יורם ענבר (37), מנהל את הסניף הישראלי של מריל לינץ' מאז 2003. לפני כן היה ענבר מנהל דסק בנקאות להשקעות במריל לינץ' בלונדון. הוא הצטרף לבנק ב-2001, לאחר שש שנים בליהמן ברדרס, רובן כמנהל דסק שוק ההון הישראלי. בוגר תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בכלכלה ותואר שני מאוניברסיטת קיימברידג' בכלכלה. יליד דוויס שבקליפורניה, מתגורר בלונדון בעשור האחרון. שירת בצבא ביחידת מודיעין ("שממנה יצאו כמה רמטכ"לים וראשי ממשלות, לא 8200"). נשוי במשך 6 שנים לנעמה הורביץ, שמסיימת ד"ר במדעי המחשב ב-UCL שבלונדון (יוניברסיטי קולג' לונדון), מתמחה בביואינפורמטיקה. אב לקרן (4.5), בן נוסף בדרך. למריל לינץ' יש נוכחות ב-36 מדינות, בהן היא מנהלת נכסים בכ-1.6 טריליון דולר.
- מה הייתה העבודה הראשונה שלך אחרי הצבא?
"הייתי דייג בספינה באלסקה. יום אחרי שהשתחררתי בבקו"ם מצבא הקבע נסעתי לארה"ב ומשם הגעתי בטרמפים לבדי דרך קוויבק וקולומביה הבריטית לאנקרג', בירת אלסקה. עוד כשהייתי בצבא שמעתי מילואימניקים שמדברים על הכסף המהיר שאפשר לעשות בסירות הדיג שם.
"סיפרתי את זה לאבי והוא אמר לי שאם זה היה נכון, כל אמריקה הייתה עובדת בסירות הדיג שם. בדיעבד, כשהגעתי לשם, ראיתי שבאמת אפשר לעשות שם כסף מהיר. ב-1990 אפשר היה לעשות שם כ-10,000 דולר לחודש.
"מצאתי את עצמי עובד בסירת דייג באלסקה במשך חצי שנה. הסירה הייתה יוצאת למסע של 25 יום בכל פעם וחוזרת לנמל לפרוק את המטען - דגים.
"שיטת הדייג הייתה פרישת כבל על פני 45 ק"מ כאשר כל כמה מטרים מוצבת חכה. הייתי לבד, ללא חברים, עבדתי בכל יום 20 שעות, עם רב חובל יפאני וצוות שכולל צרפתים או אמריקנים שבאו ממונטנה, דקוטה ואיידהו ולא ראו בחייהם ישראלי. אין ספק שזו הייתה אחת החוויות החזקות בחיי מבחינה נפשית וללא ספק האתגר הגדול ביותר שהתמודדתי איתו מבחינה פיזית.
"כשסיימתי לעבוד שם, המשכתי לטייל באלסקה ואבי הצטרף אליי בניסיון לשכנע אותי להירשם ללימודים באוניברסיטה בישראל. זה באמת היה הזוי כמו שזה נשמע, הוא פשוט נסע אחרי עד לאלסקה עם השנתונים של האוניברסיטאות. בכל מקרה, זה לא הצליח לו ונסעתי מאלסקה לדרום אמריקה לטיול עם חבר. הלימודים המשיכו לחכות".
- טיילת הרבה כילד?
"כן. אבי גדעון היה פרופ' בטכניון להנדסת חשמל (היום הוא פרופ' אמריטוס) וכשהייתי ילד היינו נוסעים איתו המון בעולם לשנות שבתון. אז, בשנות ה-70, זה היה 'ביג דיל' לנסוע, זה לא היה הכי מקובל. אמי, שמאוד השפיעה על חיי, היא פסיכולוגית קלינית, ובמידה מסוימת היא ויתרה על הקריירה שלה למענו, באהבה. וככה מצאתי את עצמי במקסיקו, בוסטון, קליפורניה ומקומות אחרים, עד שהיינו ילדים גדולים מדי מכדי להצטרף.
"אגב, עד היום יש לא מעט יזמים שאני נפגש איתם, גם בני 50 פלוס, ששואלים אותי אם אני הבן שלו. ד"ר לוי גרצברג, מנכ"ל צורן, וד"ר יצחק שנברג, מנהל הפיתוח העסקי של החברה, למשל, שניהם למדו אצלו. לוי מכיר אותי ממש מאז שהייתי בן שנה.
"מכל מקום, אהבתי מאוד את החיים האלה בתור ילד, זה היה כיף לטייל המון, אבל כשאני חושב על זה היום, כאבא צעיר, אני נדהם. זה נשמע כמעט חוסר אחריות לקחת שלושה ילדים קטנים לטיול בכל אזורי הג'ונגלים במקסיקו ובאמת חליתי שם, אבל זו הייתה חוויה לא נורמלית.
"הנסיעות הללו הן גם הסיבה ששקלתי ברצינות קריירה במשרד החוץ בשלב מסוים. החשיפה הזו לתרבויות השפיעה עליי מאוד".
- ומה לגבי שפות?
"ב-1976 גרתי במקסיקו עם הוריי. כשנסעתי לטיול בדרום אמריקה עם חבר התחלנו בקראקס שבוונצואלה.
"אמרתי לו שאין שום בעיה - ננחת שם, נעצור מונית והספרדית הטובה שלי כבר תחזור אליי. כשנכנסנו למונית ראיתי שאת המשך הטיול ניאלץ לעשות עם ספרדית מגומגמת. לא זכרתי כלום חוץ מלהגיד שלום. בקיצור, אני יודע איך לבקש בירה וסטייק בספרדית ולשאול אם יש להם מים חמים במקלחת".
- גם היום אתה "מטייל" לא מעט. אנגליה, ישראל, ארה"ב ומדינות אחרות. זה לא קשה?
"אני תמיד אומר שהשבוע הכי מקולל שיכול להיות הוא שבוע של הכישוף המשולש - להתחיל אותו בטיסה מלונדון לת"א, להמשיך לניו יורק ולחזור ללונדון. מתיש? זו עבודה. אני לא חושב על זה במונחים כאלה בכלל. הנה, השבוע הייתי בארה"ב עם פסעבה שיוצאת להנפקה, ולקראת סוף השבוע אני אהיה כבר בלונדון. זה מעייף באופן כללי אבל אני הוכחה שאפשר לעשות את זה כבר יותר מ-10 שנים.
"בנסיעות הללו אני מוצא את עצמי לפעמים במצבים ממש אבסורדיים כמו למשל כשאני חולם על הקונפיגורציה של מטוס ה-767 או ה-747, או כשאני יודע בדיוק איזה מושב אני רוצה בטיסה מ-JFK בניו יורק להית'רו בלונדון כי בו הכי שקט. כשאני יודע את זמני הטיסות של יותר מדי יעדים, ברור לי שחציתי את הקו לחלוטין.
"יש סיפור מפורסם שנוגע לחלומות: בנקאי להשקעות עובד קשה כל השנה וחוסך כדי לנסוע לקריביים לחופשה דייג. פוגש אותו שם דייג ושואל אותו מה הוא עושה. 'אני בנקאי' הוא אומר לו. 'למה אתה כאן'? שואל המקומי. 'אני עובד קשה כל השנה וחוסך כדי שבסוף השנה אני אסע לקריביים ואדוג'. 'בשביל מה לך'?, שואל אותו הדייג, 'אני עושה את זה גם בלי לחסוך כל השנה'. אז ברור שיש כאן מלכוד מסוים בין הנסיעות והעבודה המטורפת לבין חיים אחרים ודברים אחרים שאפשר לעשות. לפעמים אני מוצא את עצמי חושב על זה אבל זה בדיוק למשך 10 שניות ואחר כך אני ממשיך הלאה. העבודה שלי כל כך מאתגרת, דינמית ואינטנסיבית, שהיא מתאימה בדיוק לאופי שלי.
"אני מרגיש שאני נמצא היום בדיוק במקום הנכון עבורי. אשתי חושבת שאני משוגע, עובד בשעות לא נורמליות וזמין 24 שעות ביממה - ורוב הלקוחות יודעים את זה - אבל אני נהנה. בינינו, אי אפשר לעשות מה שאני עושה אם לא נהנים ב-100%.
"בשביל להצליח בבנקאות להשקעות צריך דבקות במטרה, יכולת התמדה ורצון לפגוש יעדים. יש לבנקאות להשקעות קווי דמיון רבים עם ריצות ארוכות, שזה משהו שאני מאוד אוהב לעשות".
- יש לך זמן בכלל לספורט?
"תמיד אני מוצא לזה זמן. אני רץ 8-10 ק"מ בין 4 ל-5 פעמים בשבוע. יש לי מסלולים קבועים בשלוש הערים שאני מגיע אליהן הכי הרבה, לונדון כמובן, ניו יורק ותל אביב. אני מעדיף לרוץ בחוץ אם זה מתאפשר אבל הרבה פעמים צריך להיות קצת יותר מעשי, אז אני הולך לחדר כושר".
- מה המסלול המועדף עלייך?
"המסלול אותו אני מגדיר כמספר 1 הוא ה-Reservoir, האזור של מאגר המים בסנטרל פארק במנהטן. הפארק הוא מקום עם דינמיקה מדהימה שבו אתה תמיד יכול להיתקל בהרבה פסיכים כמוך שרצים ב-5:30 בבוקר או ב-21:30 בלילה. תמיד יש שם אנשים. בארה"ב, בשונה מאירופה, אתה יכול להגיע ב-5:00 בבוקר לחדר הכושר ולא יהיה מקום על המסלול. בפאריז למשל, ב-8:00 בבוקר לא תמצא שם נפש חיה. במובן זה אני קרוב יותר לאמריקנים".
- תמיד היית בעניין של ריצות?
"לא. בתיכון לא התעמלתי בכלל. שיחקתי קצת טניס, קצת שחיתי, אבל רק בצבא גיליתי את היתרון היחסי שלי בריצות ארוכות. השתתפתי באליפויות כושר בצבא ואז זה נטמע בי. מצאתי את עצמי עושה טריאתלונים, עשיתי את מרתון ת"א, מרתון וינה ולונדון. את ניו יורק עוד לא עשיתי. השיא שלי במרתון הוא מתחת ל-3.5 שעות שזה כנראה לא מספיק טוב".
- זו יכולה הייתה להיות קריירה חלופית?
"למה את שואלת אם זו הייתה יכולה להיות? אני מקווה שבעתיד אני אעשה את זה. למרות שאני לא שוחה ולא רוכב על אופניים, טריאתלונים בתור משהו במשרה מלאה יכול להיות אטרקטיבי עבורי. עד שזה יקרה אני עדיין מחפש לקוח שאני אוכל לרוץ איתו והוא גם ייהנה מזה".
- מהי נסיעת החלומות שלך?
"אני מאוד רוצה להיות באינדונזיה. הודו פחות מעניינת אותי כי אני לא בקטע הרוחני. אם הייתי עוסק ברוחניות, אני מניח שלא הייתי בוול סטריט. גם אוסטרליה וניו זילנד הם יעדים שהייתי רוצה לנסוע אליהם.
"סך הכול, נסיעות ליעדים אקזוטיים היו בעבר הטבע שלי. אחרי החתונה, למשל, נסענו לזימבבואה ודרום אפריקה. אני נמשך מאוד לטבע ולשקט בטבע, לנופים ולעוצמה, ואני יודע שזה נשמע מצחיק שאני אומר את זה היום. הייתי רוצה להיות גם בנפאל וטיבט, לטפס שם על הרים ולהירגע קצת. טיפוס על הרים הוא משהו שלא עשיתי כבר כמה שנים טובות ונסיעת החלומות שלי תכלול אותו בוודאות.
"לפני שהתחלתי ללמוד בקיימברידג' היה לי חופש של חודשיים ונסעתי לצפון אפריקה ולמרוקו לטייל. טיפסתי שם על ג'אבל טובקל (הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אפריקה, 4,200 מטר בקירוב - ג.פ). גם את החופשה הראשונה שלי בתור בנקאי להשקעות ניצלתי כדי לטפס על הר קניה באפריקה (ההר השני בגובהו באפריקה - ג.פ), ובטיולים אחרים טיפסתי על פסגות הרים באקוודור, פרו ואלסקה. הפסגה הכי גבוהה שלי הייתה כ-6,200 מטר.
"גם בין טיפוס הרים ובנקאות להשקעות יש הרבה מאוד קווים מקבילים. אלא שבשביל לטפס היום צריך הרבה מאוד זמן ולי אין יכולת בכלל להתנתק ליותר מכמה שעות".
- מה הסיוט הכי גדול שלך כבנקאי?
"שרבעון אחרי ההנפקה יקרה משהו דרמטי בחברה שהנפקנו. איזו אזהרת רווח, שינויים בהנהלה, משהו כזה. כשאנחנו עושים בדיקת נאותות לחברה, לקראת מכירה או הנפקה, אנחנו תמיד מוודאים שזה לא יקרה. לשמחתי, במהלך השנים שלי כמנהל הפעילות הישראלים של מריל לינץ', אני לא זוכר אף מקרה שכשלנו בו. זה חשוב בביזנס הזה, שבו אתה מקבל לקוחות על בסיס מה שעשית בעבר.
"שונה הדבר בהנפקות שהיו בסוף שנות ה-90, כאשר חברות ניצלו את המחירים הגבוהים בשוק כדי לגייס עוד. היום זה נראה ברור שכאשר הולכים ומגייסים כסף לחברה על בסיס כמות העיניים שמסתכלות על עמוד שלה באינטרנט, זה לא יכול להיות מוגדר כהצלחה לאורך זמן. אבל צריך לזכור את הקונטקסט - כל השוק דיבר בז'רגון כזה ולא רק בנק זה או אחר".
- יש חברה שאתה מצטער שאתם לא עובדים איתה?
"היינו שמחים לעבוד עם טבע. ככלל, ברור שהיינו רוצים שכל החברות יעשו הכול דרכנו אבל מה לעשות שמריל לינץ' לא נמצאת על כריכת התשקיף של כל חברה שמנפיקה. עם זאת, יש לנו נתח שוק חזק מאוד בהנפקות.
"יש חברות שרצינו מאוד לעבוד איתן אבל לא יכולנו כי היינו בקונפליקט עם חברה אחרת שאנחנו עובדים איתה או בגלל שהמחקר שלנו לא תמך בהנפקה. יש מקרים אחרים שלא היינו בטוחים במודל העסקי של החברה או ביכולת שלה לצמוח. לא נוכל להנפיק חברה שאנחנו לא מאמינים בה".
- לכל בנק השקעות כמעט יש נציגות בישראל, שרוצה לקחת נתח בהנפקות והמיזוגים. איך היחסים עם הבנקאים, הקולגות שלך?
"סך הכול טובים, למרות שהתחרות היא קשה. כל הבנקים הגדולים פעילים בישראל ומי שמרוויח מכך הן החברות הישראליות שכן בזכות זה כל מנכ"ל וסמנכ"ל כספים מקבל 4-5 טלפונים בשבוע עם הצעות שונות. גם כמות החברות שמכוסות על ידי אנליסטים היא אדירה. הבנקים מייבאים כסף זר לישראל והחברות הזרות מביאות לכאן השקעה במו"פ.
"זה פנטסטי למשק, זה טוב ללקוחות אבל מגביר את התחרות. היום כל חברה שיוצאת למהלך כלשהו עושה תחרות יופי של ממש לבחירת הבנק המועדף עליה ונדיר למצוא מצב שבו בנק מגיע לתהליך הנפקה והוא לבדו. בפסעבה למשל התמודדו 8 בנקים לפחות וככה זה אפילו בהנפקות של מדינת ישראל שמזמינה מספר לא מבוטל של בנקים שיציגו בפניה את היכולות שלהם".
- איזו החלטה גדולה עשית מבלי להתחרט עליה?
"כשסיימתי לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית, בסוף התואר הראשון, התקבלתי לקורס צוערי משרד החוץ, מה שהיה החלום שלי מאז ומתמיד. במקביל, התקבלתי לתואר שני בקיימברידג' במסלול שאמור היה להיות עד לדוקטורט. באתי לדבר עם האחראי על קורס הצוערים במשרד החוץ וביקשתי ממנו שחרור לתקופה מסוימת. הסברתי לו שהתקבלתי על מלגה מלאה ושאני לא מעוניין לפספס את ההזדמנות. הוא אמר לי 'בסדר, אין בעיה, יש לך 5 דקות להחליט האם אתה רוצה להצטרף למשרד החוץ או לא'. הלכתי על קיימברידג'. זו הייתה ההחלטה הכי טובה בחיים שלי.
"כשסיימתי את התואר באנגליה, הגשתי בקשה להתקבל למספר בנקים להשקעות. ליהמן ברדרס הרימו את הכפפה. אני זוכר שאחד הדברים שמצאו חן בעיני אצלם היה העובדה שהיה להם את דגל ישראל על המפה, מה שלא היה לבנקים אחרים. למריל, אגב, לא ניסיתי להתקבל באותה העת.
"מכל מקום, גם לפני שהגעתי לליהמן הייתי בצומת בה נאלצתי לקבל החלטה שכן במקביל לניסיונות להתקבל לבנקים הייתי בקשר גם עם ה-Overseas Development Institute, ארגון בריטי שעוסק בנושאים הומניטריים. היה לי חלום להיות שגריר והם עבדו בשיתוף עם הבנק העולמי והציעו לשלוח אותי לאיי פיג'י להיות כלכלן בבנק המרכזי שלהם. הפרקטיות שלי ניצחה, החלטתי ללכת על ההצעה של ליהמן. גם על זה אני לא מצטער, אם כי אני מניח שבאיי פיג'י הייתי מצליח לגלוש קצת יותר מאשר בלונדון.
"אחרי חמש שנים בליהמן פנה אליי פול רפאל, מי שהיה אז אחראי על אזור מרכז אירופה, המזרח התיכון ואפריקה. הייתי מיודד עם ג'רי מנדל שניהל אז את הסניף בישראל, והחלטתי לעשות את המעבר שגם הוא, מבחינה מקצועית, התגלה כטוב ביותר שיכולתי לעשות".
- מה גורם לך גאווה?
"הצורה בה הביזנס של מריל לינץ' התפתח בשנים האחרונות והעובדה שיש לנו כבר 15 איש בישראל, שעובדים בשיתוף פעולה מלא ושבעתיד אנחנו רק נגביר את הפעילות. אחד מהאספקטים החדשים שאנחנו נכנסים אליהם הוא Primary Dealership - החל מה-1 בינואר 2006 נהפוך להיות עושי שוק באג"חים ממשלתיים שקליים, בגילונים ובשחרים. זו פעם ראשונה שנהיה מעורבים בזה. אני גאה בהתרחבות שלנו בארץ".
- איך הכרת את נעמה רעייתך?
"אפשר לומר שהתחתנתי עם הבת של השכנים ממול. היא הייתה אפילו בבר מצווה שלי שכן אמי ואמה למדו יחד בביה"ס יסודי בת"א.
"בין הבר מצווה שלי לפגישה הבאה באוניברסיטה בתחילת שנות ה-90 לא היה בינינו קשר בכלל, אבל חידשנו אותו שם. אחר כך, כשהייתי באנגליה, התקשרתי אליה, התחלתי לחזר אחריה ואחרי זמן מה היא באה אליי לשם בסוף שנות ה-90, והחלה לעבוד במכון לחקר הסרטן.
"בישראל, היא עבדה ב-BRM והמשיכה משם לבקווב, לתחום של בקרת איכות. האמת, שהיא יכלה לעשות הרבה כסף מהאופציות שהיו לה בחברה אבל לצערה בעלה היה יותר מדי תאב בצע. כשהמניה הייתה ב-65 דולר והחברה הייתה שווה 2 מיליארד דולר אמרתי לה שכדאי לחכות, זה עוד יגיע ל-100 דולר למניה. היא כל הזמן טענה שהיא לא מבינה הרבה בשוק ההון אבל ברור לה שהחברה לא שווה 2 מיליארד דולר. בקיצור, המניה נפלה ואת כספי הפנסיה שלנו כנראה שכבר לא נעשה משם".
כתבות
ני"ע
