מקישינב לשפרעם, בסוף היהודי נהיה גבר

בימים אלה, במלאת 100 שנה לפואמה בעיר ההרגה של ביאליק, יצא בהוצאת רסלינג ספר המכיל אסופה של שלושה מאמרים של ד"ר מיכאל גלוזמן, פרופ' חנן חבר ופרופ' דן מרון. מאמרו של מיכאל גלוזמן הפותח את הספר מציג פירוש שונה, מחריד וסנסציוני למניעים שהובילו את ביאליק לפרסם את הפואמה, שכן שבמקור הייתה אמורה להיות גביית עדות לדוח היסטורי על הטבח הנורא שהתרחש בעיר קישינב בשנת 1903.

* בחיבור אתה מקשר בין התעללות פיזית ומינית אותה עבר ביאליק הילד ובין המניעים שגרמו לו לכתוב את הפואמה?

"מי שעושה את הקישור הזה זה ביאליק, על תפיל את זה עלי. מה שמעניין אותי זה לא מעשה ההדבקה שלי, שלוקח את הסיפור הפרטי של ביאליק ומסיק מזה אילו שהן מסקנות פסיכואנליטיקאיות, אני לא חושב שזה העניין. מה שמעניין זה למה ביאליק עצמו יצר את הקשר הזה. ביאליק רשם בכתב ידו את העדויות של הנאנסות והוא משתמש בדיוק באותן מילים של הנאנסות כשהוא מתאר את החוויה הפרטית שלו במכתבים שכתב לחבר. 'כלי מלא זוהמה' אומרת הנאנסת רבקה שיף ו'כלי מלא זוהמה' אומר ביאליק על עצמו. אבל אותי לא מעניין לעשות סוג של פסיכואנליזה לביאליק. לא רוצה להשכיב את ביאליק על הספה. הקישור שביאליק עושה בין האירוע הפרטי לאירוע לאומי כמו הפוגרום ולמה הוא מרגיש צורך ליצור זיקה בין האירועים האלה זה מה שמעסיק אותי. והתשובה לכך מצויה באיזשהו שיח תרבותי כללי שביאליק מהווה רק חלק ממנו. הוא לא יוצא דופן. זהו שיח על הפגימות והנשיות של הגבר היהודי. את השיח אפשר למצוא באינספור טקסטים של אותה תקופה. לא כתבתי ביוגרפיה על ביאליק אלא כתבתי על ביאליק כמשורר לאומי שמנסח עמדה פוליטית בעקבות האירועים בקישינב. ומה שרציתי להראות זה עד כמה בתוך השיח הפוליטי הזה צצים ועולים נושאים אישיים שקשורים לתפיסה העצמית של ביאליק את עצמו כגבר פגום. זאת הייתה האשמה שלו כנגד גברים היהודים בקישינב, שהם היו חלשים והגבריות שלהם היתה פגומה".

האגרוף השתחרר

* האם הפואמה והטקסטים של ביאליק רלבנטיים לימינו?

"הם לא רלבנטיים אם נמשיך לקרוא אותם במונחים בהם הם נקראו בתחילת המאה העשרים. כלומר, הנרטיב המקובל שהגורל של יהודי שמחפש את זהותו בעידן ההשכלה והדחייה. לא שזה קריאה לא נכונה, זו קריאה שמוצתה. אבל אפשר להגיד על ביאליק דברים חדשים וכדי שביאליק יהיה רלבנטי להיום חייבים לחשוב עליו בהקשרים פוליטיים עכשוויים. הרעיון אותו ניסה להעביר ביאליק מתנהל יום יום. למשל הרצח המתועב בשפרעם. אני שואל את עצמי מאיפה נוצרה המפלציות הזאת ואיך נוצרה המפלציות הזאת. לפני כ-100 שנה רעיון כזה לא היה עולה על הדעת. בשנות ה-90 של המאה ה-19 אחד העם אמר שמה שמייחד את היהדות ואת המוסר היהודי זה השליטה באגרוף. הרעיון של אלימות יהודית היה רעיון שאי אפשר היה לעלות אותו על דעת. ובאמת, בעקבות הפוגרום בקישינב פתאום יש איזה גל שביאליק השתתף בו, של סלידה מהפסיביות היהודית, ופתאום לא להגיב אל פגיעה זה דבר איום ונורא. זה שינוי היסטורי ענק. אז בעקבות הפוגרום, שעליו יש ויכוח אם היהודים כן הגנו על עצמם או לא הגנו על עצמם, והעובדות מראות בפרוש כי הם כן הגנו על עצמם, בניגוד למה שביאליק טען. היה למשל צעיר יהודי שניסה להתנקש בחייו של מי שהיה אחראי לפוגרום. כבר אז התעורר ויכוח אם זה צעד ראוי או לא. יש כאלה שאומרים שזו אופציה שיהודי ייקח את החוק לידיו ויעשה מעשה לעומת אלה שאומרים שזה איום ונורא וזה לא יהודי ולא מוסרי ושזה רק יביא נזק. אתה רק שואל את עצמך איך נוצרה זהות יהודית כזו כוחנית. איך אנחנו כישראלים הפכנו להיות יצואני הנשק הגדולים בעולם? חברה כל כך מיליטנטית, כל כך אלימה, הרי זו מוטציה, זה דבר שהוא זר לחלוטין ליהדות של אלפי שנים. ואותי הנושא הזה מדהים. אני חושב שגם את חנן חבר ודן מרון שהיו קשורים לפרויקט הזה".

* איך אתה מקשר את מה שקרה בשפרעם לביאליק?

"אני חושב שזה שינוי שקרה בסוף המאה ה-19 ביחס של התרבות היהודית לכוח. וזה לא רק מתבטא אצל הציונות אלא גם בתנועה הבונדיסטית שהיו אנטי ציוניים. תנועה שהאמינה בשילוב היהודי המודרני בחברה האירופאית. גם הם אימצו את התביעה לתגובה לא פסיבית. גם אצלם יצאו כמה כרוזים פוליטיים שקראו לתגובה. אחד העם כתב שחרפה היא שחמישה מיליון בני אדם לא יצאו להגן על עצמם. סוג הערצה של כוח ואלימות ראוי להשתבש ולהוליד את הדבר הרצחני שנוצר בשפרעם. זהו פרי באושים של התפיסה הזאת שנולדה לפני כ-100 שנה בערך, שיש בה איזה שהיא כמיהה למה שברדצ'בסקי כינה 'עוז'. זו הכמיהה לויטליות, לכוח ולכוחניות".

הבלורית של חנן פורת

* האם לשיטתך באותה דרך שבה הציונים הראשונים גייסו את הציונות לשיקום גבריותם כך עושה היום הציונות הדתית?

"תחשוב על ההבדל בין יוסף בורג, מנהיג מפד"לניקים מסורתי שקורא לתורה ולדרך ארץ, לבין הבלורית המתנופפת של חנן פורת, שהיא דמות שהמראה שלה דומה מאוד לזה של היהודי החדש. הלוק של חנן פורת בצעירותו מאוד מזכירה את הכרזה של היהודי החדש של תחילת המאה ה-20 רק שלו יש כיפה וציציות. יש משהו מאוד אנכרוניסטי בציונות הדתית, הם הרי לא השתתפו בפרויקט הציוני בראשיתו. הם איחרו לקפוץ על הרכבת ובעקבות 67' ישנה אצלם איזו דחייה אידיאולוגית שהייתה שלטת בשיח הציוני 60 שנה קודם לכן. עם וריאציות אחרות".

* האם הצורך להתחבר אל דמות היהודי החדש אצל גוש אמונים היא גם הדרך להתקבל לתוך הליבה הישראלית?

"הימין שולט בארץ 30 שנה. ואחד הדברים המדהימים בשיח של המתנחלים הוא שהם מרגישים כל כך בשוליים למרות שכל העדויות מעידות על כך שהם בני בית במסדרונות השלטון. הדבר הזה מאוד מוזר בעיני. באיזשהו אופן הם ייחסו לעצמם את הפרויקט והשיח הציוני. למרות שזו חזרה מאוחרת, שילוב שהוא ספק טרגדיה ספק פארסה. אינני מזדהה עם הציונות של תחילת המאה אבל אני יכול להבין את הכאב התרבותי לאור הסגנציה בחיים התרבותיים. לאור מציאות של פוגרומים אפשר להבין מה הוביל אותם למצב של קריאה להיווצרותו של יהודי חדש. את הכמיהה לכוח אחרי כל ההשפלות שיהודים חוו צריך לקרוא באופן ביקורתי אבל אפשר להבין את זה. קרה ליהדות משהו מדהים כמובן דרך הציונות. אבל משהו בחיבור הזה עם צבא ומדינה הצמיח תופעות מאוד קשות".

* וביאליק עודד את העניין הזה?

"אצל ביאליק אנחנו רואים את הדבר הזה בהתהוות. הוא כתב שתי שירים. שיר אחד קצר מיד אחרי הפוגרום בו הוא נורא אוהד את הקורבנות ומביע הזדהות אתם, ותופס את עצמו מטפורית כאחד מהם. ואז הוא נוסע לקישינב בשליחות ועדה היסטורית ונדרש לכתוב דו"ח על הפוגרום ועל התוצאות שלו. הוא שוהה בעיר כחמישה שבועות ואז נוסע אל בית חותנו. ובמשך חמישה חודשים לא מצליח לכתוב את הדו"ח וכותב את הפואמה 'בעיר ההרגה'. פואמה מאוד ארוכה ומרשימה. אך העמדה האידיאולוגית מגנה את הקורבנות שלא הגנו על עצמם. במיוחד הגברים שנסו על עצמם כמנוסת עכברים. ופתאום בשיר יש סלידה מקורבנות. יש שם נשים שנאנסו והגברים שלהם לא נקפו אצבע כדי להגן עליהם ואחר כך הלכו אל הרב ומה שהעסיק אותם היה לשאול את הרב האם היא מותרה או אסורה. האם אחרי שהיא נאנסה הוא יכול לשכב אתה. אתה ממש רואה אצל ביאליק עצמו את הרגע המדהים הזה של המהפך התודעתי של הסבל מחולשה. פתאום נולדת סלידה מחולשה".

יהדות השרירים

"אנחנו יודעים מהעדויות", אומר גלוזמן, "שביאליק רשם בכתב ידו שהיהודים ניסו להתגונן. אי אפשר היה באמת להתגונן באופן אפקטיבי, משום שהמשטרה עמדה לצד הפורעים ועודדה אותם. הוא ידע שההתגוננות הייתה בלתי אפשרית. הוא ידע שגם נוצרים שניסו לעזור ליהודים נאלצו לסגת. זה לא מנע בעדו לכתוב שיר שמציג את הדברים כמופע מביש של גבריות יהודית עגומה ופגומה. וחשוב להגיד שביאליק לא לבד. זה מאפיין את כל הספרות העברית של תחילת המאה בשאלה הזאת. משום שכל היהודים עד אמצע המאה ה-19 חיו איכשהו בתוך השטייטל ובאו במגע מועט עם העולם הנוצרי שמסביב. בעקבות ההשכלה והדיאלוג עם העולם הנוצרי מתחילה ההשוואה של מודל הגבריות היהודי עם זה הנוצרי. ואז בהמשך ניתן לומר שהציונות מנסחת את עצמה כפרוגרמה לשיקום הגבריות היהודית בצורה חד משמעית. לשם כך כותב נורדאו מאמר שנקרא 'יהדות השרירים'. אלה גם רעיונות שמאוד מושפעים מהלאומניות הגרמנית, ועל רקע זה צריך לקרוא את הפואמה של ביאליק". *