מי הזיז את המדינה שלי?

בספרו החדש של אמיר גוטפרוינד (מחבר "שואה שלנו", אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו כאן בשנים האחרונות) מופיעות דמויות רבות ונוטפות ססגוניות. אולם הגיבורה הגדולה של הרומן היא הציונות. במקום מסויים בספר מופיע משל המצפן: בכל מקום בעולם המחט מצביעה על הצפון, ורק כשעומדים ממש על הקוטב המגנטי הצפוני המחט משתגעת. והנמשלת היא הציונות. "כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן, לציון, השתגעה המחט. כאן נכון, שם נכון, והכל סחרחר." (עמ' 86)

במהלך הספר המורכב מנסה גוטפרוינד לעמוד על המתח בין רעיון מוצלח להגשמה בעייתית. את הפער בין אידיאל למציאות הוא ממלא בגלריה של טיפוסים ביזאריים שכולם לכודים במתח שבין הלאומי לאישי: ישעיה "גינתר" תרהומי, תימני בעל זיכרון פנומנלי שמשדרג את עצמו מעובד ניקיון למדען, בנו שאול "האנס" תרהומי, שמנסה להוכיח שתימני יכול להיות הכל, גם צייד נאצים, סטפנו לרר, ניצול שואה איטלקי שנשבע לנקום במרצחים, לב גוטקין, מתנקש יפה תואר שמבקש לחסל את סטאלין ואת בן-גוריון, ועוד רבים. העלילה נעה בדילוגים אקרובטיים בין 1920 ל-1978, וכוללת מסלולים ועלילות שכולם מצטלבים (לעיתים במידה ניכרת של מלאכותיות) סביב אחוזתו של חיים אברמוביץ, בריון וסוחר ממולח שהחליט להתנתק ממדינת ישראל ולהקים במרכזה שטח עצמאי, אקס-טריטוריאלי.

העיקרון המנחה את אברמוביץ' הוא העיקרון התועלתני. הוא לא משלם מיסים לאף אחד, אבל עושה עסקים עם כל הפלגים היהודים, הערבים והבריטים, מוכר לכולם נשק, וחי ברווחה ובשגשוג כשאחוזתו משמשת כרפסודה לפליטים שחיי המדינה הרגילים אינם מסוגלים לספוג את האקסצנטריות שלהם. אחוזת אברמוביץ' היא מין אי מדומיין של "נורמליות", משאת נפשו של הסופר, שהוא מציב בתוך המציאות הדתית-פוליטית-אידיאולוגית הגועשת של הקמת המדינה, שהיא לכאורה "לא נורמלית". באופן אירוני ניתן לומר שמה שמפיל את הספר הוא בדיוק מה שמפיל את המפעל הציוני ע"פ גוטפרינד: הפער בין חזון להגשמה.

"העולם, קצת אחר כך" מבוסס על רעיון מבריק, ומגיע כמשב רוח רעננה באקלים ספרותי שסובל מעודף של רצינות וריאליזם. אולם לרוע המזל יש תחושה שהפוטנציאל הגדול הגלום כאן לא הצליח להתמשש במלואו. הספר סובל מאובר-דואינג של הברקות, דמויות ורעיונות, וממש ניתן לחוש באוויר את המתח של הסופר המשתדל להקסים. התוצאה דומה יותר לתרגיל אינטלקטואלי על הנושא שנבחר, מאשר ליצירה שמנשבת בה רוח חיים של ממש. לכל אורך הקריאה לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שהדמויות של גוטפרוינד אינן מהוות יותר מדוגמאות מאויירות לרעיון שלו להציג את הציונות בגרסת הקומיקס.

בספרי מאיר שלו למשל, שגוטפרוינד בוודאי מושפע מהריאליזם הפנטסטי שלהם, מרכז עולמן של הדמויות הוא לעיתים קרובות האהבה הרומנטית והתשוקה. ואילו כאן הדמויות מסתחררות סביב רעיונותיהן, כשבמרכז, לטוב ולרע, נמצאת הציונות. בכך הן דומות לצלליות שמטיל על הקיר אהיל מצוייר של מנורה. כבו את המנורה - וגם הדמויות יכבו. וכשכבר מופיעה בספר דמות יותר בשרנית וחיה, מרגשת ונוגעת ללב, כמו למשל שמואל קליין, רווק בודד המתקן מכשירי חשמל לפרנסתו וטווה פנטזיות על המין הנשי, הרי שניכר שאין לו קשר ממשי עם הרעיון המרכזי של אחוזת אברמוביץ', והסופר צריך לעשות סלטות באוויר כדי לטוות את הקצוות.

אפשר לומר באופן כללי שהדמויות בספר סובלות מנחת ידו של גוטפרוינד, שמאלץ אותן להתקשר ולהתחבר במיני קשרים מורכבים, ומרוב שהוא דוחס אותן ומאיץ בהן - איננו מקדיש להן את תשומת הלב הנחוצה להתפתחות אינדיווידואלית אמיתית. אבל אין מה להתלונן - הציונות לא עשתה ליהודים דברים יותר טובים. אגב, במהלך הקריאה שאלתי את עצמי שוב ושוב האם הספר באמת מכיל ביקורת אנטי ציונית, והגעתי למסקנה שלא. למרות כמה קיטורים על שחיתות, לא עולים כאן שום ספקות של ממש. אחוזת אברמוביץ' היא אופציה נחמדה, אבל לא הייתה יכולה להתקיים ללא המפעל הציוני. לא שחייבת להיות ביקורת כזאת. אבל זו עוד דוגמה לכך שמאחורי מסיכת הססגוניות, הספר הזה איננו מעז להעלות שום כעס נוקב או רגש מכאיב באמת. *

"העולם, קצת אחר כך", אמיר גוטפרוינד, הוצאת זמורה ביתן, 460 עמ'