איפה הטראש?

הסיפור של ריקי גל סופר לא פעם ולא פעמיים, בדרך כלל כשהיא דוחפת אלבום חדש, אבל בהאזנה וצפייה נוספת בו, הפעם ב"דוקוסלב", חשתי כמו אותו קניבל במטוס שמחזיר את התפריט השגרתי לדיילת ודורש לראות את רשימת הנוסעים. ולמה לא לקחו יוצרי התוכנית את הסיפור של ריקי גל ופילחו אותו לנתחיו המדממים כמו שצריך? היא נולדה במאה שערים ונמסרה בידי אמה למיסיון. זה לבד שווה דיון פולשני. האימא מסרה אותה אחר כך לקיבוץ, ומשם לעוד קיבוץ, ובהמשך סירבה לקבל את הבת כשזו הגיעה לתל אביב. נחמד שמראים את גל זועקת "אימא" בשירה המפורסם, אבל זה בהחלט לא מספק. ומה אנחנו למדים מאזכור שלוש מערכות נישואין שלה, ביניהן עם פולי מהגשש ואורי כהן אהרונוב מהערוץ הראשון? כלום. איפה הפסיכולוגיזם, איפה הטראש, איפה השמועות המרושעות שמן הסתם קבורות בכרכים ישנים של "העולם הזה"? דוקוסלב ממשיכה לאכזב, משום שתחקירניה ביישנים או חסרי-מעוף, אינם מרכזים עדים מעניינים ואינם שואלים שאלות מתבקשות. אפילו המשורר יצחק לאור, איש בעל דעה נחרצת ומחבר "נערת רוק", להיט של גל, מדווח בכמה משפטים על היכרותו אתה ותו לא. ריקי גל, החלום להצליח מול ההרס העצמי, מכריז הקול המקריין בפתיחה, וע ד סופה של התוכנית לא יספק את הסחורה.

בלוז לכחולי המדים

"תולדות המשטרה באמריקה", ערוץ ההיסטוריה, 22:10

הסרטים בערוץ ההיסטוריה מסתחררים כמו בדלת מסתובבת, אבל את הסדרה האמריקאית הזאת מציג הערוץ בתור ה"ספישל" של החודש. לא ברור למה. מדובר בסדרה כבת עשר שנים, וכשזו מתיימרת להציג שיטות שיטור עכשוויות בארה"ב, ברור שהונח לפנינו מוצר פגום. באמריקה שאחרי 9/11 חיה ופועלת משטרה אחרת לגמרי, נוהגת ביד קשה וחשדנית כלפי אזרחים, מיעוטים וחוצי גבולות, ושום דבר מאלה לא נראו לי על המסך.

מה שכן, למדתי על תחילת רעיון המשטרה. היה זה רוברט פיל באנגליה של תחילת המאה ה-19, מי שעל שמו, בובי, נקראים השוטרים הבריטים עד היום, אשר דיבר על כוח מקצועי שימנע פשיעה ולא רק יוזעק למקום לאחר מעשה. הדוברים בסדרה שרטטו קווים בין השוטרים בדרום ארה"ב שהפכו לכוחות הקו-קלוקס-קלן, דרך דיכוי השחורים בידי המשטרה במהומות שנות ה-60' במאה ה-20, ועד החשש במשטרה האמריקאית מהזדקקות לעזרת הקהילה, פן הדבר יגלוש חזרה למעשי לינץ' של האספסוף.

הקשר המיוחד הזה בין אמריקה והאבירים שלה בכחול מעלה את המחשבה, למה לא לעשות סדרת משטרה דוקומנטרית בטלוויזיה הישראלית? גם כאן יש היסטוריה ברורה, מהימים בהם השוטרים היהודים עבדו במשטרת המנדט, דרך שוטרי המקוף שסבבו בשכונות השלוות ועד היום, כשכוחות שיטור פרטיים ושירותי אבטחה מחליפים את המערכת הציבורית הקורסת. בוודאי עדיף על דו"חות של ועדות חקירה ממלכתיות.

הגיל שאפשר להתחיל

"דור הוויאגרה", ערוץ 8, 22:20

מתי מתחילים לשייך אנשים לדור? בדרך כלל הדבר נעשה בדיעבד, וביחס לתקופת הנעורים בחייהם. דור הפלמ"ח, דור הג'אז. והנה, קם לנו דור הוויאגרה, דווקא אנשים בעשור החמישי והשישי לחייהם, מי שגלולת הפלא הביאה מזור לבעיית רפיון האיבר שלהם ו"החזירה אותם למשחק", כדברי אחד הדוברים בסרט.

הוויאגרה נכנסה לשימוש מסחרי לפני מספר שנים בלבד, חוללה מהפכה בהרגלי המין של הגבר המערבי ונדונה פה בשגרה דוקומנטרית, גם אם בשפה עסיסית, על כל היבטיה. מדובר אגב במוצר יקר. אם מחשבים שניים וחצי שימושים בשבוע, העלות מגיעה ל-3,000 דולר לשנה, הוצאה כספית רצינית לקהל צרכנים מבוגר. אחד הדוברים בסרט עמד על הפרדוקס שהממשלה - מדובר בסרט ניו-זילנדי - מסבסדת תרופות נגד דיכאון שנגרם כתוצאה מאימפוטנציה, אבל אינה עושה זאת עם תרופות כמו הוויאגרה, שאמורות לטפל ישירות בבעיה.

הוויאגרה משמשת היום גם את הצעירים בסצנת המועדונים, מי שרוצים להיות זמינים-מינית אחרי שנטלו סמים-נוגדנים בחציו הראשון של הערב, אבל הקשישים שרוצים להרגיש בני 25 שוב, הם הגיבורים שלבך יוצא אליהם. אחד מהם, פניו מחורצי קמטים, דיבר בחיבה וערגה על זיונים וביצועים כחוויה גברית מעצבת וחיונית. הצורך לחזור לביצועי העבר, הזכיר לי את גיבורי המערבונים, שחייבים לצאת למשימה אחרונה, לפני שיחזירו את האקדח לנרתיק. ואולי למות זקוף באוכף הוא הדימוי הפאלי המתאים יותר.