הכל נשאר במשפחה

"שולה, את אוהבת אותי?" שואלת דנה טל את סבתא שלה, וסבתא של דנה טל עונה: "מה זה נקרא אוהבת? את שייכת למשפחה, את נחמדה. וזהו". כך, באמצעות שאלה אחת ויחידה שחוזרת ונשאלת, ומבעד לתשובותיה הנחרצות של אשה מבוגרת שמתעקשת לנמנם במיטתה הצבעונית ומסיתה עיניה מהמצלמה, מצליחה דנה טל, בסרטון קצר בן שש דקות ובו שוט אחד בלבד, להגיש לצופה מנה מזוכחת ומצמררת של קונפליקטים בין-דוריים, שאלות פילוסופיות על מהותה של אהבה, על מוסד המשפחה, על זקנה, על אמונה ועל קריסתן של האידיאולוגיות הגדולות.

"סבתא שלי אוהבת אותי", הוא שמו של הסרט, שמוצג כעת במוזיאון חיפה במסגרת התערוכה הקבוצתית החדשה "רגשות מעורבים" (ראה בוקסה). הסרט הזה גם זכה בפרס הקולנוע האקספרימנטלי בפסטיבל ירושלים האחרון. חודש לאחר הזכייה סבתא שולה נפטרה.

"בזמן הפסטיבל היא הייתה בבית חולים, אחרי ששברה את היד. ההדרדרות הייתה מהירה. במהלך השבעה המשפחה הפעילה עלי לחץ קבוצתי אדיר להקרין את הסרט, למזלי הצלחתי להימנע מזה," אומרת טל. "תמיד בשבעה מדברים רק בשבחיו של המת, גם אם זה לא תמיד נכון, רק מדי פעם יש הבלחות של מה שקרה באמת. ובסדר לי עם זה, דווקא בתוך המשפחה אני לא רוצה להתסיס את זה, זו לא הייתה המטרה. צילמתי את סבתא וקראתי לזה 'סבתא אוהבת אותי', זה נשמע בטח נורא רומנטי. אבל זה סרט שמציג את סבתא באור לא כל-כך יפה, ובכלל את כל היחסים בתוך המשפחה בצורה לא הכי מחמיאה".

כל אחד אינדיבידואל

כשדנה טל מדברת על משפחתה, במקרה הזה היא מתכוונת למשפחה המורחבת. במסגרת התא המשפחתי המצומצם שלה היצירה האמנותית היא בת בית קבועה. אמה, בעבר שחקנית ובובנאית, היא מרצה לאמנות. אבא שלה הוא הצלם בועז טל, שבכמה מסדרות הצילומים המפורסמות שלו מככבים הוא בנותיו ואשתו, מצולמים בביתם, פעמים רבות בעירום. "כל העשייה בבית היא משפחתית, אז מבינים את השפה", היא אומרת. החשיפה המוקדמת לעדשת המצלמה היא אולי חלק מההסבר לכך שטל, בת ה-25, כבר מלמדת צילום באניברסיטת תל אביב, לומדת לתואר שני, מצלמת כמה סרטים במקביל, מפיקה (שני סרטים שצילמה והפיקה השתתפו בפסטיבל קאן) מביימת והספיקה להציג כבר בכמה תערוכות.

סבתא שולה, אמה של אביה, הייתה גם היא אמנית - ציירת. היא השתייכה ל"קבוצת העשרה" שהיו תלמידים של זריצקי ושטרייכמן והייתה ממקימי כפר האמנים עין-הוד.

"סבא וסבתא שלי היו שניהם אתאיסטים אדוקים", מספרת טל, "אנשים מדור הציונות שהגיעו לארץ בשנות השלושים, שהקימו ועשו, היו מאוד כאילו אירופים מודרניים אינטלקטואליים. הם לא אהבו לבוא לליל הסדר ולא העריכו ארוחות משפחתיות - כל אחד אינדיבידואל, בדעות שלו לעצמו. ואז כשסבא שלי נפטר - הבקשה האחרונה שלו הייתה שכל המשפחה תבוא אליו יחד. כולנו באנו יחד ביום שישי בערב, ושבוע אחרי כן הוא נפטר. זו הייתה מין תוכחה כזו מול כל המשפחה - שאם סבא, שהיה נגד זה כל השנים, זו הבקשה האחרונה שלו - אז יש פה סוג של איחוד שהוא חשוב. סבתא שלי נשארה לבד עוד איזה חמש שנים אחריו, וזה לא הגיע אליה, ההערכה של המשפחה".

" אז היא נתפסה בעינייך כאדם קר?

"לא. שיחקנו המון, ציירתי איתה ותפרנו בגדים לברביות ביחד. זה לא שהיא לא הייתה סבתא, אבל צורת ההבעה שלה של חום ואהבה הייתה שונה. אני לא מאשימה אותה. היא נתפסה בעיני בתור טיפוס מאוד חזק, מאוד בטוח בעצמו, לא היו אצלה סימני שאלה. היא מאד התעקשה על דעותיה ולפעמים הדעות שלה לא היו משפחתיות במיוחד".

" איך התנהלו הצילומים לסרט?

"היה לי את הרעיון, הגעתי לבית אבות, הושבתי אותה על כסא על יד חלון עם אור שנופל עליה נורא יפה, הקמתי מצלמה ותאורה, הכל היה נורא מושקע. אבל היא הייתה בטוחה שזו מצלמת סטילס ישנה שיש לה חשיפה נורא ארוכה, אז היא לא ענתה לי ולא מצמצה, רק ישבה שם כל הזמן ולא זזה. כשהיא התעייפה היא נשכבה במיטה ולא יכולתי להפעיל אותה יותר. אז הייתי צריכה לעלות על המיטה בשביל לצלם, וזה מה שיצא בסוף.

"כל פעם נורא פחדתי לשאול את השאלה הבאה, כי לא ידעתי כל כמה זמן היא שוכחת. הייתה לה סוג של סניליות, כך שכל פעם ששאלתי אותה, היא בעצם שכחה שכבר שאלתי אותה קודם. היה לי קשה לשמוע את התשובות האלה. רק אחרי הרבה צפיות אני באמת יכולה להגיד שאני מחוסנת לזה שזו סבתא שלי. זה קשה, כשאת שואלת את סבתא שלך אם היא אוהבת אותך והיא לא עונה 'כן מותק, אני אוהבת אותך'. זה אמור להיות פשוט וקל. הרבה זמן לקח לי לשמוע מעבר לתשובות".

" ומה יש מעבר לתשובות?

"אני חושבת שיש פה ביקורת על המפעל המשפחתי. למה היא לא יכלה לשקר ולהגיד לי כן? או למה היא צריכה להגיד לי כן? שתגיד שהיא לא אוהבת אותי. הרי אם היא יכלה לבחור מתוך 50 נכדות, היא לא בהכרח הייתה בוחרת בי. יש פה המון מעגלים, כמו הזקנה או הסניליות הזו שבעיני היא קורעת - זה לא הגיוני, בן אדם שהיה כל-כך חד וצלול, פתאם לא מזהה אותך ואתה לא ממש מזהה אותו. סבתא שלי שהייתה אמנית סנובית חבל על הזמן, כשהיא הייתה בבית אבות, בכל מסיבת פורים היא הייתה עולה למיקרופון לשיר. והיא הייתה הכי נגד זה כל החיים. זה מוזר - הם משתנים לגמרי".

ההתעסקות האמנותית במשפחה ובמשפחתיות זורמת אל דנה טל מאביה הצלם - ביצירה שלהם אפשר לזהות הרבה קווים מקבילים. שבע שנים לפני הסרט הזה צילם בועז טל, במסגרת הדוקטורט שלו על סרטן השד, את שולה אימו חושפת חזה, כשאחד משדיה כרות. גם כאן עומדת אותה ראש משפחה במרכז היצירה, שמצביעה על מום שהיא נושאת עימה, על בלות, על כאב.

"היא תמיד כיסתה את זה והסתירה את זה, שאפילו שהמשפחה הקרובה לא תדע. אני לא ידעתי, ופתאום היא חושפת את זה. זו בעיני תמונה שהיא מאוד נוגה, מאוד כואבת, היא חושפת את זה גם כלפי הבן שלה וגם כלפי חוץ, זה סוג של שיא של העבודה שלו בעיני".

בלי קונוטציות מיניות

" למה ההתעסקות במשפחה?

"כי זה הבסיס לחיים. החבר שלי אומר שאני נורא משפחתית, נורא חשובה לי שלמות המשפחה, שכולם יהיו בסדר. זה סוג של חינוך שהוא נורא שונה מהיחסים שלנו עם סבתא המצולמת. זה לא שיש לנו ארוחות כל יום שישי יחד, או שאנחנו משפחה מסורתית, זה לא שזה החלום האמריקאי הוורוד, יש הרבה כעס ומתחים. אם אין לך בסיס מוצק של המשפחה שלך, אתה מאוד תלוש בעיני, במיוחד בעולם שהוא מראש תלוש מכל אידיאולוגיה או משמעות. יש דגש על זה, גם בהתעסקות של אבא שלי, שמצד אחד יש בה משהו שהוא מאוד שלו - אני האמן, אני היוצר, ומצד שני אנחנו כולנו איתו, מאחוריו".

מלבד העיסוק בתא המשפחתי, יצירתו של בועז טל עוסקת רבות גם בגוף העירום. צילומי ההורים והילדות המעורטלים שהופיעו במוזיאונים זכו פעמים רבות לביקורת נוקבת ומטרידה מצד התקשורת.

כשאני שואלת את טל איך היא מרגישה היום מול התמונות האלה, היא מבקשת להדגיש את עמדתה הנחרצת, למען הסר כל ספק:

"זה לא הפריע לי אז וזה לא מפריע לי עכשיו. מה שמפריע לי זה התגובות של האנשים. אבא שלי היה מצלם את כל המשפחה בעירום בסוג של העמדות מאד מלאכותית בבית, של סצינות מתוך תולדות האמנות המערבית בשחור-לבן. זה היה קורה ביום שבת בדרך-כלל, זו הייתה בשבילי סוג של חוויה שהיא כיפית.

"עכשיו - אני לא יכולה להגיד לך שאני זוכרת את אבא שלי אומר לי: תתפשטי, מצטלמים! זה לא היה זה, זו היתה סוג של הוויה שקרתה בבית, ההורים מתוך בחירה הצטלמו בעירום, ואני והאחיות - ברגע שהתחלנו להרגיש לא נוח עם זה - אז אנחנו מצולמות עם בגדים. בתקופת הרטרוספקטיבה של אבא שלי במוזיאון תל אביב ב-2001 היה סוג של הייפ תקשורתי עם כל מיני גיא פינס וכתבות בעיתון. זה הפריע לי, כי התעסקו בשטויות ולא באמנות עצמה. כל מיני יפי נפש קראו לזה ניצול, אבל אם את מסתכלת עכשיו על אמנות בעולם, או על תולדות האמנות, זה לא דבר שהוא לא מקובל.

"אני לא מרגישה שעוללתי משהו או שעוללו לי. אין בזה קונוטציות מיניות. זה לא שהעירום אצלנו הפגנתי, זה יותר עניין של אין צורך להסתתר כל הזמן. אחד הדברים שהתמונות של אבא שלי מדברות עליו כל השנים, זה שככה הגוף נראה, לפעמים משמינים, לפעמים מתפתחים, ככה הגוף מתבלה לפעמים, וזה שחסר שד לא אומר על מישהי שהיא פחות מושלמת".

" העירום מופיע גם ביצירה שלך?

"צילמתי פעם עבודה עם אמא שלי כששתינו בעירום אחת מול השנייה. זה היה אחרי שמצאתי תמונה של הגוף של אמא שלי בשחור-לבן כשהיא הייתה צעירה, וזה פשוט קופי שלי. בהתחלה התבלבלתי. לא ידעתי שזו היא, לא זכרתי מי צילם אותי ככה. אז צילמתי אותה בטקס האיפור של הבוקר שלה, ואחר-כך צילמתי את עצמי עושה את אותם דברים אחריה, ובלי לכוון לזה, הכל היה פשוט בדיוק אותו דבר, כל התנועות, צורת ההחזקה של העיפרון. ואני בכלל לא מתאפרת". "

"רגשות מעורבים", שנפתחה ב-18.2, היא הראשונה בסדרת התערוכות שאוצרת תמי כץ-פרימן במסגרת תפקידה החדש כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות. לצד אמנים ישראלים, היא מציגה מבחר מפתיע ומרשים ביותר של אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה כמו נאן גולדין, ביל ויולה ו-וולפגנג טילמנס.