מנהלי העבר של הבנק

כשהיה בן 25, כבר ניהל לבונטין בנק קטן ברוסיה, שם נולד, ונמנה על מייסדי אגודת חובבי ציון. הוא עלה לארץ ב-1882 ונמנה על מייסדי ראשון לציון, אולם כעבור שנה חזר לרוסיה, ככל הנראה בשל סכסוכים עם פקידי הברון רוטשילד וגעגועים הביתה.

בגלל הרקע הבנקאי שלו, הציע לו בנימין זאב הרצל להצטרף להנהלת אוצר התיישבות היהודים, וכשהוקמה חברת-הבת אנגליא-פלשתינה, היה טבעי שהוא יקים את הסניף הארץ ישראלי וינהל אותו. כך היה למנכ"ל הראשון של הבנק.

כמנכ"ל של הבנק הציוני הראשון, הוציא לאור את "תוכנית הנהלת הפנקסאות והוראות להנהגת העסקים בחברת אנגליא-פלשתינה", "ספר השימוש: מדריך מפורט למקצועות הבנקאות" ו"מונח הבנק". בגיל 69 פרש מניהול הבנק, אך נשאר חבר דירקטוריון עד מותו.

דוד וולפסון

סוחר העצים יליד ליטא היה היו"ר הראשון של אנגליא-פלשתינה. הוא כיהן כנשיא השני של ההסתדרות הציונית והיה ידידו הקרוב של הרצל. בצמרת ההסתדרות הציונית, הוא היה בין הבודדים שהבינו את עולם העסקים.

אליעזר הופיין

כשהיה בן 32 הובא הופיין לשמש כסגנו של לבונטין. הוא נולד בהולנד ובגיל 28 החל לעבוד במשרדי הקרן הקיימת לישראל בקלן, לצד וולפסון. ב-1911 חווה הבנק אובדן: אליהו ספיר, סגנו של לבונטין, שהתקדם בבנק מטאורית, נפטר באופן פתאומי בגיל 42. לא נמצא איש מבין הבכירים שמתאים למלא את מקומו, והופיין הובא למלא את נעליו הגדולות.

הופיין, בעל קשרים רבים בעולם, דחף את העשייה הכלכלית והפיננסית של הבנק, וגם כמנהלו הקפיד להתרחק מפעילות מפלגתית. הוא נהג לחתום על מסמכים בעט נובע בעל דיו ירוק, עד שהצבע הירוק הפך למאפיין הדומיננטי של נייר הבנק ופרסומיו.

בימיו של הופיין שונה שם הבנק לבנק אנגלו-פלשתינה ולבנק לאומי לישראל. הופיין שימש גם כיו"ר מועצת המנהלים של הבנק, ובתפקיד המנכ"ל החליף אותו ד"ר אהרון בארט, עו"ד, אחת הדמויות המרכזיות בקרן היסוד וקשור בתנועת הפועל המזרחי.

ארנסט להמן

ב-1970 נפטר יו"ר הבנק לאחר הופיין, ד"ר ישעיהו פורדר. ארנסט להמן, אחד משלושת המנכ"לים המשותפים, מונה לתפקיד יו"ר הדירקטוריון. עד שעלה לארץ, בשנות ה-30, שימש כמנכ"ל בנק בגרמניה. ללהמן היה תפקיד חשוב בהנפקת השטרות הראשונים של המדינה שבדרך והמדינה הצעירה ב-1948, וב-1952 וסייע להקמת הבורסה בת"א.

ארנסט יפת

כאשר להמן קודם ליו"ר הבנק, ארנסט יפת מונה למנכ"ל שלו. הוא החל את דרכו הבנקאית בבנק המשפחתי "יעקב יפת ושות'". בין 1952 ל-1963 עבד בבנק איגוד, אז חברת-בת של בנק לאומי, עד שמונה לתפקיד מנכ"ל. משם עבר לבנק לאומי, כמשנה למנכ"ל. ב-1965 היה מנכ"ל משותף עם להמן והיינריך גרינבאום וב-1970 מונה למנכ"ל יחיד. באופן חסר תקדים, מונה יפת ב-1977 ליו"ר הבנק והחזיק בשני התפקידים במקביל.

יפת היה אחד האנשים החזקים במשק, וככזה, מילא תפקיד חשוב בהשגת אשראי למדינת ישראל מבנקים בינלאומיים. אבל הימים היו ימי הוויסות העליזים. הבורסה גאתה, האינפלציה הגיעה למאות אחוזים לשנה, הבנקים העמידו לרשות הלקוחות מגנוני הצמדה, והציבור נטל הלוואות ורכש בהן את מניות הבנקים.

בעקבות דו"ח בייסקי, במאי 1986, התפטר יפת מתפקידו. בתפקיד היו"ר החליף אותו אלי הורביץ, עד אז דירקטור בבנק. מרדכי איינהורן מונה למנכ"ל הבנק. לאחר שנה הם הוחלפו בד"ר מאיר חת וצדיק בינו, בהתאמה.