהשטח של גינות הבניינים לטובת הרחבה של המדרכות. זה יאפשר חניה בזווית, שמספקת יותר מקומות חניה, וגם יאפשר לפתח מדרכות שאפשר לשבת עליהן.

"בניו יורק, החלק הקדמי של הבניינים תמיד פתוח לרחוב, בעוד שבתל אביב יש גדר חיה. זה נועד לשרת עניין תרבותי של חסימה בין הפרטי לציבורי - אבל בפועל כולם מפסידים מזה. אם תחבר בין הפרטי לציבורי, כולם יכולים להרוויח. הגדר הזו לא באמת נותנת יותר פרטיות, אבל היא נוגסת בשטח הציבורי. אם אתה רוצה להפוך את תל אביב לעיר של הליכה, זה לא יכול להיעשות רק באמצעות שדרות - אלא גם דרך הרחבה של המדרכות. ברור שיש עניינים של פרצלציה, אבל אפשר לפתור את זה". **

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988