ראיתי גבר מדליק. נלסון

מדהים הג'יי ג'יי קייל הזה. שלושים שנה הוא כותב ושר, העולם מתהפך ומשתנה, דורות של מוסיקאים נולדים ומתים, סגנונות חדשים באים והולכים, והוא ממשיך לעשות בדיוק אותו דבר: שירים קטנים, צנועים, מוקלטים בבית, במחסן או באסם, מושרים-נלחשים בביישנות, מנוגנים בגיטרה בלוזית הכי נינוחה בעולם, המקצבים וההגשה גרוביים להפליא. אלה תמיד אותם שניים שלושה שירים ולמרבה ההפתעה זה אף פעם לא נמאס.

לא מזמן יצא לו אלבום חדש, "לטולסה ובחזרה", וזו הזדמנות להיזכר באיש שתמיד נחבא אל הכלים אך השפיע על דורות של מוסיקאים, בעיקר על גיטריסטים כמו אריק קלפטון ומרק קנופלר ("דייר סטרייטס") ועל רבים שהיו רחוקים מסגנונו אבל אהבו את הגישה וההתייחסות שלו לקצב (אפילו אצלנו הוא הותיר חותם בשנות השבעים; מאריק איינשטיין, דורי בן זאב ועד "תמוז" שעיבוד "פנס הרחוב" שלהם נשמע לגמרי ג'יי ג'יי קיילי).

ז'אן ז'אק קייל נולד בסוף 1938 באוקלהומה, גדל בטולסה ומגיל צעיר ניגן בהרכבי סווינג וקאנטרי שונים. כשהגיע הרוקנרול הוא הקים עם הפסנתרן ליאון ראסל להקה ששילבה רוקנרול וקאנטרי-אנד-ווסטרן. לפני 40 שנה עבר קייל ללוס אנג'לס ופתח את קריירת הסולו כשהקליט גרסה ראשונה לשיר שהפך להיטו הגדול ביותר, "אחרי חצות". בזמן אמת השיר לא זכה בהצלחה וקייל הקים להקה פסיכדלית בשם "מוחות מצופי עור" שאלבומה היחיד "טריפ במורד סנסט סטריפ" נכשל גם הוא.

קייל חזר לטולסה, החל מופיע לבדו במועדונים קטנים ומקליט עשרות דמואים משיריו. ב-1969 הוחתם לחברת תקליטים קטנה אך עדיין לא נראה לאנשי החברה מוכן להוצאת אלבום בכורה. עד שב-1970 הקליט אריק קלפטון את "אחרי חצות", מכר מאות אלפי עותקים של השיר והפך את קייל לשם מוכר. שנה לאחר מכן יצא אלבום הבכורה של קייל, "Naturally" והפך לרב מכר עם להיטים כ"קרייזי מאמא" והקלטה מחודשת של "אחרי חצות".

מתחבא מאחורי הרמקול

אחרי "אחרי חצות" נראה כאילו הקריירה של קייל מתחילה להמריא, הוא החל מוציא אלבומים בקצב של אחד בשנה, זכה בכמה להיטים בינוניים ("שקרים", "ירח קג'ון", "הייתי רוצה לאהוב אותך ילדונת", "היי בייבי", "קוקאין" ועוד), אך מתחילת דרכו סרב לפעול בהתאם לדרישות "עסקי השעשועים". הוא לא רצה לשנות ולעדכן את הצליל של, לא רצה "להתפתח".

ובעיקר, הוא לא אהב להופיע. בהופעותיו יצר קשר מינימלי עם הקהל (האגדה מספרת שעל הבמה הוא מסתתר מאחורי הרמקולים ובקושי אפשר לראות אותו). נראה כאילו קייל מעדיף לבשל את הקריירה שלו על אש קטנה. אפילו כשקלפטון הפך את "קוקאין" שלו ללהיט ענק, או כשסנטנה חידשו את "טיפוס רגיש" שלו, המשיך קייל לסרב להיות חלק מהשיטה, הקליט רק מעט והתעקש לעשות את בדרכו שלו.

עד 1983 הוא הוציא 8 אלבומים שיצרו לו קהל אוהד מצומצם אך נאמן. אחרי אלבומו השמיני (שנקרא "8") הרגיש קייל שאינו מתאים לעולם האמ.טי.וי החדש והודיע על פרישה. בסוף 1990 חזר בדיוק לאותה נקודה מוסיקלית, ומאז הוא ממשיך, כרגיל, לעשות את זה לאט. 5 אלבומים ב-15 שנים זה באמת מעט. אבל הנה הוא שוב, עם הגיטרה הנהדרת שלו, לעתים עם בנג'ו או סינטיסייזר, תמיד בהרגשה (ובסאונד) כאילו הוא בא לבקר אצלך בבית.

* ג'יי ג'יי קייל, To Tulsa And Back

נלסון בג'מייקה

כבר מהעטיפה ברור שמדובר במשהו שונה. שם האלבום אמנם די שגרתי ומקובל, "קנטרימאן", אבל צבעי הרגאיי (אדום, צהוב, ירוק) ועלי המריחואנה המפארים את העטיפה הקדמית, מרמזים שהפעם וילי נלסון, זמר הקאנטרי הוותיק והמצליח בעולם, מנסה לעשות את זה אחרת. בעטיפה האחורית מופיע הסבר תמציתי: "אחרי עבורה שנמשכה עשר שנים, אלבום הרגאיי הראשון של ווילי נלסון משלב את הדתיות, הנשמה והרוחניות שנמצאים גם בקאנטרי וגם ברגאיי".

במוסיקה זה לגמרי אלבום רגאיי, אבל השירה והשירים עצמם נשמעים לגמרי וילי נלסון. אפילו כשנלסון שר שני שירים של ג'ימי קליף הוא נשאר לגמרי אמריקני. המיזוג הצליח והאלבום, בהפקת דון ווז, בהחלט לא מבייש את המסורת הג'מייקנית. זה אמנם לא אלבום המיועד לחובבי רגאיי מושבעים, אבל בהחלט שווה לקהל של חובבי קאנטרי שקיבלו אריזה חדשה לשירים מוכרים, ואולי בזכות האלבום הזה יפתחו גם לרגאיי.

שלא כמו ג'יי ג'יי קייל, וילי נלסון לא נח לרגע. הוא מבוגר מקייל ב-5 שנים (השנה חגג את יומולדת 72) אך במהלך חמישים שנות הקריירה שלו הקליט כמאה אלבומים כסולן והשתתף במאות אלבומים נוספים.

הבחור עם הצמות

בתחילת דרכו התפרסם נלסון ככותב שירים לזמרים אחרים והאלבומים הראשונים שהוציא בשנות הששים לא זכו בהצלחה. בראשית שנות השבעים חבר נלסון לזמר הקאנטרי ויילון ג'ניגס והשניים יצרו מעין גל חדש במוסיקת הקאנטרי, עם תדמית של היפים פורעי חוק (נלסון עם השתי צמות והמגבעת שהפכו לסמלו המסחרי).

הצלחתם לא רק הפכה את נלסון לכוכב כל-אמריקני ענק, גם בקרב מאזיני פופ ורוק, אלא דחפה את מוסיקת הקאנטרי למרכז המיינסטרים האמריקני. מאז אמצע שנות שנות השבעים נלסון הוא לא רק כוכב הקאנטרי המוכר ביותר בעולם, אלא אחד הזמרים האמריקנים המצליחים ביותר, עם הקלטות שמשלבות קאנטרי עם פופ ורוק ושירי מחזות זמר ובלוז ומוסיקת עם.

הוא בן 72, עדיין היפי, ועדיין לא חדל להקליט ולהופיע, להיפגש עם מוסיקאים אחרים (בשנה שעברה יצא לו אלבום משובח של מפגשים כאלה, "Outlaws And Angels", בו הוא שר עם אל גרין, קרול קינג, ג'רי לי לואיס, קית ריצ'רדס ורבים אחרים), עד שגילה את מוסיקת הרגאיי. את הקלטות האלבום התחיל נלסון בשנת 1995. זו לא עצלות חס וחלילה, בעשר השנים מאז הוציא נלסון לא פחות מארבעים אלבומים (!). עכשיו הוא מממש את חלומו לשלב קאנטרי ורגאיי, ומגיע לו כל הכבוד על עצם ההעזה. חוץ מזה, זה אלבום מצוין. *

* וילי נלסון, Countryman