שרת הפנים

כשמסתכלים בעבודותיה של דורה גד, עולה מהן טעם של געגוע. כשמביטים בתא נוסעים מפואר באונייה תיאודור הרצל, או בגן החורף הנעים באונייה "שלום", אפשר לקרוא לזה אנכרוניזם. כשעומדים מול פסלי הקיר וציורי הענק של יוצרים מוכשרים, ששילבה בעבודותיה, אפשר לדבר על ממלכתיות שאבדה ואיננה. אבל היום, בעידן הרטרו האופנתי והדקורטיבי, יש משהו אותנטי ומכמיר לב במורשתה של גד. האדריכלית שהעדיפה לעסוק בפנים. שלקחה הכל ברצינות, וקיבלה בתמורה משימות רציניות וכבדות משקל:

משכן הכנסת, מוזיאון ישראל, פנים נמל התעופה בן-גוריון, משרדי אל-על וצים, המטוסים והאוניות, ביתו של משה שרת, שהיה לימים מעונם הרשמי של ראשי ממשלות ישראל ועוד ועוד. עבודתה של גד היוותה נדבך משלים לרבים מהאדריכלים המובילים בני זמנה, ביניהם דב כרמי, זאב רכטר ואל מנספלד. הם תכננו את החוץ, היא את הפנים.

דורה גד למדה אדריכלות בווינה בתחילת שנות ה-30, שם הכירה את בעלה, יחזקאל גולדברג ויחד עלו לארץ ישראל ב-1936. שש שנים אחר כך הקימו השניים משרד עצמאי, שהתמחה בעבודות תכנון פנים אך לא רק.

היכרותם עם משה שרת חוללה בחייהם מספר שינויים משמעותיים - בהשראתו שינו את שם משפחתם מגולדברג לגד, ובעקבות בניית ביתו הפרטי ברמת גן, זכו בעבודותיהם הממלכתיות הראשונות: תכנון פנים שגרירויות ישראל בוושינגטון ובאנקרה ובית שר החוץ בירושלים.

אחרי עבודות אלה הפך משרדם של דורה ויחזקאל גד למבוקש ביותר, והזמנות לשלל פרויקטים החלו לזרום אליהם - כותב רן שחורי בספרו "דורה גד, הנוכחות הישראלית באדריכלות פנים" (הוצאת אדריכלות ישראלית, 1997). לאחר שנפטר בעלה, ב-1958, נישאה דורה גד בשנית ואף הכניסה שותף חדש במשרדה, האדריכל אריה נוי, עימו עבדה עד 1976. עיצוביה וסגנונה הייחודי המשיכו לבלוט. על תכנון מוזיאון ישראל, יחד עם אל מנספלד, אף זכתה בפרס ישראל לאדריכלות ב-1966.

עיצוביה של גד אחראים במידה רבה לתבנית נוף מולדתנו, ארץ ישראל הצעירה של שנות ה-50 וה-60, ימי התקומה, הסוציאליזם והגאווה הלאומית. פסלי הקיר רחבי הידיים; ביניהם פסל האבן של דני קרוון על קיר אולם המליאה בכנסת; התקרות המורכבות והשטיחים הארוגים במיוחד על פי הזמנתה - כל אלה שידרו ממלכתיות ונוכחות איתנה. אותה איתנות שחיפשה הישות המדינית השברירית, שביקשה לתת סימנים ברורים במבני הציבור והעסקים - שהיו ברובם בבעלות לאומית.

גד הזדהתה עמוקות עם הישראליות החדשה, והדבר ניכר בכל הבחירות שעשתה - הן בחייה האישיים והן בסגנונה המקצועי. החל בידידויות שרקמה, עם אנשי האליטה של אותן שנים, ידידותיה רות דיין ופיני לייטרסדורף, שלמפעלי "משכית" שייסדו עיצבה בדים ואריגים; האמנים שהכירה ושילבה בעבודותיה - ביניהם ציונה שמשי, מארק שאגאל, יעקב אגם ואחרים; הפרוייקטים ה"לאומיים" שלה: עיצוב הפנים בספריה הלאומית, בית הכנסת של בית חולים הדסה עין כרם, משרדי הביטוח הלאומי בירושלים, משרדי בנק הפועלים, מטוסי אל-על ומשרדיה, כולל טרמינל אל-על בנמל התעופה קנדי בניו יורק. כל אלה ורבים אחרים הפכו אותה ל"אם האדריכלות הישראלית".

בשנות פעילותה הרבות, הספיקה גד להתבגר עם המדינה, וזכתה לקחת חלק גם בפרוץ הגלובליזציה, עם חדירתם של מותגי-על לישראל - כמו תכנון הפנים של מלונות הילטון בתל-אביב ובירושלים. גם המעבר לעידן הקניין הפרטי לא פסח עליה, ורבות מעבודותיה עסקו בתכנון בתי מידות לבעלי אמצעים, בקיסריה ובירושלים.

את ביתה שלה בנתה בקיסריה, ויש אומרים שהוא מייצג את סגנונה המקומי באופיו הקיצוני ביותר. הבית, שנבנה באמצע שנות ה-70, מייצג גם את אופנת השנים ההן, אך דורה גד לא רצתה לראות בו שינויים, ואף קיוותה שישומר וייפתח לביקורי סטודנטים והציבור הרחב לאחר מותה. אולם תוכניתה זו לא יצאה אל הפועל.

עבודתה הבולטת האחרונה הייתה תכנון הפנים בבית גבריאל שעל שפת הכינרת. ידידתה, גיטה שרובר, אשר את ביתה הפרטי בירושלים תכננה גד בשנות ה-50 התעקשה להפקיד בידיה את תכנון המקום, שהקימה על שם בנה.

לגד ,שנפטרה לפני שנתיים, בגיל 91, לא היו ילדים משלה. את ביתה הורישה לאחייניו של בעלה המנוח ואילו את עזבונה - צילומים מעבודותיה, רשימות, ספרים, שרטוטים ותוכניות - הורישה לחוג לאדריכלות פנים של המכללה למינהל, אשר יחד עם רן שחורי ואחרים הייתה בין מקימיו. תערוכה ראשונה נפתחת הערב בקמפוס המכללה בראשון לציון, תחת הכותבת "דורה גד - חשיפה". "

"דורה גד - חשיפה", 12.12-26.12 (בין השעות 10:00 ל-18:00), החוג לאדריכלות פנים, המכללה למינהל, קמפוס ראשל"צ.