מצחיק, אבל בקושי

מבעד לחיקויים המוצלחים ושורות המחץ העצובות אפשר היה להבחין אמש, בבכורה העמוסה והמושקעת של "היכל התרבות", כי לתוכנית החדשה של אדיר מילר ושלישית "מה קשור" היה באיזשהו שלב פוטנציאל להציע עוד משהו פרט לקלחת הרעשנית המתחייבת מתוקף היותה "תוכנית בידור מרכזית" בערוץ מסחרי.

לתוכנית קונספט חדש. "היכל התרבות" מציגה את עצמה כ"מגזין הבידור של ישראל", מהדורת חדשות שבועית העוסקת בתרבות, אופנה ורכילות, כשבפועל מככבים בה לא רק זמרים ואנשי סטיילינג אלא גם דמויות מזוהות מעולם האקטואליה. כאן, בנקודת החיבור בין בדרנים לפוליטיקאים, בין ערוץ הכנסת לערוץ E!, הייתה ההזדמנות של "היכל התרבות" להתעלות מעל לרף העממיות המתבקש ולהגיד משהו (טרחני או מצחיק) על הגישה הבסיסית לידוענות, על האופן בו הצורך להנציח את היותך פרצוף מוכר מעצב את דרכך.

אבל "היכל התרבות" ויתרה על העונג המפוקפק הזה, ולמעשה גם על הכוונות המוצהרות שלה ויתרה. הרבה מהבדיחות ששולבו בתוכנית לא היו קשורות כלל לעולם הבידור או האקטואליה, אלא היו סתמיות למדי (למילה "דופק" יש יותר ממשמעות אחת, קבוצת הכדורגל של מכבי תל-אביב אינה מצליחה לנצח חרוטי פלסטיק), מהסוג שיכולנו לשמוע גם ב"ערב אדיר", תוכנית הבידור הקודמת של מילר. לשם מה לקחת הפסקה ארוכה ולגבש תבנית חדשה לתוכנית אם התוכן הנוצק לתוכה נותר זהה? אולי כדי לשכנע את עצמך שאינך קופא על השמרים.

המערכון היחיד בו ניכר שמץ של ניסיון לנצל את הפורמט של מגזין בידור כדי לעמת את כוכבי האקטואליה עם חוקי תרבות הפנאי היה בכתבה על הקלטת תוכנית מיוחד של ערב מספרי סיפורים בהשתתפות איציק מרדכי ועופר גלזר. הנושא היה מטרידי נשים ש"מותר להם", ודברי הקריינות של הכתב (מילר), שקטעו את סיפורי הזוועה של שני המטרידים באותה אינטונציה משועשעת עד מחנק המוכרת היטב לכל צופה בתוכנית של גיא פינס, הצליחו לגעת במעט מהאבסורד שבסיטואציה. כאמור, היה זה בבחינת יוצא מן הכלל, מרבית ההומור היה הרבה פחות מתוחכם, סאטירי רק במובן ש"ארץ נהדרת" יכולה להיחשב לסאטירית.

למזלה של "היכל התרבות", הביצועים בה הרבה יותר מוצלחים מההומור. החיקויים של אדיר מילר תמיד היו הצד החזק בתוכניתו. יש לו היכולת לא רק לתפוס במדויק את מושא החיקוי אלא גם למצוא את הצדדים הפרברטיים שטמונים בו, לטנף את הפה בגסויות מבלי שהדבר יצרום. בצוות החדש רק ציון ברוך מצליח להתקרב לרמה שלו. למשל, כשהוא עוטה את דמותו של רינו צרור. ההליכה המענטזת, שקשוקי הראש, העווית הקטן בפה, הכול במקום. אלא שהטקסט במערכון על צרור כלל בעיקר קלישאות (חברתיות והומוריסטיות במידה זהה), הסתיים בבדיחה שאפשר היה לצפות אותה ממרחק קילומטר, וגם אחרי שזו התרסקה טרחו לגרד אותה מהרצפה ולבצע וידוא הבנה לצופים. האם קהל היעד בתוכנית באמת כה רפה שכל כפי שמתייחסים אליו? כנראה שכן. ב"רשת" יש אנשים שיודעים דבר או שניים על חגיגת הביחד הנהדרת הזו שקוראים לה עשרים אחוז רייטינג.

גם מערכונים אחרים סבלו מבעיית סיום דומה, המערכון על מטרידי הנשים נקטע בפתאומיות משהו כשלאולפן פרץ ברוך בדמותו של "גשש בלש", המטרידן לכאורה, השיר "כשאת אומרת לא" התחיל להתנגן ברקע, ברוך התהלך אנה ואנה בסגנון משונה, וחבריו עשו תנועות ריקוד בידיהם. מערכונים שנגמרים במוזיקה, הרבה בלגן ויציאה מפוזרת מהבמה עובדים כש"מה קשור" מופיעים באולם הופעות עירוני והקהל מוחא כפיים בקצב השיר, אבל על מסך הטלוויזיה זה נראה כאילו סתם לא היה להם כוח לחשוב על פואנטה.

אין סיבה לחשוש ש"היכל התרבות" תיכשל, ממש כפי שאין סיבה לצפות בה באופן קבוע. הקו ברור, וקשה להאמין שתפתיע. אם להמר על העתיד, נראה שהתוכנית תעזור בעיקר לצופי "משחק מכור", שיחשיבו את עצמם בעקבותיה לחכמים עוד יותר גדולים מבעבר.