לא בלי ביתי

בני הזוג חזן התנגדו למכירה. הם טענו שביתם מוצע למכירה במחיר נמוך לאין ערוך מכפי ערכו האמיתי. הם סיפרו כי בשעתו הוצע להם מחיר של מיליון דולר בעבור הבית. משנדחתה התנגדותם, ערערו חזן לבית המשפט המחוזי, ומשהמחוזי דחה את ערעורם, פנו לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון (רע"א 4131/02) קיבל בעיתו את בקשת רשות הערעור של חזן והורה לבית המשפט המחוזי לבחון מחדש את סוגיית סבירות המחיר של הבית. בבית המשפט המחוזי טענו חזן שורה של טענות בנוגע לסבירות מחירו של הבית.

טענה אחת גרסה, שטרם חתימת הסכם המכר, הזוג חזן עצמם ניהלו מגעים עם בן עטר, וכי האחרונים הסכימו לשלם בעבור ביתם $550,000, סכום הגבוה מהסכום עליו סוכם בין בן עטר לבין כונס הנכסים.

טענה אחרת של חזן היתה, כי הופנתה אליהם הצעה אחרת בסך $450,000, דבר המעיד על כך, כי ניתן היה להשיג סכום גבוה מזה שסוכם. בנוסף הם טענו, כי בחוות דעת השמאי מטעם כונס הנכסים נפלו שני פגמים יסודיים: האחד, השמאי עצמו לא ביקר בנכס, אלא רק נציגיו. והשני, בחוות-הדעת אין התייחסות לשטחים הבנויים החורגים מהיתר הבנייה.

בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט יעקב צבן) התמקד עתה בסוגיית סבירות המחיר ודחה את בקשת בני הזוג חזן. על פי קביעתו, המחיר שהוצע על-ידי בן עטר הינו סביר. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו על בסיס ניתוח שתי שומות שעמדו בפניו (האחת העריכה את שווי הבית ב-$650,000, והשנייה ב-$450,000). לאחר שקלול שתי חוות הדעת ויתר הנתונים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, ששוויו של הבית לצורך מימוש צריך לעמוד על סך של כ-$400,000.

לפיכך, ומשהסכימו בן עטר לשלם סך של $385,000 במקום סך של $400,000 בגין הבית, ראה בית המשפט המחוזי שלא להורות על ביטול המכירה. גם הפעם לא ויתרו חזן, והם הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדונה ונדחתה ע"י השופט סלים ג'ובראן.

חזן השמיעו השגות נגד שתי חוות הדעת, וביקשו שבית המשפט ימנה שמאי אובייקטיבי נוסף, שיכריע בין שני השמאים. השופט ג'ובראן ראה לדחות את בקשתם זו, תוך אישור החלטת בית המשפט המחוזי, שהכשירה סוף-סוף את מכירת הבית לבן עטר.

"באחת הפרשות ציינתי, שכאשר הסוגיה שעל המדוכה הינה באם לבטל הליכי מכירה אם לאו, אין מקום לבטל הליכי מכירה כאשר ברור, מתוך הנתונים העובדתיים, כי שיקולו העיקרי של ראש ההוצאה לפועל התמקד בקבלת מחיר מקסימאלי עבור הנכס לטובת החייבים, בעוד שהם הפריחו סכומים תלושים מן המציאות, ובלא שקם אפילו רוכש פוטנציאלי אחד שהציע סכומים בסדר גודל שנטען על ידם", כתב השופט ג'ובראן בהחלטתו.

"שיקול נוסף, אשר מן הראוי להתחשב בו, הוא הרצון להגן על קונה אשר פעל בתום לב, כאשר ביקש לרכוש זכויות בממכר. הגנה זו על הקונה משרתת שיקולים שבמדיניות משפטית, לפיהם יש לעודד קונים פוטנציאליים להשתתף במכירות פומביות".

ההלכות הללו יונקות ממטרת חוק ההוצאה לפועל, להחיש ולפשט את הליכי ההוצאה לפועל. סחבת בהליכים אלה מעודדת אי-קיום התחייבויות ופוגעת ללא צדק בנושים. טובת החייבים שנכסיהם מוצעים למכירה פומבית דורשת, שמציעים רבים ישתתפו במכירה, כדי שיציעו מחירים שאינם נופלים מהשווי של הנכס. מטרה זו לא תושג, אלא אם המציע יידע שהצעתו נבחנת תוך זמן קצר, ושאם הוא זכה בנכס, הוא לא יהיה צפוי לאחר מכן לסכנה שהמכירה תבוטל.

למרות כל טענותיהם של חזן, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שבפועל הם לא הצליחו להביא קונים המוכנים לקנות את הבית במחיר טוב יותר מהמחיר שהוצע על-ידי בן עטר. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, שהמכירה לבן הזוג בן עטר תצא לפועל. *

(רע"א 3704/04 חזן ואח' נ. בנק טפחות ואח', החלטה מיום 11.8.05. השופט סלים ג'ובראן)