עלילות אורי בממלכת הרשע

טענות הצדדים לסכסוך המתוקשר בין אורי שנער לקשת ובעלי מניותיה כבר נפרשו עד לזרא מעל דפי העיתונים, הרבה לפני שהוגש כתב התביעה של שנער לבית הדין לעבודה בתל-אביב. גם על העובדות אין מחלוקת אמיתית, אלא בעיקר על דרך הפרשנות שלהן. מכיוון שכך, אפשר לבחון את המסמך בן 50 העמודים (לא כולל נספחים) שהגישו אתמול באי-כוחו של שנער - עורכי הדין ממשרד תמר גולן - מזוויות שאינן משפטיות דווקא. הן ישפיעו לא פחות על תוצאות הסכסוך.

צדק

ברבע האחרון של המאה ב-20, ובעיקר בשני העשורים האחרונים, השתבשה חלוקת התפקידים המסורתית בין מעביד ועובד. לפתע התברר שחוקי העבודה, שנוצרו כדי להגן על עובדים מפני כוחם הרב של מעסיקים עשירים וחברות-ענק, מטפלים באותו חום ואהדה גם בהגנה על שכירים עשירים מאוד ובעלי עוצמה רבה. אורי שנער הוא אחד מהם. לא לחינם טרחו באחרונה להדליף את שכר תשעת המיליונים שקיבל ב-2004. בכך הופר מאזן ה"צדק" המסורתי, הנוטה כמעט תמיד לצדו של השכיר הנאבק במעבידיו.

אז מה עושה שכיר עשיר מאוד, המבקש לתבוע חברה מצליחה, שבבעלות אנשים עשירים פי כמה? מבחינה משפטית, אין לו כל מגבלה. אך מבחינת התוקף הציבורי של תביעתו - ושם המאבק לא פחות חשוב - כתב התביעה חייב לייצר עמדה טובה יותר. הפתרון הוא חידוד הפערים, ונטרול האלמנט האישי. שנער עשיר? אולי, אבל ראו במי הוא נלחם: במוזי ורטהיים, "בעל קוקה-קולה, נביעות, פריגת, בנק המזרחי ועוד... מאנשי העסקים החזקים בישראל", ובחיים סבן, "איש עסקים בינלאומי", וגם בבנק אחד גדול במיוחד, לאומי. שנער, מול כולם, לבדו.

במקביל, כתב התביעה "מנטרל" ככל שניתן את האלמנט האישי. לא על כסף שנער נלחם, אלא על "עצם עולם הערכים המנחה אנשי עסקים מובילים", ועל "הכלל הבסיסי העתיק מכל, המשמש בסיס לכל קהילת בני תרבות...". כי מהתנהגותם של בעלי המניות "לא רק אורי יוצא ניזוק, אלא החברה כולה". כ-ו-ל-ה.

יחסי-ציבור

הצורך להציג לבית הדין ולתקשורת תובע הראוי להגנה, שנפל קורבן לקנוניה מתוכננת מראש, הוביל את עורכי הדין של שנער לבנות לאורך כתב התביעה דמות הרואית ממש. אלא שמאמץ היתר הוביל לכך שבתום קריאת 50 העמודים נולד אל מול עיני הקורא גיבור כמעט קריקטורי, שמעלותיו רבות מספור, והוא אינו סובל מפגמים או מחולשות כלשהם (למעט אמון מוחלט בבעלי המניות). מר סופר-על של הטלוויזיה, פטריק קים של עולם התוכן.

אילו היה קורא את המסמך איש יחסי-ציבור רציני, הוא היה רומז בעדינות שנעשה כאן Over Kill בוטה, שגובל בכמה מקומות בטעם רע של ממש - גם בסטנדרטים של כתבי תביעה חד-צדדיים מטבעם. אורי של כתב התביעה הוא מנהל מוצלח, מוכשר, בעל תארים אקדמיים, בעל חזון, בעל נשמה, איש של עבודת צוות, מנהל של אנשים, ועוד ועוד. רק מקום לצניעות ולאנדרסטייטמנט לא נשאר.

תחת הכותרת "מאודים עשנים (!) לטלוויזיה מספר 1", נכתב על שנער כי "מעטים הם אלו אשר לזכותם רשומה השפעה כה דרמטית על הנשקף ממסכי הטלוויזיה"; וכי "בהנהגתו של אורי, הצליח לוח התוכניות של קשת ליצור את אותו הקסם, של שיח תרבותי משותף לכל החברה הישראלית"; וכי "קשת תחת ניהולו... נטלה על עצמה מחויבויות ערכיות ותפקידים, אשר באספקלריה עסקית טהורה, היו לכאורה מיותרים...". אורי המנהל, "בשדה החרב אותו מצא עת קיבל לידיו את מפתחות ניהולה של קשת, החל הוא חופר ומחפש... בין גושי העפר... את היהלומים".

ולמי שחשב שמדובר בשינוי תדמית של השנים האחרונות, מובהר כי "אותן תפיסות ליוו את אורי... בתפקיד אחראי על תוכניות הדרכה בצופים... וכשניהל את הפרויקט ההתנדבותי פר"ח במהלך לימודיו האקדמיים". תקצר היריעה מלפרט את כל שאר הסופרלטיבים, מהסוג שאפילו ב"יומטוב", ששנער מתגאה בו, היו מעדיפים להשאיר על רצפת חדר העריכה.

ניסיון נוסף לבנות לשנער דמות חיובית, הנאבקת מול קנוניה מתוכננת מראש, נעשה באמצעות הבחירה הספרותית לכנות אותו לכל אורך כתב התביעה בשמו הפרטי, "אורי". לא "שנער" המקובל אך חסר המשמעות, אלא "אורי", הישראלי היפה, הפשוט. ומולו מתייצב לא "מוזי" החבר'המני, אלא "וורטהיים", הגלותי, האימתני. התחבולה הזו יכולה הייתה לעלות יפה, אילולא היה שם משפחתו של אבי "ניר", מה שמנטרל את העוקץ העיקרי הטמון בבחירת שמות הגיבורים.

בכלל, לו אני דיין בבית הדין לעבודה, הייתי שולח את שנער לקצר את הספר שהגיש לי, לפני שיגיש אותו לפרסום. את 50 העמודים המייגעים ניתן היה לערוך ולתמצת ל-25 לכל היותר, אינפורמטיביים, שמבהירים מי טוב ומי רע, אך אינם נסחפים לגולל עלילה של ספר נוער עמוס קלישאות של טוב מוחלט מול רעים גמורים.

ואם כבר ספרות נוער, הסופרת אסתר שטרייט-וורצל פרסה את סאגת המופת האלמותית "אורי" על-פני לא פחות מ-460 עמודי ספר. אבל שם נבנים גיבורים רבי-פנים, וכמה וכמה עלילות משנה, ואינספור נפתולי אהבה, שמשאירים את הקורא הצעיר מרותק עד הסוף הטוב. בסאגת "אורי" של שנער את תמר גולן, לעומת זאת, בשלב מוקדם למדי חש הקורא צורך להניח את הספר מידיו בייאוש למקרא עלילותיו הכאובות של הגיבור-הפתי, שאינו חש בטבעת המתהדקת סביבו. מתחשק להטיח בפניו את המשפט הבלתי-נשכח של עופרה שומסקי, באותו ליל סערה שבו היא זוכה סוף-סוף לנשיקת האוהבים: "אורי, טיפשון שכמותך, כמה זמן נתת לי לחכות... לא הרגשת?".

פסיכולוגיה

ואחרי הכול, המסמך של שנער מצליח להיות בכל זאת רב-עוצמה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שהוא חושף הרבה פרטים עסיסיים - מהתנהלות ה"הדחה" שאחרי ליל הניצחון, דרך סעיפי האי-תחרות בחוזי הבכירים ועד פליטות-הפה האגרסיביות של הדירקטורים - שמלמדים עד כמה האמוציות משחקות תפקיד מרכזי גם באצולת הפיפל-מטר.

אבל חשוב מכך, 50 העמודים של שנער מצליחים לטעת בקורא - אולי דווקא בזכות אגלי הזיעה של המאמץ הנוטפים מכתב התביעה - את התחושה שהנשיא היוצא של קשת, האיש עם הזקן הנצחי והעוצמה התקשורתית האדירה, באמת פגוע וכואב. עשיר - נכון; מניפולטור שמודע היטב לתדמיתו הציבורית - אמת; לא תמים כפי שהוא מציג את עצמו - בהחלט. אבל גם לאנשים כאלה מותר להיעלב. ואולי אפילו יש מידה של צדק בטענותיהם.