תמיד אישה

"דוקוסלב", ערוץ הבידור הישראלי, 19:30

באחד משידורי החג האחרון הוזמנה פנינה רוזנבלום לאולפן על תקן של אימא בת חמישים שזה עתה נכנסה להריון. "אני אפתיע אותך", אמרה למראיין, "אבל איבדתי את העובר. ההיריון לא החזיק". רוזנבלום מבקשת "להפתיע" והיא מביכה בפומביות שהיא נוהגת גם עם הפרט הכי אינטימי בחייה, מין גרסה פרובינציאלית של נורמה דזמונד מ"שדרות סאנסט", שמוכנה לקלוז-אפ שלה, בכל רגע, צבועה ומאופרת, מחויטת ומחויכת, חיה ומתה מול המצלמה.

כל אלה לכאורה מכשירים את רוזנבלום לתפקיד הגיבורה האידיאלית של תוכנית מסוגה של "דוקוסלב". לראשונה מאז עלתה התוכנית הזאת לאוויר בערוץ הבידור הישראלי קיבלנו גם מישהי שלהיסטוריה המצולמת שלה יש ממדים ראויים, מאז שנת 1970, כלומר 35 שנות תיעוד, ולא נעשה שוב הניסיון הפתטי למתוח את עשור שנותיו של כוכב טלנובלות

זב-חוטם לממדי אפוס.

בערוץ הישראלי מודעים מן הסתם למצוקת החומר, ובניגוד לערוץ האמריקאי כיוונו אצלנו מראש אל הסלב, כלומר כל מי שחלף פה מול עין המצלמה, ולאו דווקא כוכבי קולנוע או תיאטרון, שמאחוריהם רקורד של עשייה. בערוץ הישראלי ידעו שהם מוגבלים לפוטאג' שנוצר פה מאז פתיחת הערוץ המסחרי, שכן אין לנו היסטוריה ארוכת שנים של פאפארצי.

רוזנבלום כאמור, ביכולת ההבכה וחוסר ראיית-עצמה, סיפקה חומרים. היא הייתה סגנית מלכת מים בתחרויות העולם הזה, ניסתה לשיר בקדם-אירוויזיון, הייתה נערת רקע בקליפים. לכאורה, רוזנבלום ניסתה כל פעם להמציא עצמה מחדש, אבל כיוון שהיא חסרת אינטרוספקציה, מלווה באותו חיוך מורחב וצהלת-מצלמה שלה, אשר מתומצתים היטב בחיקוי של מריאנו ב"ארץ נהדרת", גם כאשת עסקים וכפוליטיקאית אפשרית בעתיד, היא תמיד נראית מועדת להשתטות והבכה. אולי זה קורה משום שרוזנבלום היא "תמיד אישה", כלומר נחשקת, מושלמת וכיו"ב, וגם כאשר הסרט מספר שנסעה לחו"ל לחמש שנים לא ברור לך מה עשתה שם, פרט לכך שלפי עדותה היא "הצליחה" ו"אם רצתה, הייתה יכולה להתחתן עם מיליונר".

הפורמט של E! בנוי על מודל החטא והמירוק, השחקן שעלה לגדולה, ואז הסמים, השכרות, השכחה, והגאולה דרך הביבים. במונחי E!, רוזנבלום היא מישהי שבאה מאשפתות ועשתה זאת, ועדיין נראית ונשמעת ככוכבנית, שהכירה את ההוא וההוא, ואתם עוד תראו לאן היא מסוגלת להגיע. במונחי ערוץ הבידור הישראלי שתקוע בשלב הפרובינציאלי של ניים-דרופינג, התוכנית על רוזנבלום היא הישג שיא.

מעורב אישי

"הכוח לשחות", ארטה, 23:30

במחצית הראשונה של המאה ה-20 שלט באוסטריה מועדון ספורט יהודי, הכוח וינה. למעלה מ-3000 ספורטאים יהודים, שחוקי הגזע אסרו על קבלתם לאגודות האוסטריות, היו רשומים בו. הכוח וינה נודע בקבוצת כדורגל אגדית, שהביסה גם ענקים כווסטהאם האנגלית, כמו גם באתלטים, מתאבקים, שחיינים, והוציא מתוכו אלופים ושוברי שיאים. עליית הנאצים הביאה לחיסולו של המועדון. יונתן זילברמן, במאי "הכוח לשחות", אסף את שחייניות העבר של המועדון ויצא אתן למסע של סגירת חשבון לארץ שהקיאה אותן מתוכה.

זהו מסוג הסרטים שמורכב מחומרים מנצחים, תרתי משמע, וכמעט שאי אפשר לפספס אותו בעשייה. הקסם של הסרט נמצא בשילוב של החומר הארכיוני הרב מהתחרויות, התצלומים בשחור-לבן שמשדרים את עוצמת הנעורים של השחייניות, החיים המלאים והתוססים של וינה עיר החלומות, הסיפורים שכל הקשישות המדהימות הללו מספרות, וההתחברות שלהן חזרה לנסיעה. הרבה כאב והרבה אהבה מלווים את הסרט והוא מוגש עם הרבה כבוד וחיבה אל המצולמות.

השיבה לוינה היא נפילת-מה, שילוב של שטאנץ סרטי השורשים וההתדפקות על בתי העבר שהיו מעט לטורח, אבל הכול מתגמד לנוכח רגעי הסיום של הסרט. שש הנשים שהצטרפו למסע חוזרות לבריכת השחייה בווינה, שם חגגו את שעותיהן היפות ביותר. הן יוצאות מתאי ההלבשה, עטופות בחלוקי רחצה, ופוסעות בשורה, צעדן מהוסס, ואז כמו בחלום, גופן העייף והאמיץ פוגש את המים, ובאחד מאותם רגעי קסם שרק הקולנוע יכול להעניק לנו, הנשים הללו כמו שוחות חזרה לגן העדן האבוד.

צרו איתנו קשר *5988