הטאלנט

שתי תמונות שמן מעטרות את קירות משרדו של רשם בית המשפט העליון, ד"ר יגאל מרזל. האחת מנציחה את האודיטוריום המרשים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ואילו האחרת מספקת פרספקטיבה מעניינת על כותלי בית המשפט העליון. בשני הציורים, פרי מכחולה של אמו, יש כדי לייצג את פועלו של תלמידו המסור של הנשיא ברק בשנים האחרונות: שילוב מוצלח בין האקדמיה לבית המשפט העליון.

על פניו, עשוי תפקיד הרשם להוות אנטיתזה לפועלו של מרזל בשנים האחרונות. בן טיפוחיו של הנשיא אהרן ברק, לא עוסק עוד בשאלות תוכן מפולפלות המאפיינות את העבודה השוטפת בלשכת הנשיא. מרזל, עם זאת, מעדיף לראות את הדברים אחרת. מאות החלטות הנפיק בשנה האחרונה. למרות אופיין האפור של רבות מהן, הוא בוחר להתבונן בתוכנן המהותי.

עשור במחיצת ברק

בחודש מאי האחרון, שלושה ימים לאחר יום הולדתו ה-33, מונה מרזל לשופט הצעיר ביותר במערכת המשפט בישראל. "עד כמה שאני זוכר הוא היה המועמד היחיד לתפקיד", נזכר ח"כ שאול יהלום, חבר בוועדה לבחירת שופטים. "אני בכלל לא הכרתי אותו. נשלחה המלצה ישירה מנשיא בית המשפט העליון וכולנו קיבלנו אותה פה-אחד. לא היתה בכלל שאלה". כתב המינוי לשופט בפועל התקבל כחצי שנה לאחר שמרזל שב ארצה מלימודי הפוסט-דוקטורט (ב-NYU), ובמקביל הוא קיבל על עצמו את תפקיד רשם בית המשפט העליון. הבחירה במשרה יוקרתית, בגיל כה צעיר, עלתה לו בוויתורים לא מעטים. הוא נאלץ לדחות הצעות ממספר משרדים פרטיים גדולים, אך הוויתור המשמעותי ביותר עבורו היה באקדמיה. מרזל סירב להצעה מטעם האוניברסיטה העברית להתמנות כמרצה מן המניין.

לבד מהביטחון המקצועי והאתגר הקוגניטיבי, ויתר בכך מרזל גם על עיסוק שוטף בשתי אהבותיו הגדולות: כתיבה והוראה. גם כיום, בשעה שהוא משמש כמרצה מן החוץ למשפט חוקתי באוניברסיטה העברית, הוא נהנה לספר על חיבתו לאקדמיה ועל הזמן הרב אותו הוא משקיע בהקניית כלים לחשיבה משפטית ראויה בקרב תלמידיו. הוא מטיף לכללי לימוד ועבודה בסיסיים, הכרחיים מבחינתו: קריאה עמוקה, מחשבה צלולה, מחקר. הוא לא ייתן לתלמידיו לצלם את החומר שבוע לפני המבחן, ולצלוח את המבחן מבלי שנכחו בקורס.

למרות ההצעות המפתות, מרזל בחר בשפיטה. איש מהקרובים לו לא העריך שינהג אחרת. קרוב לעשור העביר במחיצתו של הנשיא אהרן ברק. לבד מהרגלי חשיבה וצורת השקפה שסיגל לעצמו בעקבות השהות הצמודה והאינטנסיבית עם הנשיא, ירש מרזל מברק גם מספר עקרונות יסוד. "שפיטה היא לא מקצוע", הוא נהנה לצטט את מורו ורבו, "היא אורח חיים". סדר היום שלו לא השתנה. הוא מגיע מוקדם ויוצא בחסות החשיכה. שעות האיכות עם בתו יעל (3) ואשתו שירי (סמנכ"לית בחברת הביטוח הממשלתית "ענבל"), שידעו פריחה משמחת בשנה שהעבירו בארה"ב, שוב צומצמו לסופי שבוע.

אחד משני הרשמים בעליון נושא גם בנטל הניהול השוטף של בית המשפט. במסגרת זו, אחראי מרזל על צוות עובדי המינהלה של העליון, כ-150 איש. מרזל אחראי גם על ניהול תקציב בית המשפט, ענייני כ"א, בטיחות וביטחון, המחלקה המשפטית ויומן בית המשפט. בנוסף, הוא דן בבקשות שונות, רובן טכניות. למרות זאת, הוא לא מרגיש כמו פקיד, אלא דווקא כשומר הסף, היושב על ה"שיבר" של בית המשפט, ושתפקידו לאזן בין זכות הגישה לערכאות, לבין הצורך למנוע הצפה של בית המשפט ולקיים שוויון בין בעלי הדין השונים.

בחודש יולי השנה קיבל את ההחלטה השיפוטית המשמעותית ביותר שלו, שמשכה תשומת-לב רבה. היה זה כאשר תנובה עתרה לבג"ץ נגד המדינה, שסירבה להנפיק לה רישיון יבוא לאבקת חלב. בעקבות קבלת העתירה, פסק מרזל כי נקודת המוצא צריכה להיות, שלזכות הצד הזוכה ייפסקו "הוצאות משפט ריאליות", כלומר העלות האמיתית של ההוצאות שהוציא או התחייב להוציא בהליך המשפטי. במקרה זה, המדינה חויבה לשלם לתנובה שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 66 אלף שקל. סוגיית ההוצאות היא מורכבת יחסית, ומטרידה מזה שנים מתדיינים רבים: האם ראוי לחייב בעל דין שהפסיד במשפט לשפות את הזוכה בכל ההוצאות ושכר עורכי הדין שהוצאו בפועל לניהול המשפט, או שדי בפסיקת סכומים גלובליים בשיעור נמוך יותר משהוצא בפועל, כפי שנהגו בתי המשפט, בדרך כלל.

"זוהי נקודת מוצא בלבד", הדגיש מרזל, "אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין". הוא אף שירטט קווים מנחים לקביעת השיעור "הסביר, ההכרחי והמידתי" של ההוצאות ושכר הטירחה, וקהילת עורכי הדין צהלה ושמחה. למרות שההחלטה סייגה עצמה לנסיבות העניין הקונקרטיות (ובסייגים נוספים ש"הרחיקו" אותה מנקודת המוצא הראשונית שלה), מאז שניתנה, כמעט בכל תביעה והליך מבקשים בעלי הדין לפסוק לטובתם הוצאות ריאליות. עדיין מוקדם לומר אם בתי המשפט אימצו את ההמלצה, שכידוע אינה מחייבת את שופטי הערכאות השונות.

סממנים ברקיים מובהקים

גם באקדמיה, גררה אחריה ההחלטה הדים. עו"ד יובל אלבשן כינה אותה: "בית משפט לעשירים בלבד". מנגד, היו כאלו שצידדו בהחלטה, שייצגה סממנים 'ברקיים' מובהקים: התמקדות בבעיות המשפטיות והאתיות העולות מהתיק. "הצורה בה יגאל ניגש לשאלות משפטיות, משקפת את התורה המשפטית של ברק", אומר עו"ד ד"ר גרשון גונטובניק ממשרד ד"ר וינרוט ושות', ובעברו עוזר משפטי של ברק, "איזונים אופקיים ואנכיים, המתודה של הפרשנות, תכליתיות, בכל הנושאים האלה אתה רואה שליטה ללא מיצרים של יגאל בתורות של ברק. זה נובע משנים של עבודה בצמידות".

מרזל הוא "ייקה", שקיבל חינוך אירופאי. יש שיראו ביטוי לכך בכמה מההחלטות שנתן בשנה החולפת. בחודש מאי האחרון, הוא העביר שיעור בקצרנות לעו"ד זיו שרון, שותף במשרד אבי אלתר. שרון הגיש ערעור על החלטת ועדת הערר באר-שבע לפי חוק מיסוי מקרקעין, המשתרע על-פני 104 עמודים. מרזל חשב, ש-20 הם די והותר. "כתב הערעור צריך להתרכז בהפניות ועיקרי הדברים. נראה כי בפנינו גרסה מורחבת של סיכומים בכתב, ולא כתב ערעור... יש להבחין בין טענה לבין פירוט הטענה; בין השגה ובין הוכחת ההשגה", הסביר.

הרשם בעליון הוא גם זה שמצייד את המתדיינים בהוראות לגבי היקף הסיכומים שיגישו. צו סיכומי הטענות יורד לפרטים הקטנים: מספר העמודים, הרווח בין השורות, סוג הגופן וגודלו. באחד המקרים בו קיבלה המזכירות 26 עמודי סיכומים, במקום 24 עליהם הורה מרזל, הוא ציווה להגישם מחדש. צריך לומר, שגם הגופן והרווח בין השורות לא היו כנדרש. ואל תקראו לו טכנוקרט. ההגבלות בתקנות, אליבא דמרזל, אינן טכניות בלבד, אלא נועדו להגשים "את חשיבות השוויון בין הצדדים להליך ואת האינטרס הציבורי בניהול יעיל והוגן של ההליך השיפוטי".

מקרה אחר שהובא בפניו אולי ממחיש זאת. הרשם הקודם, עודד שחם, הורה למערערים להפקיד עירבון כספי בתוך 15 יום, אך הוא הופקד באיחור של יום. הצד השני ביקש ממרזל להצהיר, שעקב האיחור נדחה הערעור הלכה למעשה. מרזל סירב. "יש לקרוא החלטה זו כקובעת, כי בהיעדר הפקדת עירבון יהא בידי הרשם שיקול דעת אם לדחות את הערעור אם לאו, מבלי צורך ליתן התראה על כוונתו לעשות כן".

באפריל השנה, במקביל לעבודה השוטפת, השיק מרזל את ספרו הראשון "המעמד החוקתי של מפלגות פוליטיות". בספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, בוחן מרזל את "המפלגה הפוליטית" במשמעותה ההיסטורית והנוכחית. הספר סוקר את ההצדקות לקיומן של מפלגות ותפקידן במשטר הדמוקרטי, תוך שהוא עורך מחקר משפטי בין שיטות משפט זרות (צרפת, גרמניה, ארה"ב, ישראל ועוד). לצורך כתיבתו, אגב, הוא נעזר בספר בשפה הספרדית באותו נושא בדיוק, אותו גילה בדקה התשעים. לא, הוא לא שלח את הספר לתרגום, אלא ישב בעצמו עם ספרים ומילונים ותירגם פרקים שלמים ממנו, שהיו רלוונטיים לו. הספר זכה לביקורות חיוביות ובקרוב עתיד מרזל להשיק את ספרו השני, בנושא "פסלות שופט". בהמשך, כעדות נוספת ליחסי הקירבה בינו לבין ברק, עתידים השניים לכתוב במשותף ספר פרשנות לחוק יסוד השפיטה. הספר אמור לצאת בהוצאת מכון סאקר מטעם האוניברסיטה העברית.

תדמית של 'כל יודע'

האהבה למשפט, לבחינת הסוגיות השונות, להכרעה, נולדה שנים קודם לכן בתיכון "הימלפרב" בירושלים. עד גיוסו לצבא חבש מרזל כיפה לראשו. כבן למשפחה דתית, שהגיעה לירושלים מצרפת בתחילת שנות השבעים, הצטרף לתיכון הדתי היוקרתי בעיר. הלימוד בבית הספר עודד לחשיבה אנליטית. מרזל התאהב. כרבע מבני כיתתו היו לעורכי דין, בסקטור הפרטי ובשירות הציבורי. במקביל ללימודי הגמרא, שנעשה בצורה של שקלא וטריא, בדומה להליך המשפטי, הוא גילה עניין הולך וגובר גם במדעים. כבר אז סומנה האופציה המשפטית כקריירה עתידית, אך במקביל עלו חלופות מקבילות: מרזל הצטיין גם בפיזיקה, מתמטיקה ומדע המדינה.

ב-1991 התגייס לחיל המודיעין, ועם שחרורו פנה לאוניברסיטה. השנה הראשונה היתה עמוסה ותובענית, אך מרזל סיים אותה בהצטיינות. באחד מהשיעורים הראשונים ניגש אל המרצה למשפט חוקתי, פרופ' קלוד קליין, והציג את עצמו. קליין זיהה מייד: זהו בנו של פרופ' אלכס מרזל, רופא שיניים ירושלמי מוכר; חשוב מכך, אבא מרזל הוא יוצא העיר אלזס שבצרפת, ממנה הגיע לארץ גם קליין. האחרון עתיד היה לטפח את הצעיר המוכשר. בתחילה שימש לו מרזל לעזר בבדיקת עבודות, בהמשך הפך לעוזר הוראה ובתום מספר שנים אף השלים בהדרכתו את עבודת הדוקטורט. קליין זוכר "סטודנט שקט, צנוע מאוד, לא שוויצר, המזכיר מאוד בדרך התנהלותו השלווה את הנשיא ברק". הרושם הזה אפף גם את חבריו לספסל הלימודים. סטודנטים שלמדו עימו, זוכרים תלמיד מצטיין, מסור ללימודיו, מבלה שעות רבות בספריה.

עם זאת, הם מתארים אדם סגפני משהו ביחסיו עם הסביבה. עו"ד גלעד הס, שיחד עם מרזל היה חבר בכתב העת "משפטים", זוכר בחור מבריק, מהיר תפיסה, חרוץ ושקדן. "היתה לו תדמית כזו של 'כל יודע'. הסטודנטים ידעו שאם יש בעיה מסוימת או דבר מה לא ברור, ניתן לשאול את יגאל", הוא משחזר. "אני זוכר שהוא לא 'ניצל' את הצטיינותו בלימודים כדי לפנות לאפיקים נוספים. הוא לא הפך, כמו שקורה לא פעם במצבים דומים, למוביל חברתי. הוא אפילו די רחוק מזה. בחור מאוד שקט". בשנת 96', כחצי שנה לאחר מינויו של ברק לנשיא, סיים מרזל בהצטיינות יתירה לימודי תואר ראשון במשפטים. פניו היו נשואות כבר אל בית המשפט העליון.

סדר יום קטלני

"יש משהו אבהי ביחסו של ברק אל השופטים והם מצידם, גם המוכשרים ביותר, נגזר גורלם לחיות בצלו, שמאפיל על הכל", כתבה נעמי לויצקי ב"כבודו", הביוגרפיה שחיברה על ברק. נכון יהיה, מן הסתם, להשליך את מצב הצבירה הזה גם על מתמחיו הרבים לאורך השנים. ברק מנהל סדר יום קטלני: הוא משכים קום, הולך לישון מאוחר ועובד כמעט ללא הפסקה. המתמחים, בין אם ירצו ובין אם לא, מסגלים לעצמם נהלי עבודה דומים. מרזל, אז בסך הכל בן 23, אימץ לעצמו בשמחה את דפוס ההתנהלות של הנשיא. בתחילה, שמר על "דיסטאנס" מפאת הכבוד הרב, אך עד מהרה יצרה העבודה המשותפת קירבה מפתיעה.

בלשכת ברק נותרו פעורי-פה. מתמחים רבים באו ויצאו מהלשכה, אך לא כולם הטביעו את חותמם. מרזל בלט מייד ביכולותיו המרשימות ובקצב העבודה המסחרר. מטבע הדברים, קל יותר לחלץ ממשפטנים תובנות מאשר סיפורים אישיים, ובכל זאת: "הוא היה מגיע מוקדם בבוקר ויוצא מאוחר בלילה", משחזר מתמחה של ברק מאותם ימים. "יש לו יכולות בלתי רגילות והוא עובד בצורה מדהימה. ברק אימץ אותו אליו מהר מאוד. הטיל עליו יותר משימות, נועץ בו יותר ויותר. לעיתים היתה תחושה שהם מדברים ביניהם בלבד. אין מה לעשות, יש כאלה שהם יותר מוכשרים מאחרים".

ברק, מספרים, גמר אומר בליבו לטפח את מרזל, לאחר שהתרשם עמוקות מחוות הדעת שכתב אודות אחריות המדינה בנזיקין בשטחים. באוזני מקורבים טען ברק, כי מדובר ב"עילוי משפטי, חצי גאון". השניים מקיימים פגישות עבודה כמעט על בסיס יומי. ברק סומך על מרזל בעיניים עצומות, ולעיתים לא נדירות שולח אנשים להתייעץ עימו. רבים מעובדי בית המשפט העליון, החלו כבר למצוא דימיון פיזי בין השניים. "הוא אפילו מסתרק כמוהו", אמר אחד מהם בבדיחות הדעת.

בחממה שכזו, מרזל פשוט פרח. העבודה סביב השעון יצרה דינמיקה מיוחדת בין אנשי הלשכה, שהחלו להתוודע לעולמו הפנימי. התברר, כי הצעיר הממושקף, ששמר לאורך השנים על פרטיותו בקנאות ולימד עצמו גרמנית לצורך מחקר אקדמי, הוא חובב מוזיקה קלאסית (עם העדפה מיוחדת לצ'לו) ובעל חיבה מיוחדת להומור שחור וציני במיוחד.

כשסיים את ההתמחות, החליט ברק למנות את מרזל לעוזרו המשפטי. לאורך השנים ידע ברק תלמידים רבים. רק לעיתים נדירות, בשעה ששם עינו על צעיר או צעירה מוכשרים במיוחד, החליט לצרפם ל"מאגר המוחות" הפרטי שלו. בעשור האחרון זכו לכבוד הזה, בין היתר, השופטים מיכל אגמון-גונן ובעז אוקון. "זו קירבה שמעטים מאוד זוכים לה", מסביר ד"ר ברק מדינה, חברו של מרזל. "עצם השהות במחיצת ברק יוצרת קירבה מיוחדת בינו לבינם. זו עבודה של כמעט 24 שעות ביממה, מסביב לשעון. כל פסק דין הוא מחקר משפטי שלם. ברק מזהה במהירות את הייחודיות של כל אחד ואחד, ומטיל על העוזר חופש ועצמאות במשימות שונות, בהן הוא יכול לסמוך עליהם במאה אחוז".

קירבתו של מרזל לברק באה לידי ביטוי במשימות שונות שהוטלו עליו. בין היתר, כתב מרזל חוות דעת בשאלה האם ראוי לשים שילוט בערבית בערים מעורבות ובשאלות שונות העוסקות בזכויות קבוצתיות. "לא מדובר בשאלות טריוויאליות", אומר עו"ד גונטובניק, עוזרו המשפטי של ברק בתקופתו של מרזל. "ובכלל, צריך לגשת אליהן עם עמדה אידיאולוגית כזו או אחרת. צריך לדעת האם להיכנס אליהן. בחברה הישראלית, צריך לדעת ללכת בין הטיפות. חובה להבין את הדינמיקה של בית המשפט - אלו אמירות הנשיא רוצה לומר ובאלו שאלות הוא מעדיף שלא לגעת".

במקביל לעבודה בלשכת ברק, המשיך מרזל ללמד. הוא שימש כמתרגל במשפט חוקתי. קולגות מאותם הימים, זוכרים בחור צעיר עם התנהלות מעט מיוסרת, שהצליח להשלים במקביל גם תואר שני ודוקטורט.

החלק הארי בעבודת הרשם בעליון נוגע לבקשות לפטור מתשלום אגרה, מהפקדת ערובה או עירבון, המוגשות באופן תדיר. לרבים מאיתנו הדבר נראה אפור ומשעמם, ומה שאינו מאפשר לרשם להטביע חותם ייחודי בהחלטותיו. מרזל דווקא רואה חשיבות רבה בתפקידו, בעיקר נוכח חשיבותה של זכות גישה לערכאות. עם זאת, הוא מודע לחשיבות במתן הזדמנות שווה לכל המתדיינים, מה שמצריך הקפדה על קיום תקנות סדרי הדין.

אחת ההחלטות החשובות שנתן, לפני כשנה, קובעת שכמו בערכאות האחרות, "גם בבית המשפט העליון - ובבג"ץ בכלל זה, מקום בו בעל דין מסיים ההליך בפשרה או מוחקו או מבטלו לפני קדם המשפט והוא זכאי להחזר אגרה - לא תהא הזכאות להחזר מלוא האגרה ששולמה, אלא רק לחלק ממנה". מרזל פירט בהחלטתו את השיקולים שביסוד המגמה להטיל את ההשתתפות בעלויות ההליך השיפוטי על המתדיינים, מול הרצון שלא למנוע לחסום את הגישה לערכאות.

מידי פעם מגיעים אליו גם תיקים מתוקשרים יותר, כמו בסכסוך בין ניסן חקשורי למשה בובליל, על השליטה בקלאב הוטל. הראשון ביקש להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטה של השופטת גרסטל במחוזי, עד שתוכרע בקשה נוספת שהגיש בפרשה, כדי שיידון הערעור על שתיהן יחד, מה שיחסוך בזמן שיפוטי. "יעילות הדיון ומניעת כפל הליכים הוא שיקול חשוב, אך אין הוא תמיד מכריע", קבע מרזל והצטרף להמלצתה של גרסטל, שהציעה לצדדים "שיתעשתו וישכינו ביניהם שלום במובן האמיתי והכן של המילה".

שפה תקשורתית

למרות השעות הרבות אותן הוא מעביר בחדרו, עם הכניסה לתפקיד החדש סיגל לעצמו מרזל צורת עבודה שלא הכיר בעבר. בבית המשפט מספרים, כי למד מהר מאוד את היחסים מול התקשורת, ובאחרונה אף החל לקיים תדרוכי עיתונאים לפני פסקי דין מהותיים של העליון. מרזל, הם אומרים, יודע להפוך את שפתו לתקשורתית יותר, כזו שתייצר כותרות.

מרזל מביט קדימה. בספטמבר 2006 עתיד מורו ורבו לסיים את דרכו בבית המשפט העליון. לפחות כלפי חוץ, הוא עתיד לצאת לראשונה לדרך עצמאית. לא מעט זוגות עיניים עוקבות אחריו בדריכות: האם יצליח לממש את הפוטנציאל ולהתקדם במסלול השיפוטי? כמי שסלל לעצמו את הדרך הנוכחית, מרזל אינו חושש מהעתיד. בחודשים הקרובים הוא צפוי להתחיל לשפוט בבית משפט השלום בירושלים. הוא בטוח, כי כישוריו שהביאוהו עד הלום - בלי מסלול זהב ובלי חיבוק האב של ברק, יעמדו לצידו גם בעתיד. מרזל לא מדמיין היכן יהיה בעוד חמש שנים. הוא מעדיף לחשב את הימים עד לצאת ספרו החדש. הרי גם אם משהו, חלילה, ישתבש - כפי שאמר פעם לאחד מחבריו - תמיד יש את האקדמיה. "