נדחתה בקשת בעל להצהיר על זכותה של אשתו לבל יוארכו חייה באופן מלאכותי

נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, השופט אורי גורן, דחה בקשה שהוגשה ע"י בעלה והאפוטרופוס של אישה, כבת 61, להצהיר על זכותה לבל יוארכו חייה באופן מלאכותי ועל זכותה להפסקת הזנתה המלאכותית.

האישה נפגעה במוחה באופן קשה, עקב אירוע של דום לב, אשר מנע את אספקת החמצן למוחה. היא נתונה מזה למעלה מחמש שנים במצב סיעודי מלא, בהכרה זעומה וללא קשר קוגנטיבי עם הסובבים אותה והיא נושמת בכוחות עצמה.

עם זאת, בשל איבוד יכולת הבליעה, מוארכים חייה באופן מלאכותי באמצעות צינור הזנה שמחובר באופן ישיר לקיבתה ומזין אותה בנוזלים ובמזון. קרוביהם העידו, כי בהזדמנויות שונות ובטרם האירוע הביעה בפניהם את רצונה שחייה לא יוארכו במצבים מלאכותיים היה ותגיע למצב אליו הגיע.

אולם, השופט קבע בפסק הדין, כי האישה אינה זכאית לדרוש באמצעות בעלה לנתקה ממכשיר הזנה, שעה היא אינה בגדר חולה סופנית הנוטה למות, שהוא הקריטריון המרכזי שגובש בפסיקה ואומץ בהצעת החוק.

היועמ"ש התנגד לבקשה בנימוק, כי במקרה הנידון האיזון בין הזכות לחיים בין הזכות לסירוב לקבל טיפול רפואי מוביל לדחיית הבקשה באשר עניינה של החסויה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו עד כה בפסיקה שהכירה במקרים מסויימים בזכות שלא להאריך חיים באופן מלאכותי.

מנהל המרכז הגריאטרי ארבל, בו מאושפזת החולה, הצטרף לתגובת היועמ"ש, לפיה אין להיעתר לתביעה. לדבריו, הפסקת ההזנה משמעותה גרימת מותה של החסויה ברעב.

גורן הבהיר, כי בעוד הלב עם המבקש והמשפחה וכמובן גם עם החסויה עצמה, הרי שאמות המידה המשפטיות אינן מאפשרות להיעתר לבקשה.

לדבריו, קיים ספק בסוגיה האם הרצון של החסויה לבל יוארכו חייה באמצעים מלאכותיים הובע על ידה לא רק בהתייחס לניתוק ו/או חיבור למכשיר הנשמה אלא גם בהתייחס למכשירי הזנה שהניתוק מהם גורם למוות איטי ובייסורים ושאלה זו לא התבררה די צרכה במסגרת ההליך. לדעתו של השופט הספק באשר נותר בעינו באשר רצונה זה של החסויה להינתק ממכשיר ההזנה די בו כדי להביא לדחיית התביעה.

גורן ציין, כי החסויה במקרה הנדון אינה חולה כלל במחלה סופנית ומותה לא רק שאינו קרוב אלא אף אינו נראה באופק.

לדברי השופט, אף הצעת החוק אינה רואה להתיר ניתוק מעין זה, אפילו אם זהו רצונו המפורש של החולה, אלא בנסיבות יוצאות דופן ונדירות, בהן מדובר בחולה סופני שמספר מערכות חיוניות בגופו כשלו ותוחלת חייו אינה עולה על שבועיים.

הוא הדגיש בהחלטתו את החשש, כי הניתוק ממכשיר הזנה יגרום לחולה מוות בהרעבה ובייסורים וקבע, כי חרף הרצון לצמצם את סבלה של החסויה ולכבד את רצונה המשוער, לא ניתן במקרה זה להושיט את הסעד המבוקש. בשלב זה בו אין החסויה בגדר חולה הנוטה למות (ה.פ. 603/05).