ועדות הערר חייבות לדון לגופה של אנטנה

מנגד יטען הטוען, כי בטענת התיישנות כזו אין ממש, שהרי הנזק שבהתקנת אנטנות סלולריות מתגבש רק במועד התקנת האנטנה בפועל (או לכל המוקדם בעת מתן היתר הבנייה לחברות הסלולר המתיר להן להקים אנטנה ספציפית). אחרת, כל אזרח ואזרח במדינה היה צריך להגיש תביעת פיצויים בגין התמ"א עד למאי 2005, בגלל שהתמ"א מאפשרת לכאורה התקנת אנטנות סלולריות (בכפוף לתנאי התמ"א שאין כאן המקום לפרטם) בכל מקום ומקום בארץ.

ברור, כי תוצאה כזו (הגשת עשרות ומאות אלפי תביעות) הינה בלתי הגיונית, בלתי אפשרית, בלתי יעילה, ובקיצור בלתי סבירה בעליל, ולפיכך נראה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות ולקבל את העמדה, כי במקרה כזה יש "לספור" את המועד להתיישנותה של תובענה החל ממועד התקנת האנטנה או למצער, קבלת היתר הבנייה הנדרש להצבתה.

אולם, לדעת הח"מ שאלת ההתיישנות הינה שאלה משנית ונלווית לשאלה נוספת המתעוררת בקונטקסט של תביעות פיצויים לפי סע' 197 בעניין זה, והיא: האם תמ"א 36א' היא בכלל תוכנית פוגעת המזכה את האזרח בפיצוי?

לצורך העניין נניח, כי אכן התקנת אנטנה סלולרית גורמת לירידה בערך הדירות, וכי מדובר בירידה משמעותית שאין הצדק שלא לפצות בגינה. עדיין נשאלת השאלה, האם תמ"א 36א' הינה תוכנית פוגעת? יהיה מי שיטען, כי אין התמ"א מהווה תוכנית פוגעת כלל ועיקר, שהרי ביום שלאחר פרסומה לא ירד ערכו של אף נכס אחד בישראל ולו גם בשקל אחד, שהרי לאור היקפה הכלל ארצי מבחינה טריטוריאלית של התמ"א, היו ערכי כל הנכסים כולם אמור לרדת בשל הפגיעה הפוטנציאלית בהם, וכך, סביר להניח, לא קרה.

בהמשך לטיעון זה יאמר האומר - התמ"א אינה מקור ירידת הערך שנגרם, אלא דווקא התקנת האנטנה - ולצורך העניין, מתן ההיתר להקמת האנטנה - הם מקור ירידת הערך; ואולם מתן היתר בנייה אינו בבחינת "אירוע נזק" אותו אמור לכסות סע' 197 לחוק התכנון והבנייה (המפצה רק בגין אישורן של תוכניות בניין עיר), ולפיכך אין מקום למתן פיצוי על-ידי הוועדות המקומיות.

טיעון זה נראה במבט ראשון שובה לב, ואולם האם הוא מתאים לשיטת המשפט שלנו? האם קיומו של נזק כבד לקניין הפרטי יוותר בחיק הנפגעים באין פיצוי? וכמו להוסיף פצע על מכאוב, הקמת האנטנות הפוגעות יוצרת באופן ישיר מקור לא אכזב של הכנסות למקבלי היתר הבנייה - חברות הסלולר.

ראשית יש לבחון, האם בעלי דירות יכולים לקבל פיצוי שלא דרך הוראות סע' 197 לחוק התכנון והבנייה; במקרה זה נקל לראות, כי הסיכויים קלושים דווקא בגלל התמ"א, שהרי מי שיקיים את הוראות התמ"א במתן היתר ובבניית האנטנה ייהנה מהגנה חזקה ביותר, הן על-פי דיני התכנון והבנייה והן על-פי דיני הנזיקין, והסיכוי לפיצוי יהיה רק באותם מקרים (סביר להניח שנדירים בנדירים) בהם יחרגו מוסדות התכנון מהוראות התמ"א ו/או חברות הסלולר מהוראות התמ"א ומוסדות התכנון.

גם הניסיון ליצור יריבות ישירה כנגד חברות הסלולר בגין דיני עשיית עושר אינם ריאליים, שכן גם כאן משמשת התמ"א כבלם, שהרי מי שפועל מכוח התמ"א - וסביר להניח שהחברות מקפידות ויקפידו לפעול כחוק - פועל כדין.

מאחר ושיטת המשפט שלנו, בעיקר לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מקנה לזכות הקניין הפרטי הגנה חזקה ביותר - הגנת על חוקתית - נראה כי מסקנה שהתמ"א אינה תוכנית פוגעת ו/או תביעה מכוחה התיישנה במאי 2005, הן מסקנות הפוגעות בזכות הקניין באופן הנוגד את הוראות חוק היסוד. ומכאן המסקנה, כי חובת ועדות הערר הכפופות להוראות חוק היסוד לאפשר דיון לגופו של עניין בתביעות פיצויים שיוגשו מכוח התמ"א, וזאת גם לאחר מאי 2005, ובכפוף לכך כי התביעות יוגשו במהלך 3 שנים מיום הקמת האנטנות ולמצער מיום מתן היתרי הבנייה.

יודגש: הטריבונאלים שידונו בתביעות לא יזדקקו לפסילה של חוקים הפוגעים לכאורה בקניין, אלא רק לבחירה בדרך פרשנית הגיונית, שתקיים את זכות הקניין או תצמצם את הפגיעה בה.

למען הגילוי הנאות: משרד רוזן-קרן הגיש תביעות פיצויים על ירידת ערך דירות בגין הקמת אנטנות סלולריות בשם מספר תובעים.