פששש, קרא קול הצקצוק הנבוך והצדקני שהתפשט השבוע ברחבי מגרש המשחקים הפוליטי. דבר כזה? לחששו. על דבר כזה מדברים? הזרקורים כוונו לעברו של ליאור חורב, יועץ האסטרטגיה של ממלא-מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט. חורב רמז למשולש אינטימי בסיפור ששקע זה כבר, ושבמרכזו יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ.
זה מספר שנים שחורב נהנה ממוניטין של דובר אגרסיבי שהוא טיפח לעצמו. מוניטין של איש מקצוע שמסוגל לפעול בשוליים הרגישים ביותר של הקונצנזוס, בשביל לחלץ מהם את הקליינטים שלו.
בסוף-השבוע שעבר הוא עשה זאת שוב, הפעם המטרה הייתה לבלום את נסיקת קמפיין ה"אנטי מושחתים" שפרץ והעבודה שיגרו לחלל הפוליטי, קמפיין שעלה בעקבות פרסום גזר-הדין החמור של עמרי שרון, ושהלחיץ מאוד את אנשי קדימה שמעוניינים בשקט תעשייתי.
החומרים הפיקנטיים שחורב רמז עליהם עשו את שלהם. לפתע, כולם דיברו על התבטאויותיו-שלו, ולא על גזר-הדין של עמרי. קמפיין המושחתים נחסם. אבל המחיר לא היה פשוט. המערכת הגיבה באי-נחת, שלא לומר בחרדה. אחרי הכול, רבים מהם מעורבים או היו מעורבים בדרך זו או אחרת במשולשים אינטימיים. על אחת וכמה כשמדובר באנשים יצריים, הפועלים בליבת קמפיינים שאפתניים.
שהרי אנחנו ארץ קטנה. כולם אוכלים עם כולם. שותים, רוקדים ונהנים יחדיו עד כלות הנשמה. ואז, עם שחר, חוזרים לעבודת הקמפיין התורן. מתאמצים, מזיעים, אפילו "יורים" זה בזה. אבל עם רדת החשכה חוזרים לזוגות ולמשולשים ההם. וזה כה אנושי, וכל-כך טבעי. גם כשמדובר במערכת בחירות אפרורית כמו זו הנוכחית.
אז מה בער לחורב לגלגל את הסיפור שכונה על-ידי הכתב נדב פרי בגלי צה"ל, "הגועל נפש הזה"?
התשובה פשוטה: אנשי אולמרט העדיפו להפוך את חורב למטרה נקודתית לביקורת הברנז'ה, ולו כדי לבלום את הדיון בשחיתות הפוליטית. רחל תורג'מן, מנכ"ל "חברים ומרוויחים", היא רק קורבן קטן בדרך לשלטון.
בעבודה מנסים לסכסך
זו יכולה הייתה להיות טעות מביכה של חורב שהגיעה אל סיומה, אלא שאז התיישבו על המקרה מספר בעלי חשבונות מסוג אחר. חורב הוא יועץ האסטרטגיה של קדימה מאז היה יועצם של עמרי ואריאל שרון, ובנוסף הוא נהנה מקרבה לאולמרט. הוא איש צעיר למדי, וחד. הרבה מיועציו של שרון טיפחוהו כינוקא מוכשר, אם כי לא חף מבעיות. ככל שהתחזק, כך התנגשו בו. ככל שהתבגר, כך העז להציג דעות משל עצמו. כך זה התגלגל ב"פורום החווה" של אריק. כך מתגלגל המקרה גם בפורומים האינטימיים של מי שמנהלים כעת את הקמפיין של קדימה.
אנשי העבודה רתמו את המידע הזה לטובתם, ואחרי שיצאו מההלם הגיבו באורח לא פחות אגרסיבי מחורב. אה... לחשו שם, חורב הקצין עמדות משום שדאג באשר לעתידו האישי בחצר של אולמרט. רק בגלל זה היה מוכן "להתאבד" כך בשביל הבוס. רק בגלל זה הוא "התבלבל" והגזים בהתקפות האישיות על פרץ. כך ניסו אנשי העבודה להגביר את המתח הבין-אישי בתוך מטה הבחירות של קדימה, בתקווה לסכסך בין היועצים ולהפנותם זה נגד זה. ומי יודע, התפללו, אולי יצליחו להקדיח את הקדרה הזו עוד לפני הבחירות.
האחיין של פופוליטיקה
חורב גדל בשדות מפלגת העבודה בירושלים, בצד השני של הכביש של אולמרט והליכוד הירושלמי, אבל לא באמת רחוק משם. הוריו התגוררו בקיבוץ בערבה, ומאוחר יותר עקרו לירושלים, שם התחנך. האב, פרופ' מיכאל חורב, מכהן כפרופסור בבית-הספר לרפואה של הרווארד. הוא שותף למספר פטנטים פרמקולוגיים, פרי מחקר מתקדם של מחלת האלצהיימר. מיליוני אנשים בכל העולם מטופלים כבר עתה בתרופות שחורב האב היה שותף בפיתוחן. דודו של חורב הוא אהרל'ה גולדפינגר, אביה של התוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון.
הוא עצמו גדל בקרב צעירי מפלגת העבודה בירושלים, עד שלפני כעשור עזב את הפוליטיקה והחל להתמחות בניהול אסטרטגי פוליטי. הוא חבר לאחים אייל ויובל ארד, שהקימו עמו חברה לייעוץ אסטרטגי שהתמחתה בניהול קמפיינים פוליטיים. עם סגירת החברה, הצטרף כסמנכ"ל לחברה-האם, והוא מטפל במסגרתה בקמפיינים מסחריים ופוליטיים גם יחד.
לכל דליפה יש סיבה
קשה להאמין איך אנשים קונים את הסיפור בדבר אחריותו הבלעדית של חורב למתקפה האינטימית על פרץ. כי האמת היא שלא הגיוני להניח שמתקפה כזו מתבצעת "על הדרך". הקמפיין של קדימה הרי מנוהל כמו מחנה צבאי מסודר. איש לא מדבר ללא אישור. אף פרט לא דולף ככה סתם. האם מישהו, למשל, ראה לאחרונה את אחד המועמדים החדשים הגודשים את רשימתם לכנסת (להוציא את אבי דיכטר)? רובם נסעו כנראה לנפוש בחו"ל, בעידוד הנהלת המטה. שייסעו, הם אומרים שם. שיבלו. שייעלמו. והעיקר שלא יטעו בלשונם ויסבכו את הקמפיין. אז מתקפה אישית מתחת לחגורה עוברת שם ככה סתם?
גם הליכודניקים ניסו לרכוב על הגל האגרסיבי ששטף לפתע את המערכת. הם אפילו הצליחו לשכנע פרשנים אחדים לפרסם שעונת ה"כאסח" החלה, וכי הגיע זמנם של הקמפיינים הנגטיביים.
אבל זו טעות. חורב הגיח כדי לטפל בבעיה נקודתית, וחזר חרש הביתה. כמו בלרינה מעודנת חזר עמו הקמפיין לאחור. אנחנו? הם אומרים עכשיו, אנחנו אף-פעם לא מדברים סרה באיש. לא תוקפים. לא מעליבים. כי אנחנו כמו אריק. לעולם לא שליליים. אז איך אפשר להגיד שתקופת הכאסח הגיעה?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
